ואלס הדקה / רונן
עכשיו זה חורים שחורים. אותן ישוייות פיסיקאליות אשר היפרו את דמיונם הקודח של עשרות סופרי מדע בדיוני. הגבול האחרון של האסטרופיסיקה. המקום בו החומר, האנרגיה והאור הופכים לאוסף מצרכים במתכון המוזר של היקום. כשהיה שקוע במשהו סגר את הדלת בפני הבלי היום יום. משום מה לא זכר כיצד זה התחיל. היתה לו תחושה עמומה כי חורים שחורים ריתקו אותו מאז הילדות. למרות שהוא משוכנע שבתור ילד לא ידע על קיומם. כעת התמקד בחקר השוליים. לחור השחור הזה במיוחד היו שוליים מאוד מענינים. בזהירות פסע מעדנות לאורך שוליו המתבדרים. פיסות של אין מתבדרות ומתמרות סביבו באלפי פרקטלים מרהיבים. לא היה שם שביל אבל הוא ידע בדיוק היכן ללכת. כבקיא ומומחה פסע לאיטו מקיף אותו מסביב. כחוני המעגל. כמו שוב הוא רוקד עוגה עוגה עוגה במעגל נחוגה. נסתובבה כל היום עד שנמצא לחור מקום. כפוסע על מישור מביוס החור לא יסתיים לעולם. בתוכו, ממש במרכז, התערבלה באיטיות ליבתו השחורה. שחור בהט שהעין עברה על פניו מבלי להבחין בקיומו ורק בגלל פגם זה ניתן היה לנחש היכן נמצא המרכז, האין המוחלט. ככל שהתרחקת מהמרכז הלכה וגברה מהירות הסיבוב. רק לקראת השוליים ניתן היה להבחין בקרעים של קרני אור שיצרו תמונות מעוותות. תוצר לישכה אפלה פסיכוטית. תמונות חסרות. תמונות קרועות. צעיפי תמונות שהתכרבלו ונצמדו זו לזו יוצרות מחדש שפה שרק הוא מבין אותה. כאן בשוליים היו התמונות שלמות יותר. אהב להלך כאן ולצפות כיצד אט אט הן נסחפות פנימה ומאבדות ממשות. כמו צבעי קפה הפוך לפני כניסת הכפית. הכה, הלבן והקצף מופרדים זה מזה בצורה אמנותית עד שהכפית הופכת את הכל לכאוס של בצבע חום בהיר. מרק אפונה עם גזר. שלוש כסאות כתומים הצופים אל מול מרקע מרצד. תריס רפרפה שחלק משלביו איבדו מצורתם המקורית, מכה קלות מכוח רוח שחודרת דרך פתח צר בחלון. קלאק, קלאק, קלאק. אדי התה החם מערפלים את ראייתו. לשבת! לקום! מוסיקה. קלאק, קלאק. דרך כפרית, פרדס עמוס תפוזים מצד ימין. הכתום מתפרץ מבין הרווחים בין הברושים. עוגה, עוגה, עוגה. חורף. שופן. קלאק, קלאק, טראח! אישה. הלבן מאוד בולט היום בתוך כל השחור. לפתע מאוד כועס. מתפרץ! מרים את קולו והלבן נסוג. הצריבה לא נוראה. לא ישאר סימן. שחור ולבן. פעם היה יותר לבן ומעט שחור. קלאק, קלאק, קלאק. אבד לו השביל. השחור הפך לשחור יותר. מה הלבן הזה רוצה? לא רוצה יותר לשבת. אין לו כח שוב לקום. פסנתר. שחור ולבן. קוסטריצה. הצבע שלי. מה הצבע שלי. שחור?
