אתה יושב על ספסל בגינה ציבורית קטנה באמצע העיר הכי תוססת בארץ. זה ערב חג ובכל זאת, אתה לבד, יושב, מביט. מחכה שמשהו כבר יחליט לקרות. זו אולי העיר הכי תוססת, אתה חושב, אך גם בה יש פינות אפלות ושקטות. חשוכות. בודדות.
גם אתה.
זאת אומרת, תוסס עם פינות שקטות. לא בודד, חס וחלילה.
פתאום אתה מבחין בה. היא בדיוק פונה מהרחוב השני ונכנסת הישר אל המדרכה שמולך. תיפופים תיפופים על רצפת הלבנים הישנה. רגל, אחרי רגל, אחרי רגל.. אתה כמעט מהופנט.
הנה היא עוצרת. שתי הרגליים הדקות נעמדות קרובות זו לזו. היא נועלת נעליים לבנות עם עקב נמוך ואבזם מאחור. משהו בין נעל עקב לסנדל, אתה חושב, גאה בעצמך על ההבחנה הדקה בעיניין נשי שכזה. חצי חיוך עולה על פניך. הישיבה שלך מתרווחת, אתה מפסק רגל אחת ופורש יד מקבילה על משענת הספסל. מזכיר לעצמך לרגע, למקרה שהיא תעיף מבט, אתה גבר.
את נעצרת מול חלון ראווה ברחוב ההוא שאחרי הפנייה. זה שעובר בדיוק ליד הגינה הציבורית הארורה ההיא. את שונאת לעבור שם, אך אין לך ברירה הפעם. זה ערב חג, את לא באמת רוצה להיות לבד. אז החלטת לצעוד כמו גדולה לעבר הבית ההוא בשכונה המזדקנת, לעבור ליד הגינה החשוכה ולתופף בעדינות עם נעלייך החדשות. לבנות, כמה מפתיע.
את מביטה בחלון הראווה, מסדרת את השמלה הממתחדשת הזאת שקנית במחיר מופקע לכבוד החג. גיחוך עולה ממך. הרי לא לכבוד החג קנית שמלה קצרה דקת מותניים. לא לכבוד שום דבר מעבר לגופך שהשתבח לפתע.
לא, את אומרת לעצמך ולחלון הראווה בלחש, לא גבהת פתאום ולא התפתח לך החזה, את אינך בת 15 עוד. חיוך דק עולה על שפתייך, את מעבירה ידיים מאוהבות על הגוף החדש בתאווה נראית לעין ומלטפת את המותן הצרה בהנאה. מי היה מאמין עלייך, אה?
עלייך...
היא מעבירה לפתע את שתי ידיה הענוגות על השמלה המשובצת עם חגורת המותן האדומה. אתה מרגיש משונה. נערה צעירה עומדת מולך, מסדרת את השמלה, ואתה מביט בה כמו היו עינייך מגנטים וגופה לוח מתכת. אתה מעביר מחשבות בראשך, אחת, אחרי, השנייה. פתאום עומדת מולך האישה ההיא, זו שהתרגלת לקום לצידה בבוקר, והיא נראית יפה לפתע בשמלה משובצת וחגורת מותן...
ורגע אחרי עומדת אישה אחרת, צעירה יותר. היא מתקרבת אליך. היא אומרת משהו. מה היא אומרת?
'אבא,' היא מצחקקת, מנופפת ומסתובבת בשמלה משובצת ונעליים לבנות, 'מה דעתך?'
אתה מזיע. משהו לא בסדר. כמו לחלום סיוט, רק שאתה ער.
אתה מסיט את העיניים מהנערה של חלון הראווה ומביט סביב. אין אף אחד, אתה מרגיע את עצמך, אין אף אחד. אתה מתחיל לנדוד שוב עם המחשבות, על הנשים האלה בחייך ועל איך שכל כך רצית שיקחו חלק בהם. בך. ממך.
אבל הן לא. בוקר אחד התעוררת והיא כבר היתה ערה ולבושה, החזיקה את הילדה הכי יפה בעולם בידיה, הודיעה שהדברים שלה באוטו יחד עם האיש החדש והלכה. לתמיד.
כן, אהבת אותה. יכלת להבין שהיא הולכת, אך חשבת שתחזור. האמנת שתחזור.
היא תמיד הייתה הרפתקנית וחסרת מעצורים, אבל היא אהבה אותך. לפחות כך חשבת..
לא, אתה מזכיר לעצמך, היא לא חזרה. וארבע שנים הן בהחלט מספיק זמן למחשבה.
החלון מחייך אלייך חזרה ואת ממשיכה ללכת. מסתכלת על הרגליים שלך ועל איך שצבע העור הכמעט-כהה שלך משתלב יפה עם הלבן הבהיר מדיי של הנעליים. את מרימה את הראש ומעיפה מבטים לכל כיוון.
