IMG_2664.JPG
איטי. מה זאת אומרת איטי? כשאני... יש לי בעצם עיכוב או delay בכמה תהליכים במוח. לפעמים אני מתקשה בשיום ובשליפה, כלומר כשאני רואה פרצוף של מישהו אני מתקשה לעיתים לשלוף את השם שלו מהזיכרון. לזה הצטרף לפני איזה 3 שנים הידרדרות איטית J בראייה שלי ולא מספיק שלוקח לי זמן לא מבוטל לקשר שמות לפרצופים, אז רק כאשר התקרבו אליי במרחק של כ15 מטר זיהיתי את הפרצופים. אבל אני לא אדם חברתי במידה יתרה, אז זה לא גרם לי לשאול את עצמי אם אני צריך משקפיים. האסימון נפל לי כאשר נהגתי בכביש. אבל קודם אני רוצה להכניס את הנהיגה שלי בכביש להקשר. יש לי גם דיסאוריינטציה מסויימת. לוקח לי די הרבה זמן להתמצא במרחב. טוב אולי 'מסויימת' זה understatement, לקח לי לעשות מעל מאה שיעורי נהיגה עד שהצלחתי להתמצא באיזור המגורים שלי (עמק יזרעאל-עמק בית שאן). כלומר, עשיתי שיעורים עד שהצלחתי לבודד ולהרכיב מחדש את המקומות שנסעתי בהם וכבר לא הייתי צריך לקרוא את השלטים, או לעשות הרבה משימות במקביל. נהגתי 3/4 אוטומטי. עברתי טסט ראשון. כאן זה המקום להבהיר שכאשר אני מבין משהו (לומד אותו) – אני יודע אותו. Present simple. אז אני יודע לנהוג. אבל, באחת הפעמים הראשונות שנהגתי למרכז, נאלצתי לקרוא שלטים. ובכן, זיהיתי את השלטים מאוחר מבחינתי; נותר לי מעט זמן להגיב אליהם ואז קיבלתי סתירה – אני לא רואה טוב וזה מסוכן לחיים שלי! עשיתי משקפיים.
שיום ושליפה. השלכה נוספת, מלבד החברתית, היא קריאה וכתיבה איטית. כמה איטית? מאוד איטית. לא פגשתי אדם שקורא או כותב יותר לאט ממני (לא איזה משהו להתגאות בו). הקריאה שלי מודעת בצורה חריגה. אני מתכוון, הזיהוי של האותיות הוא סביר, אבל השיום של המילים מהאותיות לוקח זמן וגם הרכבת המילים למשפט. התהליך הזה אצלי הוא לא אוטומטי, בקושי חצי אוטומטי. מה קורה בראש שלי בזמן הזה? מחשבות, תהיות, שקיעה. אה כן, גם יציאה מהטקסט שאני קורא, שקיעה לסמנטיקה, שקיעה להשלכות אפשריות ו...התעוררות. חזרה לטקסט. קריאה שנית ואז שקיעה; קריאה שלישית עם מודעות להתפזרות ומוטיבציה להתקדמות; הסתיימה פיסקה ועוד פיסקה ועוד אחת; עצירה. משהו לא ברור. הייתכן שהפסקאות סותרות אחת את השנייה? לא הגיוני. אני קורא שוב ושוב וחוזר אחורה, הבנתי מילה אחת באופן שגוי, האינטגרציה הושלמה. זה המקרה הטוב, אם איני מצליח למצוא היגיון פנימי אני בסוף ממשיך לקרוא, אבל מוטרד. בלילה לפני השינה הדברים מתחברים, המוח המשיך לעבוד על הסתירה ברקע ופתר אותה. שוב היתה שקיעה. אחרי השקיעה הגיעה ההבנה, או עוד שקיעה.