* * *
קתרין
ליבי אומר שהפעם אשלח לך צפונותיו. אבל יודע עגלון נפש בהמותיו. מוג לב! פחדן! שפן! העבודה בפלחה מקילה על הסבל. שוב ושוב אני מוצא את עצמי מעדיף את פרגול השמש הקופחת מאשר לגלות את נטיות ליבך. אלוהים עדי היחיד ואפילו המראה במקלחת עוטה כלימתה. רק בשריר סורר אחד אין אני שולט. לשוני כבדה בפי כסלע בשדה. ככל שהאבן גדולה יותר וקשה לנשיאה אני זוקף את קומתי כראוי יותר. עומד בעוד מבחן. נושא אותה על לוח ליבי כאות נוסף, מדליה מבוצבצת. אולי פעם אוכל לעמוד במבחן החשוב מכולם. החברים מתבדחים על חשבוני. מתערבים על הסלע שישבור את רוחי. היום חשבתי שהנה מצאתי לי יריב ראוי. כארבע שעות עמלנו ליילדו מבטן האדמה. תינוק נפילי, מרושע למראה ובעל זיזים שדבקו באימו ואחר כך בבשרנו עד זוב דם. לו רק היית שם. לבד גלגלתי והטלתיו שוב ושוב על הקרקע. הולך ומקרבו אל חומי והעגלה. חומי הביט בי בעצב בעיניו החומות. כמו מנסה לומר שאין לו שום כוונה לגרור את התפלצת. שאול וגיורא עודדו אותי במרץ בעוד השאר קראו לי לעזוב ולהניחו בצד. שרגא הלך להביא את המקבת על מנת לרוצץ את הענק לעדר גמדים. הרחקתי את כולם, נטעתי רגלי בקרקע, שירגתי שרירים ורק חשבתי על אותו ערב בבית העם, כשלורנס אולביה שבה את ליבך ואני זכיתי לחוש במגע ירכך הנצמדת לשלי. נוטפת דמעות השענת את ראשך על כתפי ומשא ראשך היה כבד מהתפלצת הכי גדולה כאן בשדה. כמעט כבד כמו לשוני העילגת, הדמומה. הפנתי ראשי לבל תראי את נצנוץ הטל בעיני. העגלה חרקה במחאה והיצול כמעט והכריע את חומי. כל הדרך לחדר האוכל קיוותי שתשבי לבד אבל ישבת לידו. חיוכך אלי הצית את ליבי כמו היה מתבן בליל קיץ אבל המשכת לשוחח ואפילו הנחת יד על כתפו, והקיטור התאבך אל מול עיני, שורף מבפנים.
עכשיו אני יודע בוודאות שגם הפעם לא אשלח את מכתבי.
היתקליף
* * *
קתרין
לא איש מילים אנוכי. ומסתבר שגם לא איש מעשים. לא הייתי מסוגל להגיע למסיבת יום הולדתך למרות שהבטחתי לך. לא אוכל לשאת יותר קורת גג שתכיל את שלושתינו תחתיה. הנחתי את תשורתי הצנועה בסמוך למיטתך. חמקתי לפנות בוקר כשהיית בתורנות. לא עלה בידי לכתוב ברכה. המילים גדולות עלי ובכל פעם שאני חושב מה אני רוצה לומר לך מחשבתי מתערפלת. מילות הגיבורים מבטאות זאת טוב יותר מכל אשר אצליח לומר לך אי פעם. בכל פעם שתקראי אותן, אהיה זה אני השואל את מילותיהם לצרכי. שאלת אותי פעם האם יכולה להיות אהבה כזו והאם אני מאמין באהבה. סיפרת לי בטיול לגלבוע, כשנשארנו אחרונים ורק הרמץ התחרה באור הכוכבים, על הדברים שאין את מעיזה לספר לאיש זולתי. ואני נשמתי הכי לאט שאפשר מנסה להשאיר בריאותי את ניחוח גופך. מפחד לזוז, לבל יסור שערך מפני, אילם.
כאילו בגרוני יושב שומר האוסר על המילים הנכונות לצאת לאויר העולם. בלילה לאחר מכן ישנתם באותו שק שינה והייתי חייב לנקב את אוזני באצבעותי מפחד שאשמע משהו. לאסוני, כמו תמיד, סיפרת לי אחר כך על מגע אצבעותיו המרפרף על בד החזייה ועל הטעם המוזר של לשונו. מין תערובת של קרטושקעס וסיגריות. סיפרת על רגשות מעורבים שחשת - משיכה ופחד. סקרנות? ואני רק חשבתי על כל הפעמים שהתרחצתי בלילה מאוחר, כשכולם כבר ישנים, בוחן את גופי בראי הארוך שבכניסה למקלחות. את השיער השחור חסר היחוד, הגוף המרובע ובעל עודף השרירים, הצבע השחום, כמעט חום, לא פלא שדודה שלך קוראת לי השוורצע. מיואש, חזרתי ובחנתי, לא מעז לפגוש את עיני במראה. יודע שברגע שהם יפגשו אשלים עם שיערו הזהוב ועיניו הכחולות. אביו המזכיר ויש לו גם משפחה בתל אביב. אפילו את ביקשת פעם שהדוד שלו יקח אותך לסיבוב עם הדודג'. כל מה שאני יכול זה להרים סלעים כבדים ולחשוב על מילים שאף פעם לא אצליח להגות. מילים שלעולם לא אוכל להניף. לפעמים אני חושב שזה כבר לא מספיק. בתשובה לשאלתך – האם אפשר להאמין בחיים?
