כיום, כשאני מסתכלת אחורנית על ראשית חיי, אני מבינה איזה נזק עצום גרמה לי האישה הזאת, מורתי הראשונה, גב' דניאלסקו.
היא לימדה אותנו עד כיתה ד'. בתמונות שנשתמרו באלבום ילדותי, היא ניצבת עומדת עם הפנים למצלמה בין שורות ספסלי העץ המאוכלסים ילדות קטנות ורציניות בחלוקי בית ספר לבנים ומעומלנים, כנהוג שם באותם הימים. היא נראתה לי קשישה למדי באותה תקופה, אך כיום אני מעריכה שהייתה אז בשנות הארבעים לחייה; אישה נאה, גבוהה ומטופחת, מלאה במקצת. היא זכורה לי בתור מורה טובה אשר אהבה את עבודתה והשתדלה להעניק לנו ידע.
הייתי ילדה שקטה וצייתנית, מלאת רצון והתלהבות להצליח בלימודים ולרצות את הורי ומורתי, ילדה "סבונית" כזאת שבדרך כלל המורות אוהבות. אבל אותי, המורה לא אהבה. הייתי חרוצה ושקדנית, לא התחצפתי ולא הפרעתי, השתדלתי בכל כוחי להתחבב עליה – אך הכל לשווא: שכנתי לספסל פטפטה – אני הוצאתי מהכיתה; הכנתי שיעורים למופת, לא הייתה לה הערה לגבי התוכן- לעגה לי לפני כל הכיתה על כך שלא השארתי שוליים מספיק רחבים בצדי הדפים ושזה לא אסטטי. בכלל, נהגה לעתים קרובות לשים אותי ללעג בפני כל הכיתה: על כתם בחלוק בית הספר הלבן שלי, על שערי שהתפרע במהלך היום ועל כל דבר בעצם. הציונים שלי היו טובים אך לא מעבר לכך; היא לא הרחיקה לכת עד כדי להכשילני , אך אני הרגשתי לא אחת שמגיע לי ציון יותר גבוה מזה שקבלתי.
עם הזמן, ההרגשה הרעה שלוותה אותי בבית הספר גרמה לכך שנהייתי פחות ממושמעת וצייתנית, ואז העונשים גברו. אני "החמצתי" במעט את התקופה שבבתי הספר נהגו להעניש את התלמידים בעונשים גופניים, אך המורות, שנחלת העבר הייתה עדיין טבועה בהרגליהן, נהגו מדי פעם להצליף על ידי תלמידים סוררים בסרגל. אני חטפתי את הסרגל לעתים די קרובות או עמדתי שעות בפינה לפני עיניהם הלועגות של חברותי לכיתה.
אם הרגשתי בחושי שקופחתי בציונים גם קודם לכן, קבלתי את ההוכחה מאוחר יותר, בתקופת המרד שלי, כשהילדה הסבונית התחלפה בילדה תחמנית: עשיתי "עבודה משותפת" במבחן בלשון יחד עם חברתי ולשתינו היו אותן שגיאות בדיוק – היא קבלה ציון יותר גבוה. והמבחן בחיבור: נבחנו בחיבור וקבלתי את הציון "טוב". חברתי הפסידה את המבחן בגלל מחלה, וכשחזרה לכיתה, הושיבה אותה המורה לכתוב את החיבור בשיעור רגיל שלנו. היא קבלה אותו נושא שאני כתבתי עליו ואותתה לי בתנועות נואשות שאין לה מושג על מה לכתוב. ואני – חברה טובה – נחלצתי לעזרתה והעברתי לה את חיבורי חרף הסיכונים. היא העתיקה אותו מילה במילה וזכתה לציון "מצוין" ולשבחים על כתיבתה. חברתי, שידעה על הציון שאני קבלתי, הרגישה נבוכה ואני הרגשתי רע .