כתיבה. שוב, הכתיבה היא מודעת. כמה מודעת? עד רמת האותיות. כל אות דורשת ריכוז, כל אות דורשת היזכרות בצורה שלה, ואז המעבר ליד. האות תיכתב באופן יפה ואוטונומי. כמובן שגם זה לוקח זמן. אוי, קרה סיכול אותיות, מחיקה. סיימתי משפט ועוד אחד. פסקה. 2, 3, 4. משהו לא בסדר מתאים. מחיקה, הערת שוליים. עכשיו זה סביר. כן, אני פרפקציוניסט במהותי ולאחר שנים של גינוי במערכת החינוך הקיבוצית, זה דבר שאני בהחלט מוכן להיות גאה בו. Having said all that, יש עוד דבר שמגביל את הכתיבה שלי, טונוס החזקת העט. אני מחזיק את העט בצורה כזאת שאחרי כמה שורות כואב לי פרק היד. אז איך לעזאזל עברתי 12 שנות לימוד ואפילו בהצלחה מסוימת? איך סיימתי מבחני בגרות, כשבנדיבות נתנו לי הארכת זמן של חמישית ממשך הבחינה בעוד שאני צריך פי חמש? איך זה היה אפשרי כשחינכו אותי לפשרות ולבינוניות??? ובכן, לא הכל היה תלוי בי, אבל פיציתי על המגבלות שלי באמצעות תכונות בריאות לחיים. אני ידעתי למצוא סבלנות. גם התמדה שנבעה מגאווה מוצנעת (שנסחפה לעיתים לעקשנות עיוורת) ואופטימיות בסיסית לא הזיקה לי. אממ... אפשר להוסיף לזה גם כושר שיפוט עצמי מפותח. איך זה מתבטא? אני מסוגל לכתוב תשובות למבחן במשך 5-6 שעות, אני מסוגל לקרוא ספר של אלף שלוש מאות עמודים ואני מסוגל לעשות פעולה מונוטונית שוב ושוב, כל זמן שהיא בעלת מטרה ואז הפעולות מסתכמות להגשמתה.
נפילות קשב. זה עניין די מעורפל אצלי. לא זיהיתי כל כך חוקיות. לפעמים אני יכול להתרכז 3-4 שעות היטב, ולפעמים אחרי רבע שעה אני צריך הפסקה. דבר אחד בטוח, כדי שתהייה נפילה אצלי בקשב, יש הכרח שמשהו ידרוש מינימום מורכבות של קשב. למשל, עשיתי בעקבות המלצה של אבחון מבחן מחשב של קשב וריכוז. המבחן היה פשוט, פשוט מדי עבורי. היה קו אופקי באמצע המסך והיו שתי אפשרויות - נקודת אור מעליו או מתחתיו, כשאני נדרשתי ללחוץ על לחצן כל פעם שנקודת האור היתה מתחת לקו. ובכן, כשנדרש ממני קשב בינארי עם מורכבות של לחיצה על לחצן, אין לי נפילות קשב ניכרות. נדרשת מורכבות קצת יותר גבוהה ממי שפיתח את הקשב שלו בהכתבות בבית ספר יסודי, ממי שכתב בקצב איטי בהרבה מקצב ההכתבה והצליח לכתוב הכל, כי הוא הקשיב למה שנאמר, החזיק מידע זה בזיכרון, וכתב יחד עם ההקשבה את מה שנאמר לפני שתי דקות (הקשבה-זכירה-שליפה-כתיבה, במקביל). היה עוד אלמנט אחד במבחן הקשב, הוא נמשך 15-20 דקות, אבל כאמור אין לי בעיה מיוחדת עם פעולות מונוטוניות כל עוד יש מטרה בסופן. מנגד כשאני מתמודד עם משימה בודדת שהיא עם מורכבות גבוהה עבורי, כל דבר קטן יסיח את דעתי, או שסתם ייגמר לי הכוח אחרי רבע שעה. כמו כן, כשהמוח שלי מקבל קלט רב של נתונים אני במצב נפשי של סחרחורת ואני נזקק לrestart. אפילו אם אני יושב בקפיטריה ואני שומע הרבה אנשים מדברים, אני מתקשה למקד את הקשב, כאשר בסקרנות אינטואיטיבית הקשב שלי מדלג אקראית משיחה לשיחה, עד שאני מוצף. היינו הך עם עומס נתונים חזותיים (עיין ערך התמצאות במרחב).