קראתי שנית את גיבוב המילים שכתבתי
גם את זה לא אשלח
היתקליף
* * *
עותק נדיר מהמהדורה הראשונה של ספרה של אמילי ברונטה "אנקת גבהים" נמכר במכירה פומבית בעבור 114 אלף ליש"ט (236 אלף דולר) – סכום כפול מההערכות הראשוניות. הספר, אשר יצא לאור במהדורה הראשונה בשנת 1847, נמכר בבית המכירות הפומביות בונהאמס ונרכש על ידי לקוח פרטי בבריטניה. אן רייד, אשר מכרה את הספר במכירה הפומבית, קיבלה אותו מסבה כילדה. הספר היה בבעלות משפחתה במשך ארבעה דורות.
* * *
קתרין
קיבלתי את מכתבייך. אני קורא אותם כל לילה לאורו של פנס. הם עוזרים לי בשמירות. הם מגינים על ליבי מפני כדורי הליסטים. אני פחדן ומוג לב. לא עמד לי כוחי לראותך באושרך. אביך ואימך מחובקים וקורנים. כבר הרבה זמן לא שררה חיבה כזו בניהם. היה לך תמיד את היכולת המופלאה בעיני להאיר את הצד הטוב בכל אחד. בכולם חוץ מאחד. הרבה יותר קל להסתער קדימה אל מול אש התופת ולצעוק אחרי!. לאנשים סביבי זה לפחות נותן משהו. אני לא מספר להם למה באמת אני עושה את זה. כנראה שפחדנות וכזב טבועים עמוק בגנים השחורים שלי. גנים של ילד חוץ. זה כבר הפך עניין שבשיגרה לכתוב לך ולא לשלוח.
לפעמים אני תוהה למי אני כותב באמת, ולמה?
בסיפור שלנו לא תיהיה נקמה ולא יהיו רוחות רפאים. בחיים כמו שבחיים הלינטונים של העולם מחייכים את חוסר הבנתם.
היתקליף
* * *
קתרין
איך שראיתי את שם המשפחה ידעתי שזה הבן שלך. לא זכור לי שפגשתי אותו ועם המדים והקפלסט כולם דומים. לחיילים באוגדה לא יוצא הרבה להפגש איתי באופן אישי. אם הייתי יודע אולי הייתי יוזם פגישה כזו. קרוב לוודאי שלא. ניסיתי, כמו בעשרות הפעמים הקודמות לכתוב לך. הפקודות אומרות שאני צריך להפגש עם המישפחה. זה כנראה לא יקרה אנחנו נכנסים הלילה פנימה. אולי הייתי מצליח להתגבר על עצמי ולהגיע. הכאב הוא כבר חבר ותיק. באמת הייתי רוצה לראות אותך. לטייל עוד פעם באדמות הטרשים, להדק טרנינג מהוה לגופך ולהישבע שלי לא קר, לעקוב מקרוב אחר אצבעותייך המפיחות חיים בקלידים. עוד ואלס אחד של דקה. לפעמים במארבים בלילות אני נושם מאוד מאוד לאט וכמעט ויכול להריח אותך.כמעט כמו פעם. מוזר מה שהגוף זוכר. זה מוזר שגם היום כל כך הרבה דברים מתחלקים לשחור ולבן. שני עולמות שתלויים זה בזה לקיומם. שחור הכתב על לובנו של הנייר שלעולם לא יגיע ליעדו. הבנתי שאני כל כך שקוע בעצמי ובכלל לא רגיש למה שאת חושבת ומרגישה.
לאיזה אדם הפכתי. אולי חסרות לי התובנות הקטנות שהיית לוחשת לאוזני. אולי הכאב המייסר הפך אותי לקשה. סלע של אדם התקוע עמוק בתוך שדה החיים. היום נותרתי רק עם המקל. הגזר נרקב מזמן בכור ההיתוך של נשמתי.
