ספור אהבה

התמונה היא של שנינו, אתה ואני. אתה נטוע על מקומך, לא זז, ואילו אני, שערותיי האדמוניות מכסות את פני וידיי הקטנות מחבקות אותך חזק אל ליבי.

עוד רגע וידיי יתפסו את הענף הראשון שאגיע אליו, את רגלי האחת ארים והשנייה אחריה תלפות אותך, ולאט אטפס עליך מעלה, מעלה.

כפי שנהגתי לעשות.

"העץ הגדול", קראנו לך. היית עץ אלון גדול ורחב, גזעך חילק את הכביש לשניים, ענפיך העבותים התפרשו על פני שני החלקים של הכביש והטילו צל נעים על איזור גדול.  היית ידידותי, הקרנת טוב-לב. היית סימן היכר, היית מקום משחקים, היית תחנת אוטובוס, היית כמו אבא גדול ומבין, ואחר כך כמו סבא טוב. היית יציב, היית שלנו.

תמיד היית !

אהבתי אותך, אהבתי לטפס עליך, היה קל. ענפיך היו רחבים ונוחים לטיפוס.

חברתי ואני היינו ממקמות את עצמנו בין ענפיך,לכל אחת היה הענף שלה, ושם הייתה בונה לה בית קטן, פינה קטנה.

זה היה כמו חלום.

הייתי יושבת  בין ענפיך החזקים ומרגישה כל כך בטוחה, כל כך רגועה, בפינה קטנה משלי עם עולם דמיוני שיצרתי. הכרתי כל ענף, כל הסתעפות חדשה, ידעתי איפה הענף נעשה דקיק ויש להיזהר ממנו, ואיפה בטוח לשבת.

זה היה מקום בילוי שלנו במשך שנים, עד שגדלנו וילדים אחרים שיחקו אצלך ובחיקך. גידלת דורות של ילדים.

היית חלק מהנוף, חלק מהווייתנו, חלק מנשמתנו, חלק מילדותינו ומאופיינו.

חלפו שנים, אנחנו גדלנו והתבגרנו, וגם אתה הזקנת. עלינו ראו - עליך לא כל כך. מי חשב על עץ שמזקין? מי חשב שאתה עלול לא להיות? אתה הדבר היציב ביותר שהיה.

יום אחד כאשר גיליתי שאתה איננו, נעצרה נשימתי, הייתי בהלם.

הכביש נראה ריק, עגום ויבש.

עצב ירד עלי, איש לא אמר לי שאתה גוסס, איש לא אמר לי שאתה מסיים את תפקידך בעולם הזה. מי יברך אותי לשלום בבואי ובצאתי ?

זהו. העץ הגדול איננו, העץ הגדול סיים את חייו.

שלום לך עץ יקר, יהי זכרך ברוך.