המדרכות כאן כבר עקומות, הקירות מתקלפים, שלטי החנויות הזוהרים מפרפרים בהיבהובים לסירוגין והכבישים מלאים בורות שאיש לא טורח לתקן. את מתלקחת על כל אלו לרגע בתוכך, ומעיזה תוך ההתלקחות ומביטה היישר אל הגינה החשוכה. השקטה. המבודדת.
את נזכרת לפתע איך אהבת להתנדנד בנדנדה בדיוק כמו זו האדומה שם כשהיית ילדה קטנה, איך רצית שוב ושוב להתגלש במגלשה הצהובה הגבוהה - הכי גבוהה! - ולעוף ישר אל הידיים הגדולות של אבא.
את נזכרת ועולות בך תמונות, הנה את יושבת על הנדנדה ושתי ידיים גדולות אוחזות בך ומנסות בכל כוחן להרים אותך. ילדה עגולה ומאושרת שגילתה את גן השעשועים החדש בעיר, וגילתה שהנדנדות בו רחבות מספיק, עבורה. רק שבני הרמן אחד ליד הקרוסלה צועק פתאום 'הי, אלי, קלוט את השמנה הזאת! עוד רגע והיא מרסקת לנו את הנדנדה!' ואז קולות צחוק עולים וגועשים מכל הכיוונים, הידיים של אבא עוטפות ודמעות עולות ומציפות את העיניים במהירות .אז. עכשיו.
מאז את שונאת גני שעשועים. לא חזרת אל הגן החדש ההוא מעולם, והנה עכשיו הוא עומד ממש מולך ויש לו ריח של ישן וקטן עלייך. מהסיבות הנכונות, הפעם.
אז עוברת בך מחשבה פרועה, לרגע.
את נעצרת. מפנה את הראש לימינך, את הרגליים אל הכביש ואחריהן את הגוף.
אתה מחזיר את העיניים שלך אליה ונרתע. הנעליים הלבנות פונות אלייך, אתה עולה עם המבט ועובר את החלק התחתון והנפוח, המותן הצרה, החזה שעולה ויורד בנשימות עמוקות, הצוואר המבריק לאור פנסי הרחוב התשושים, העיניים הממוקדות. ישר אלייך.
היא מתחילה לפסוע. צעד אחר צעד, לא תיפופים יותר בנעליה, אלא נחישות. ובכל זאת היא כל כך עדינה, אתה חושב, כמו בובה. היא הולכת ישר אליך, אך ממבט נוסף בעינייה הגדולות אתה רואה משהו שאי אפשר לראות מרחוק. היא לא מבחינה בך כלל, אתה לוחש לעצמך, ולא עושֶה דבר כדי לשנות זאת. אתה רק מביט עליה עוד, מנסה להבין לאן היא מכוונת את כל הטוהר הזה שנשפך ממנה. את כל האור שרוצה לפרוץ החוצה מתוך הגוף הרזה.
היא ממשיכה אל תוך הגינה, עוברת את הספסל שלך בלי להעיף מבט אחד מיותר, מאטה מעט ליד המגלשה הגבוהה והצהובה. היא מעבירה את היד הדקה שלה בעדינות, את המבט העמוק שלה בזהירות וכל הגינה נבלעת לרגע בתוכה. אתה שואף את ריח ההדרים שהגיע ישר אחריה בנשימה עמוקה, עוצם עיניים ופוקח חזרה.
היא עוד כאן.
את מחזירה את היד אלייך ושולחת את השנייה אל השרשרת המחזיקה את הנדנדה. סופרת עד שלוש בליבך, נושמת פנימה, מחייכת חצי חיוך ואומרת בשקט 'תסתכל עלי, בני'.
את מסתובבת ומחליקה במהירות אל הכיסא הקטן והאדום. הוא כבר לא רחב כמו פעם, אבל גם את לא.
את בועטת עם רגלייך באדמה שהתקרבה מאז הפעם האחרונה ההיא ומעלה את עצמך אל השמיים השחורים של ליל הסדר. כן, הגיע הזמן לעשות קצת סדר. את עוצמת לרגעים את עינייך וטובעת באוויר הקריר של האביב הזה, מתמכרת לרוח שמכה בך בעדינות הנכונה בדיוק.
ובאחד הרגעים בהם פקחת את עינייך, את מבחינה שמישהו יושב שם ומביט בך. ומרוב כל הרוגע הזה והשלווה הזאת, אפילו לא נבהלת כשלפתע קם אלייך ואמר
"סלחי לי אם אשמע חוצפן, אבל אני מביט בך כבר כמה רגעים ו.." הוא משתתק לרגע, משפיל מבט. הוא נראה נבוך, את נשארת שותקת וממתינה.
" את יפה." הוא מוסיף לבסוף. משהה בך מבט, מהנהן בראשו ובולע בתוכו את כל ה'בֵנִי-הרמנים' בעולם. את לא מספיקה להגיד תודה והוא כבר עם הרגליים מחוץ לשער הגינה.
זאת העיר הכי תוססת בארץ ואפילו בה יש פינות אפלות ושקטות. חשוכות. בודדות.
גם אתה.
זאת אומרת, בודד.