באחד המכתבים שלחת לי את השיר. בכל פעם שאני שומע אותו... אולי היום אני גם מתחיל להבין
Out on the wiley, windy moors
Wed roll and fall in green.
You had a temper like my jealousy:
Too hot, too greedy.
How could you leave me,
When I needed to possess you?
I hated you. I loved you, too.
Bad dreams in the night.
They told me I was going to lose the fight,
Leave behind my wuthering, wuthering
Wuthering heights.
היתקליף
* * *
"אני יכולה לעזור לך?"
"אני מחפשת את מר שואו, ערן שואו"
"את קרובת משפחה?"
"לא בדיוק. זה קצת מסובך"
"אני מצטערת. אבל במצבו רק קרובי משפחה יכולים לבקר אותו"
"מה זאת אומרת במצבו? הוא לא חולה או משהו כזה?"
"זה תלוי למה את קוראת מחלה? אני לא רשאית למסור מידע רפואי..."
"...את לא מבינה. זה נורא חשוב. אני חושבת שזה גם חשוב לו. אני, אני פשוט חייבת לפגוש אותו. את חייבת לעזור לי"
"תקנות המקום מאוד ברורות בנושא. ביקורים מותרים רק למשפחה הקרובה או באישורה"
"אבל אני לא מכירה אף אחד מהמשפחה"
"אני מאוד מצטערת גברתי, אבל אני לא יכולה לעזור לך... הו, הנה אישתו מגיעה. אם היא תאשר ביקור אז לי ולמקום לא יהיו שום התנגדות"
* * *
ערן היקר שלי
כל כך חסרות לי השיחות שלנו. היית החברה הכי טובה שלי. מה פתאום קמת והסתלקת? הייתה שמועה במשק כי אתה גנבת את הג'ון דיר ומכרת אותו לערבים. שרגע כל הזמן השמיץ אותך ורבתי איתו נורא. (זאת לא טעות כתבתי שרגע ב'ע' בכוונה כי תמיד אמרת שהוא כמו ברווז - יפה ועושה רוח) כמעט נפרדנו בגלל זה. חלמתי בלילה שאני רוח שרודפת אחריך. בחוץ היה כל כך קר. ירח כחול האיר מתוכי ולא היה לי צל. פסעתי, ריחפתי, בין האפרים, ניגפת בחבריך הסלעים. מותירה על כל אחד חתיכה אולי בתור גלויה ממני. לא ענית לכל המכתבים ששלחתי. בדקתי בשלישות והדואר הצבאי בסדר. אני יוצאת מדעתי. האם קיבלת אותם או לא? ואם קיבלת למה אני לא שומעת ממך כלום? אני כל הזמן חושבת על מה שאמרת לי אחרי הסרט שראינו בגיל ארבע עשרה. אתה זוכר שאמרו שזה לא בשבילנו והתפלחנו אחרי שהוא התחיל בבית העם. כל כך רציתי לראות את לורנס אוליביה ולך בכלל לא היה אכפת שזה סרט של בנות. שאלתי אותך אם אהבה כזאת אפשרית ואחרי שחשבת על זה הרבה אמרת שהאהבה היא כגודל מושא האהבה ושלפעמים כל מחיר שווה. באותו הרגע רציתי לחבק ולנשק אותך אבל הפגנת מין בגרות שרירית שפחדתי להפר. פחדתי שאני אפסיד אותך אם אשנה את הכללים. ואחר כך ריחפתי מחוץ לחלונך מנסה לתפוס רגע חטוף של דמותך אבל התעוררתי לפני שהספקתי.
* * *
ערן היקר
אני ושרגע נישאים. אני מאוד רוצה שתבוא. אם לא תבוא זה לא יהיה אמיתי. שרגא לא יודע אבל אני בהריון. אמא שלי לחצה עלי להתחתן איתו למרות שאני בכלל לא מוכנה. היו לי כל כך הרבה תוכניות אחרות. זוכר את הרשימה שעשינו מאחורי חדר האוכל. אז זהו שיש בעיה. אתה מופיע כמעט בכולם. והספקנו כל כך מעט דברים של פעם ראשונה... במצב הנוכחי אולי זה הכי טוב. אבל זה לא יהיה טוב אם לא תגיע. עדיין חולמת עליך בלילות.
