כמה יפה היא , מביט בה ואינו יכול להתיק את מבטו ממנה.
רותי קראו לה, אבל הוא יכול היה לקרוא לה רק במבטו, להביט בה, לקוות שתראה שהוא מתבוננן, ועוד איך מתבוננן. אחז בה במבט כמהה, מבט עורג. בנה בשבילה אלף בתים, אלף בתי שיר, אלף צריחים, אלף בתים צמודי קרקע טובלים בנוף ירוק, צופים אל שקיעות ימיות, נחים בערפילי בוקר אפרוריים וחופני סוד.אלף בתים ואולי עוד כמה. כמה שיהיו כמקום מסתור לשניהם, אם, ורק אם תפנה את מבטה ותראה אותו כמו שהוא, ולא כמו שרואים אותו. אם באותו רגע תנוח עליה רוח טובה, הרוח שהוא שולח לכיוונה כדי שתצנן את חום היום ותסיר את הזעה הריחנית –הוא דמיין את ריחה,הריח אותו למרות שתמיד הייתה רחוקה ממנו, נשם אותו, ספג אותו בתאווה אל ריאותיו-מעל גופה. רוח שמסוגלת לעולל תעלול ולהסוות פגמים.
עקב אחריה, שאל אנשים שדיברו איתה, עליה, כך ידע שקוראים לה רותי, כך ידע שהיא אוהבת לשחות, כך ידע שהיא בת יחידה ולהוריה חנות רהיטים. לכן למד לשחות למרות שהיה קשה לו מאוד באופן פיזי ושפחד מן הים פחד מוות, לכן קנה שולחן חדש כסאות חדשים וארון למרות שלא ידע מה לעשות עם אלו שכבר היו לו,למרות שלא ישב על כסאות רגילים. הוא ידע עליה עוד כמה דברים קטנים, גם משיחות עם מכרים ושכנים שלה וגם כיוון שעקב אחריה במבטו ממקומו על המרפסת .
לא יכול היה לזוז מן המרפסת, תמיד היה צריך עזרה, לעלות על כיסא הגלגלים, לרדת ממנו, הייתה לו עוזרת פיליפינית, בחורה חזקה שעזרה לו בכל מה שהצטרך. בתחילה התבייש ממנה שתראה אותו מתקלח או מחרבן, אך לאט לאט הפכה העוזרת לדבר מובן מאליו, מובן כחלק מן הגוף. תמיד לצידו, תמיד מוכנה לשרת אותו. לעיתים, כאשר מבטו לא תפס את רותי והתפנה מבטו משרעפיו, היה מביט בה, בעוזרת, בתחילה לא ראה כמה עדינה היא למרות חוזקה הפיזי, עדינה בעינייה, עדינה בחיוכה, עדינה במעשיה, אפילו כשעזרה לו להתרומם מן הכיסא. כאילו שריריה אינם שלה אלה של ישות ערטילאית , אחרת . אבל כיוון שרותי תפסה את מחשבותיו היה מבטו חוזר לעולם הפנימי המסתורי ששמו רותי, ומהרהר בחרדה, כמה יפה היא , באותם רגעים היה נצבט ליבו בכמיהה.
אך רותי לא ראתה אותו, וגם אם ראתה הרי שלא ראתה אלה רק הביטה. כנראה קשה לה לראותני מן המרפסת, חשב ולכן ביקש מן המטפלת הפיליפינית להורידו אל הרחוב. אך גם שם התעלם מבטה של רותי, "נלך אל חנות הוריה" ביקש מן המטפלת. אך שם הרגיש שמה שהיא רואה עדיף שהוא לא יראה, הוא לא אהב רחמים. הוא לא ריחם על עצמו.
כך ממבט למבט, מתקווה לתקווה, מצמאון לחיבה לאהבה לרותי, סב מבטו לעיתים קרובות אל המטפלת שלרוב שתקה, שלרוב ראתה את מבטו העוקב אחרי האחת שלעולם לא תהיה שלו. היה רואה בעיניה חלום, כאב, כמיהה למשהו שהיה נסתר ממנו.
"אני סיפרתי לך על מי אני חושב, על מי אני מביט ורוצה" אמר לה.
" אני מעדיפה לשתוק "אמרה.
אחרי מאמצים רבים בהם לא הסכימה לומר לו, התייאש מניסיונותיו והחל להביט בה מנסה לקרוא את מחשבותיה, או אז גילה כמה עדינות פניה, כמה נעים חיוכה, כמה הוא מחכה לחיוך הזה, השתדל להצחיק אותה, השתדל להביט אל שערה השחור בוהק במיוחד בשעות הערב עת השמש השוקעת השתברה בין קווצותיו מפיקה ניצנוצים. כעת ראה אותה באופן אחר,
כעת ראה כמה יפה היא.
