בערפילים

"תפסיקי לעמוד מולי בצורה הזו", הפצרתי בה. "ומה אם מישהו יראה?"

"אף אחד לא יראה", הבטחת לי. "טוב נו, מה זה ענייני אם את עירומה" אמרתי לה. בתוך תוכי הודיתי לאל שאין עליה אף פיסת בד, ולו הקטנה ביותר. היא עמדה מולי ברוב תפארתה ועור הלבן בהק. עור של נסיכה, חשבתי בליבי.

"מה את עושה פה?" שאלתי אותה. היא לא ענתה. היא רק נעצה בי עוד אחת משתיקותיה המפורסמות. החלל היה מטושטש וערפילי. היה נדמה כאילו אלוהים שכר את התאורן הטוב בתל-אביב שיצבע את השמים בגוני סגול-שחור וסילוני טורקיז. התקרבתי אליה וליבי הלם בחוזקה שלא הייתה מביישת אף מתופף. שאלתי אותה שוב, "מה את עושה פה?"

היא ליטפה את שיערי והביטה לי בעיניים. לכל אורך השנים שאנו מכירים היא מעולם לא הביטה בעיני יותר מאשר שלוש שנות רצופות. באותו הלילה היא נעצה בי את מבטה שניות ארוכות, אולי אפילו דקות. לא יכולתי לדעת. "אתה יודע מה אני עושה פה", פסקה לבסוף. "אתה ביקשת שאבוא". דמי קפא.

 "אני ביקשתי שתבואי? לא נכון!" שיקרתי. "אני לא".

"מעולם לא היטבת לשקר לי" אמרה והמשיכה ללטף אותי. היא הייתה מלאת בטחון מאוד לא אופייני והמשיכה בנאומה: "אהוב שלי, אני יודעת מה אתה חושב ומה אתה מרגיש. אני חלק ממך".

"למה את מתכוונת?" שאלתי בגמגום תוך שהיא מעסה את גבי ומצמידה את גופה העירום אליי. היא עצרה והצמידה את שפתיה אל שפתיי, נישקה אותי ברכות שלא תאומן ואמרה: "תסתכל סביבך, זה נראה לך הגיוני? אני חלק ממך, או יותר נכון בתוכך. בראשך. שנה שלמה שאתה מנסה להתגבר עליי ללא הצלחה, אז המוח שלך התרגל לדמיין אותי. עברתי במחשבותיך אלפי פעמים, ובכל פעם הטבעת אותי במעמקי מחשבתך עמוק יותר. הפכת אובססיבי כלפיי. לא הצלחת להתרכז בשום דבר מלבד כתיבה שהופנתה אליי. הטבעת את יגונך בניקוטין ובאלכוהול, ובכל זאת לא פסקת מלחשוב עליי. אמנם הצלחת להסוות את המתרחש מהסביבה, אך עמוק בפנים ידעת שאתה הולך להישבר. ובכן, הגיע הרגע. אני כבר הרבה מעבר למחשבה, המוח שלך החל להזות אותי, ואתה שקוע עמוק בתוך ההזיה. מהדברים שאני שומעת ברקע, כנראה שהרופאים ימליצו על אשפוז, ואני לא צריכה לפרט לך מה זה יעשה למשפחה שלך. אבל היי, אולי עוד תצליח לצאת מזה".  נשארתי לעמוד דומם ולא הצלחתי להניד עפעף. אין דבר כואב מהאמת, חשבתי. דקות אחר-כך, כשהדם המשיך לזרום בעורקיי הצלחתי להגיב. "לא אמרת שכבר חציתי את הקו ונשאבתי להזיה?"

-"נכון".

"אז איך אני יכול לצאת מזה?"

היא חיבקה אותי, שמה את ידי על אחוריה והורתה לי להתפשט. היא נישקה את צווארי והעבירה בי צמרמורת עינוגים בזמן שפשטתי את בגדיי. כשנשארנו שנינו עירומים זה מול זה, היא אמרה לי שעכשיו זה הזמן לבחור. "אני נותנת לך הזדמנות לחזור למציאות. כל שעליך לעשות הוא לבקש.

פגשתי אותה לפני זמן מה. היא הציעה לי קפה ועוגיות שאפתה שעה קודם לכן. השמועות על האשפוז שלי פרשו כנפיים. גם הכתבה הגדולה בעיתון סוף השבוע תרמה למבט המזוגג שבעיניה. כשקמתי ללכת היא התנפלה עליי בחיבוק גדול. היא אמרה לי שמעולם לא אהבו אותה כפי שאהבתי אותה. שהיא מתגעגעת למגע ידי. עמדתי ללא ניד, בלי שום תו בפניי.

נשקתי לה על לחייה והבטחתי לה, שזו רק אשליה.