* * *
ערני
מגיעות כל מני שמועות על מעלליך למשק. אם היית מגיע היום לקיבוץ היית מתקבל לגמרי אחרת. זה מפליא איך אנשים משתנים אבל מי שאתה מכיר באמת לא משתנה אף פעם. כאילו יש עוגני אנשים שסביבם אתה יכול להשיט את חייך בביטחה. אני לא זכיתי לעוגן כזה. אבל זכיתי בשני ילדים מקסימים. הבכור מאוד דומה לאבא שלו, לשמחתי לא באופי. והבת הקטנה שלי היא בדיוק אני. היא התחילה לנגן בפסנתר עכשיו והיא מזכירה לי את עצמי אבל חמש שנים יותר מבוגרת. אני, כמוך עכשיו, יושבת מהצד ומעריצה. כל אדם זכאי למעריץ צמוד משלו. ברגעים האלה כמעט ואני שוכחת. מביטה באצבעותיה הקטנות שמלטפות במיומנות כזו את הקלידים. אני כבר לא יכולה. השברים באצבעות לא מאפשרים לי לנגן כמו פעם. אז היא עכשיו מנגנת לאמא. בכל פעם שגיורע נעדר – עכשיו הוא נעדר הרבה – היא שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תנגן לנו. כשהיא מגיעה לשופן אני תמיד נזכרת בך ואז מגיעות הדמעות. מזל שעכשיו כמעט תמיד אני עם משקפי השמש והיא לא רואה. אבל אני מרגישה שהיא יודעת.
* * *
ערן, ערן, ערן
הייתי בטוחה שתבוא ללויה לפחות. אבל אז פרצה המלחמה ואפילו את שרגע גייסו. נודע לי על זה מאמא שלו. זה בכלל לא כאב. הגיעו שלושה. אתה בטח יודע מה הנוהל. כאלה רציניים. משקית נפגעים ושני קצינים. אחד מהם אני חושבת היה רופא. כשראיתי את הרכב מתקרב כבר ידעתי. אפילו לא בכיתי. כשבוכים כל כך הרבה שנים מבפנים שוכחים איך זה לבכות מבחוץ. אומרים שמרגישים כאילו חלק ממך נקרע או נתלש, בור גדול, חור שחור. הלוואי והייתי שם. הפסיכיאטר אומר שזה יגיע אחר כך. שעכשיו אני בהלם. אבל אתה בטח יודע יותר טוב. אחרי הגרושין התחילו שוב החלומות. שדות טרשים, קור עז ובסוף אני מרחפת מחוץ לחלון. עכשיו אני יותר הדמות בחלום מאשר הדמות החיה. הילה גומרת עוד שנה את הקונסברטוריון ובנינו זה לא ממש איכפת לי. מה הייתי עושה לולא היית. לולא יכולתי לספר לך מבלי שתשפוט אותי. מבלי שתראה לי כמה חסרי תוחלת הם מעשי. אף פעם לא שפטת. קיבלת והשלמת, גם כשעשיתי טעויות, לפעמים כאלה נוראיות שאסור לעשות ושאין להן מחילה. פעם אחת ליטפת את פני. ידך הסדוקה והמיובלת שרטה מעט את עור פני. זה קצת כאב. יש אנשים שמיחלים לאושר. אחרים חולמים על עושר, חברות, פרנסה, בריאות. אני, אני מחכה להרגיש משהו. אפילו מעט כאב.
* * *
לערן מפלטי היקר
Out on the wiley, windy moors
Wed roll and fall in green.
You had a temper like my jealousy:
Too hot, too greedy.
How could you leave me,
When I needed to possess you?
I hated you. I loved you, too.
Bad dreams in the night.
They told me I was going to lose the fight,
Leave behind my wuthering, wuthering
Wuthering heights
Heathcliff, its me—cathy.
Come home. Im so cold!
Let me in-a-your window.
Heathcliff, its me—cathy.
Come home. Im so cold!
Let me in-a-your window.
Ooh, it gets dark! It gets lonely,
On the other side from you.
I pine a lot. I find the lot
Falls through without you.
Im coming back, love.
Cruel heathcliff, my one dream,
My only master.
Too long I roam in the night.
Im coming back to his side, to put it right.
Im coming home to wuthering, wuthering,
Wuthering heights,
Heathcliff, its me—cathy.