באותם ימים נהגנו לאסוף עטיפות בונבונים מנייר כסף צבעוני; עם השנים, האוספים שלנו נהיו מתוחכמים יותר, אך בגיל צעיר זה, עטיפות מנייר כסף בשלל צבעים משכו מאד את חושינו, וכל ילדה בכיתה התגאתה באוסף שלה. היינו מיישרות את נייר הכסף בעזרת הציפורן בזהירות, לבל יקרע, ולכל אחת הייתה מחברת מיוחדת שבין דפיה שכנו אחר כבוד הניירות ההדורים. נהגנו להחליף בינינו ניירות כפולים או כאלה שנמאסו עלינו, והעיסוק הזה מילא בפרק זמן מסוים את כל הפסקותינו.
פעם תפסה אותי גב' דניאלסקו כשעיינתי בשיעור ברכישה האחרונה באוסף שלי. לא הייתי היחידה שנתפסה בשעת מעשה בתקופת ה"שיגעון הגדול"; במקרה כזה היא נהגה להחרים את האוסף של העבריינית עד תום שעות הלימודים בצירוף הזהרה מצורפת, ובמקרים קיצוניים – עד תום אותו שבוע. אך במקרה שלי היא נהגה אחרת: בחמת זעם היא תפסה את המחברת שלי, נגשה לתנור הלבנים הבוער שבירכתי הכיתה, פתחה את שבכת הברזל וניערה לתוך האש את תוכנה של המחברת. מיותר לציין מה הרגשתי באותם הרגעים.
אך היה מקרה כואב ומשפיל הרבה יותר. המורה קראה לנו בכיתה סיפור, משל מחיי החיות כזכורני, ונתבקשנו לנסות לכתוב בבית את הסיפור בצורה ספרותית ככל יכולתנו, רצוי בחרוזים. קבלתי את האתגר בהתלהבות, ומיד עם שובי הביתה התיישבתי לכתוב. עמלתי כמה שעות, כתבתי ומחקתי, ואפילו לאכול צהריים לא היה לי סבלנות, לבל אפסיד איזה רעיון. כתבתי את הסיפור בחרוזים, יצא לי ארוך למדי והייתי מרוצה מהתוצאה.מששב אבי הביתה,קראתי בפניו. הוא מאוד התרשם ושיבח את יצירתי. התייעצתי איתו על שורה פה, חרוז שם שנראו לי קצת צולעים, והוא הציע לי פתרונות.
למחרת, אחרי שכמה תלמידות קראו את עבודתן בפני הכיתה, הצבעתי וקראתי גם אני. לפי השקט שהשתרר בזמן הקריאה, הבנתי שכולם התרשמו. אני זוכרת שכשסיימתי, כמה ילדות מחאו לי כפיים. הסתכלתי על המורה; היא התקרבה אלי ושאלה מי עזר לי לכתוב את השיר. עניתי שכתבתי אותו לבד. היא לחצה עלי לגלות מי מההורים עזר לי. אמרתי לעצמי שתרומתו של אבי הייתה מזערית מכדי לערבו בעניין, והתעקשתי שכתבתי את השיר בעצמי. היא לא הייתה מרוצה מעקשנותי והסתכלה לעברי בחוסר רצון בולט. אז התערבה תלמידה בעניין, אחת מחביבות המורה. היא הכריזה שהיא מכירה את השיר הזה, שהוא מופיע בספר בצרפתית של אמה, וכנראה שתרגמתי אותו מצרפתית. המורה הסתפקה במוצא שהוגש לה והמשיכה בשיעור. אני נותרתי המומה, כואבת ומושפלת. כמובן, היום אני יודעת שגם לתרגם שיר בחרוזים מצרפתית זה לא דבר של מה בכך, בייחוד לילדה שידיעותיה בצרפתית שאפו לאפס, אך אז לא חשבתי על כך. ופעם נוספת חרב עלי עולמי בכיתתה של גב' דניאלסקו.
והיה המקרה של ביקור הבית. באיזה כיתה הייתי אז כבר אינני זוכרת. היה זה בשעות אחר הצהריים כששחקתי ברחוב ליד ביתי, ראיתי את מורתי הולכת ומתקרבת אלי. בבהלה רצתי הביתה, דווחתי להורי על בואה והסתגרתי בחדרי. ביקור של מורה בבית לא היה מקובל, ואני הייתי בפאניקה ממש, בטוחה שעוללתי דבר נורא, אם המורה טרחה ובאה אלינו הביתה.כעבור דקות מספר נכנסה אמי לחדר, אמרה לי שהמורה באה לשוחח עם אבא בעניין כלשהו, לא קשור אלי, ובקשה ממני לצאת ולהמשיך לשחק. כמובן שהוקל לי מאד, רצתי החוצה ונעלמתי מהשטח לבל אפגוש אותה בצאתה. עם שובי שאלתי את אבא מה רצתה המורה ממנו, אך הוא התחמק באומרו שזה עניין של מבוגרים שלא קשור אלי – ואני שכחתי מכל העניין.