Come home. Im so cold!
Let me in-a-your window.
Ooh! Let me have it.
Let me grab your soul away.
Ooh! Let me have it.
Let me grab your soul away.
You know its me—cathy!
Heathcliff, its me—cathy.
Come home. Im so cold!
Let me in-a-your window.
Heathcliff, its me—cathy.
Come home. Im so cold!
* * *
"זה המכתב האחרון?"
"זה מה שמצאתי. ברגע שאמרת ששמך הילה ידעתי שאת צריכה לקרוא אותם"
"אני ממש, ממש לא נעים לי. אני מרגישה כמו מציצנית. עד לפני שבועיים לא ידעתי בכלל שערן קיים. את שלחת את המכתבים לאמא, נכון? אמא נפטרה לפני שנתיים. ורק עכשיו היה לי את הכוח לעשות משהו עם הדברים שלה. ומצאתי את הקופסא הזו שבפנים היה הספר. אני לא יודעת אם ראית אבל מכרו עותק שלו בהרבה מאוד כסף. והוא נראה כל כך ישן אז חשבתי שאולי הוא שווה משהו. אני קצת לחוצה בכסף ואמא, אבא לא כל כך ו... אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר. אבל ...
בכל אופן פתחתי אותו ונפלו המכתבים האלה שהראתי לך וחשבתי שאני צריכה להפגש עם האדם... נו את בטח מבינה? לנסות אולי להכיר אותה באמת איך היא הייתה לפני אבא. זה נשמע עכשיו כל כך מבולבל ולא אמיתי... אני באמת לא יודעת מה להגיד. כשחשבתי על זה. זה נראה כדבר הנכון לעשות וחיפשתי ברשומות של הקיבוץ ונתקלתי בתמונות מחזור שלהם והייתי בטוחה שערן מהתמונות הוא היתקליף... אבל, לא יודעת להסביר. זה היה סוד כזה ואבא לא הסכים לדבר איתי עליו... אז כבר הייתי כמעט משוכנעת וחיפשתי. לחבר שלי יש חבר שהוא חוקר פרטי אז ביקשתי ממנו. את בטח חושבת שאני כזו משוגעת, מאלו שננעלות על דבר אחד. אבל אני לא. אני לא טובה כל כך עם מילים. יווו. זה לא יוצא לי כמו שצריך. אבל... אבל מצאתי את ערן מהמכתבים. אני יודעת שזה נכון. אני רואה את זה במבטך. בבקשה, בבקשה תרשי לי לדבר איתו"
"זה בסדר. אני חושבת שאני מבינה. חיי עם ערן גם הם לא היו גן של שושנים. תמיד חשדתי במשהו כזה. וכשקראתי את המכתבים... אני חושבת שאם לא היה לנו ילד היינו נפרדים מזמן. אבל אני לא חושבת שזה יעזור לך הרבה, להפגש איתו אני מתכוונת. את מבינה ערן כבר לא איתנו. לא, אל תבהלי. הוא לא מת. אבל מזמן הוא לא מסוגל לתקשר עם הסביבה. הרופאים טוענים לאלצהיימר, לי יש את הניחושים שלי. אבל את מוזמנת לנסות. אני רק אומרת לך מראש. ערן לא אמר מילה יותר משנה והפסיק להגיב לסביבה לפני כשלושה חודשים."
* * *
השוליים החלו מאיטים את סיבובם או שמא הוא החל עושה דרכו לכיוון המרכז. אחרוני התמונות החלו מתמוססות. כמו במקרנות הישנות של פעם שמדי פעם היו נתקעות וכתם חום החל מתפשט על כל פני המסך. כאן הכתם היה פשוט בצבע שחור. כחלק מהחור עצמו. הסיבוב היה ממש איטי כעת, מרגיע. הוא עמד לסיים את מחקרו ועשה את דרכו לכיוון המרכז. לאזור שהעין לא יכולה להביט בו. כך ידע שהוא בכיוון הנכון. נותרו רק תמונה אחת או שתיים שהיו חשובות לסיומו של המחקר. אבל הוא היה כבר עייף, מותש. המחקר כילה את כוחותיו והוא כבר רצה לנוח מעט. למרות השתיים שטרדו את מנוחתו. אט אט המשיך בפסיעותיו לוכד בזוית עינו את האין השחור הממלא את לובן העין.
* * *
כשסיימה להקריא את המכתב האחרון חשה מרוקנת. אישתו של ערן לשמחתה, הייתה צריכה ללכת. היא בחנה אותה בעת שהתרחקה. את השיער המטופח שבשורשיו אחז הגוון האפור. גוף שלימד עצמו להישאר זקוף אבל תולעי הזמן החלו מכרסמים בו. תוהה על תקשורת בין אנשים ועל הרווחים שבין המילים ובין השורות ובין המחוות ושפת הגוף. כמוסיקאית ידעה להעריך את הקצב והמיקצב את הטון והעוצמה. לה מעולם לא הפריעו שגיאות התקשורת האנושית. מוסיקה - היא כל כך מדויקת. היא בחנה מחדש את חיי אמה. האישה שחשבה שהכירה, אביה. זכרונות מעורפלים מאח שהדבר היחידי שיכלה לזכור בברור זה את החיוך מהתמונה בסלון. אח שתמיד ישאר צעיר. נזכרה בשעות שניגנה והבינה מחדש מה זה אמר לאישה שגידלה אותה. היא נזכרה שראתה פסנתר כנף במועדון. ערן ישב, שכב שמוט בכסא הגלגלים. חוט רוק נמתח משפתו והרטיב את שולי הפיג'מה הכחולה שלו. עיניו היו פקוחות, מביטות אל עולם שאיש זולתו לא ראה. היא הייתה בטוחה שהיא תצליח לחלץ תגובה מהמוח הדועך. לרגע נדמה לה היה ששריר זעיר נע בפניו מחוסרות ההבהה כשהיא הקריאה את הפזמון של השיר. אולי הייתה צריכה לשיר אותו. היא הביטה בחשש בשאר האנשים וקרוביהם שישבו יחד עמם בגינה. האחות שמנעה ממנה את הכניסה הסכימה במורת רוח לאפשר לה את המפגש אבל לא הסירה ממנה את מבטה. בפרץ של החלטיות קמה ממקומה, מנצלת את זה שהאחות היתה בגבה אליה, סובבה את כיסא הגלגלים ומיהרה אל המועדון. היא נעלה את גלגלי הכיסא לידה והתיישבה על השרפרף שליד הפסנתר. בדיקה מהירה גילתה לה שהוא לפחות מכוון. היא ידעה בדיוק מה לנגן. ואלס הדקה. היצירה הכי אהובה על אימה. הואלס ברה במול מג'ור, אופוס 64, מספר 1. ללא שום חימום והכנה החלה לנגן, נותנת דרור לאצבעותיה. מתנתקת מהסביבה ושוקעת לתוך העולם הבטוח של המוסיקה. הקטע המהיר קיצר את נשימתה ובסיומו חשה בזרזיף זיעה היורד במורד גבה. האחות ומספר מבקרים בהו בה חלקם מופתעים חלקם מוקסמים. איש לא אמר דבר. היא הביטה בערן וחשה כי ידו השמאלית הסמוכה אליה נעה קלות. בעדינות הניחה את ידו הקמוטה מרובדת הכתמים על גב ידה, חשה את רצונה ומבצעת את רצון השרירים המנוונים. בתנועה איטית התקרבה היד אל פניה ריח הזיקנה הכה באפה אבל לא ריפה את ידה. היד המגוידת התחככה בלחייה ובפרץ חיות חפנה אותה קלות. יובש העור העתיק שורט אותה קלות.
הפה המרייר וחסר השיניים נפער קלות כמו מנסה לדבר.
"היתקליף?"
"קתרין" ענה בלחש קול צרוד.
היא רכנה אליו מניחה את ראשה בשקע שבין ראשו וכתפו, שיערה מלטף את לחיו.
"קתרין"
הוא שאף שאיפה עמוקה ודמם לשניות ארוכות מיוסרות. מטביע את האויר עמוק בתוכו. אחר החל נושם שנית, בנשימות רדודות ואיטיות. נשימה כה קלה שבקושי נשמעה לאוזנה.
נשימתו הלכה ודעכה עד שדממה. נבלע בעין הסערה השחור. מציל מהאין תמונה אחרונה.
"היתקליף" לחשה באוזנו ודימעה אחת גדולה ירדה והתמזגה בכתם הרוק שעל הפיג'מה הכחולה. יוצאים בואלס אחרון של דקה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