בכל אופן, אחרי ביקור הבית, היחס שלה כלפי הפך עוין עוד יותר; בדיעבד אני יודעת זאת, אז כמובן לא קישרתי , לא ידעתי למה לייחס את הצינה שנשבה ממנה אלי.
ארבע שנים חלפו כך והגיעה מסיבת סיום כיתה ד' והפרידה מהמורה ומבית הספר. תכננו מסיבה גדולה. אני עוד זוכרת בבירור את התלבושות הנהדרות שתפרה אחת האמהות, תופרת מקצועית, מנייר קרפ צבעוני , תחפושות של דבורים, נמלים וציפורים – לפי נושא ההצגה. אני הייתי נמלה וקצת קנאתי בדבורים וציפורים שתלבושותיהם נראו בעיני מרהיבות יותר. שקדנו בהתלהבות על לימוד התפקידים, עשינו חזרות רבות והגיעה שעת מסיבת הסיום. אולם ההתעמלות של בית הספר היה מלא מפה לפה הורים ומורים, הבמה קושטה בעצים ופרחים מלאכותיים וההצגה התנהלה על פי התוכנית בהצלחה מרובה.
מחאו לנו כפיים בהתלהבות וכל השחקניות הצעירות נעמדו בשורה אופקית להשתחוות בפני הקהל. המורה נעמדה מאחורינו וקדה יחד איתנו. פתאום הרגשתי יד על כתפי והסתכלתי אחורנית. ראיתי אותה מאחור, ידה האחת על כתפי וידה השניה על כתף הילדה שלצידי, פניה מחייכות אל הקהל. אני זוכרת את הרגשת האושר שהציפה אותי: גאווה על ההצגה המוצלחת, שמחה על שמורתי מחבקת דווקא אותי – כשפתאום כאב חד פילח את גופי כשציפורן ארוכה ננעצה בבשר צווארי מאחור. הרגשת זוועה השתלטה עלי ועיני מלאו דמעות, אך חרף הכאב הנורא לא הוצאתי הגה והמשכתי לעמוד שם כאילו דבר לא קרה.
מאותו יום לא ראיתי אותה יותר. לא סיפרתי דבר להוריי: למחרת, בשעה שקלעה את צמותיי, הבחינה אמא בפצע שעל צווארי ושאלה אותי על מקורו. המצאתי איזה הסבר. מדוע לא סיפרתי ? בושה, הרגשת אשמה שזה קרה לי, שאולי זה הגיע לי, פחד מפני תגובת ההורים ? כנראה הכל ביחד.
שנים רבות אחר-כך, כשהיינו כבר בארץ, סיפרתי לאבי על קורות אותו יום במסיבת הסיום. אני זוכרת שהיה מאד נסער: "היית צריכה לצעוק, לרוץ אלינו ולספר מה קרה, הייתי גומר אותה על המקום!"- הייתה התגובה שלו. כנראה בדיוק בגלל זה לא עשיתי זאת. הייתי ביישנית ושבורה מדי. הלוואי ויכולתי להגיב כפי שהוא אמר.
ואז, מאוחר מדי, סיפר לי אבא על סיבת ביקורה אצלנו בבית באותו יום.מסתבר שהיה לה אח שעבד באותה חברה בה עבד גם אבי במשרה בכירה. אותו אח שלה פוטר מעבודתו והמורה בקשה את התערבותו של אבא לטובת אחיה. אבא הבטיח לברר ולנסות לעזור ונודע לו שהאח פוטר מסיבות פוליטיות: כבן למשפחה בורגנית היה על הכוונת של השלטון הקומוניסטי והואשם בחתרנות וכדומה. אבא סיפר שלאחר שברר את העניין, בא לשוחח עם המורה ואמר לה שלו אחיה היה מואשם בשוד או באונס, היה יותר קל לעזור, אך עניין פוליטי זה משחק באש, בייחוד ליהודי. "כך שלא עשיתי דבר למענו והיא התנכלה לך" אמר אבא והוסיף "ובכלל, היא באה ממשפחה אנטישמית מאד."
אנטישמיות !! מה אני ידעתי אז על אנטישמיות ולפני זה – מה ידעתי על יהדותי ועל היותי שונה משאר הילדות בכיתה ? מעט מאד.לא דיברנו על זה כמעט בבית. ידעתי שאנחנו יהודים ואבא סיפר לי שבאיזה מקום רחוק בעולם נולדה זה לא מכבר מדינת היהודים ואולי פעם נגיע לשם. דיבורים על נושאים אלה היו נדירים ונאמרו כהמתקת סוד, כדבר שאין להוציאו מכותלי הבית . והייתה גם המגירה הנעולה בשולחן הכתיבה של אבא שפתיחתה לוותה תמיד בהזהרה על שמירת סודיות ושהכילה ספר בעל אותיות מרובעות , ספר לימוד עברית, שאבא ניסה לעתים את כוחו בקריאת מילים גרוניות ומוזרות בפני. היה שם גם ספר קטן ומרופט, נטול כריכה, תרגום לרומנית של "אלטנוילנד" של תיאודור הרצל, שבלעתיו בשקיקה מאוחר יותר, תרגום מזמנים אחרים, לפני הקומוניסטים, לפני שהפחד הקפיא כל זיקה גלויה ליהדות. והיו המצות שאמא הייתה מביאה מדי פעם הביתה, לפני חג הפסח, כאשר גייסה כוחות לאחר יום עבודה לעמוד בתור הארוך שהשתרע לפני בית הכנסת הראשי בבוקרסט, המקום היחידי בעיר שם אפשר היה להשיג מצות. והיו גם אזני המן ממולאים שזיפים ואגוזים וטעימים להפליא, שאפתה כל פורים.
זה היה בערך הכל. מעט מדי מכדי לגבש הרגשת שייכות יהודית אך מספיק כדי לערער את שלוותה של ילדה קטנה שרוצה להרגיש שייכת למקום בו נולדה ולהיות כמו כולם.
אבל אנטישמיות?! מה לרעה חולה זו ולילדה בת 7 ? כיצד יכולתי לדעת על קיומה ולהתחסן בפניה ? איך בכלל יכול ילד קטן להבין ששונאים אותו בגלל סיבה שלא קשורה בו ונעלמת מבינתו. ? איש לא הזהיר אותי. הוריי, כנראה מתוך רצון לגונן עלינו, העדיפו לא לעורר את השדים מרבצם בטרם התעוררו בעצמם, ולא דיברו על שנאת היהודים בפנינו, הילדים. אולי היו רמזים בשיחותיהם, אך כילדה קטנה לא נתתי לעניינים המרומזים האלה להטריד את מנוחתי.
היו אמנם התרחשויות מסוימות עוד לפני בית הספר: הורי ילדות שהתיידדתי אתן וביקרתי בביתן ושהפסיקו פתאום להכניסני הביתה, אך אני פתרתי את העניין בחושבי שהם פשוט לא נחמדים ולא אוהבים ילדים זרים.
אך בקרב בני גילי, בשנים המוקדמות הללו לפני בית הספר וראשיתו, המפלצת הזאת, האנטישמיות, טרם פשטה בנפשות הצעירות (אם כי, וודאי, הזרע כבר נזרע בבית, בלי ידיעתם,והוא נבט וגדל ככל שהזמן חלף). ואמנם, בשנים שבאו לאחר מכן, הרגשתי את נשיכותיה שוב ושוב ופגיעתה הייתה רעה והרסנית והטביעה את חותמה על כל החיים.
אך אז עדיין הרגשתי מוגנת, ילדה רגילה בין חברות לכיתה, עם מריבות והתפייסויות אופייניות לגיל, ומפלצת האנטישמיות נגעה בי לראשונה בזרועותיה המקפיאות – בדמותה של גב' דניאלסקו.
כל הזכויות שמורות ©