אז איך אפשר להתמודד עם כל המגבלות האלה? מה ניתן לעשות?? לעשות.
אחד הדברים החשובים שלמדתי בתהליך ההתבגרות שלי זה החשיבות של עשייה. כאשר יש משימה מורכבת, בין אם היא משעממת או מעניינת, לא ניתן להגשימה רק באמצעות מחשבה, רטוריקה, רגשות, מאוויי נפש, אמונה או מוטיבציה. השלב המכריע בהגשמה הוא עשייה, אין קיצורי דרך בעניין, או כל חלופה אחרת. אחת השאלות המכריעות בחיים שלי היתה, מתי אפסיק לדבר את דרכי החוצה מבעיות ואתמודד איתן במקום להתחמק? כאשר השלב הראשון בהתמודדות הוא מודעות וחשיבה הגיונית והשלב האחרון וההכרחי הוא מעשים. כמובן, שרבים הסיכויים שיהיה סיבוב שלישי ורביעי של תהליך זה עד פתירת הבעיה או מזעורה. כל האמור לעיל, אינו אומר שעשייה זה ערך עליון, רק שאצלי זאת היתה חתיכה חסרה בפאזל.
הערכה עצמית ומוטיבציה. תחת מוסר קיבוצי של אלטרואיזם-קולקטיביזם לא יכולתי לתפקד או לחיות בהצלחה וההערכה העצמית שלי והמוטיבציה היו בהתאם. דברים אלה דורשים ביאור. אלטרואיזם גורס, אם להפוך סיפור ארוך לקצר, שאמת המידה לטוב הוא הזולת. אם לי יש דבר טוב, אותו דבר טוב אינו נמצא בידי הזולת. כדי להיות מוסרי (לפי האתיקה של אלטרואיזם), אני צריך לתת (להקריב) את הטוב שלי לזולת (חסר אותו טוב). זה יכול להישמע טרחני, או אצילי, או אוטופי, או הזייתי, או הרוע בהתגלמותו, אבל יחד עם זאת, לכל משוואה יש גם צד שני. אם אני נותן את כל מה שטוב אצלי לזולת, אז אצלי לא יהיה טוב - יהיה רע. כלומר, לפי מוסר זה, מה שטוב לי הוא אינו מוסרי ומה שמוסרי מזיק לי, לחיים שלי. ברור לחלוטין, את מי שיטה זאת מעודדת ואת מי היא מענישה. אבל אכתוב זאת בצורה נהירה, מי שמצליח או מצטיין נענש ומי שנכשל מעודד. מכאן, תחת מוסר זה משתלם להיות נכשל וחלש והבחירה היא כמעט תת-הכרתית ואוטומטית. יתרה מכך, המשמעות המעשית של מימוש מוסר זה היא הרסנית. כי מוסר זה והחיים נמצאים בסתירה מתמדת ובמלחמה. מכאן, ככל שפעלתי לפי אלטרואיזם החיים שלי הידרדרו וככל שפעלתי לטובת החיים שלי, שנאתי את עצמי על היותי בלתי מוסרי.
כעת לקולקטיביזם. זהו אחד היישומים הפוליטיים (חברתיים) של אלטרואיזם. כאן המנגנון קצת יותר סבוך, אך אנסה לפשטו. במשפט אחד, אמת המידה של הקולקטיביזם היא הקולקטיב הלה היא הקבוצה (או הציבור, או הכלל). הקולקטיב הוא הטוב, הצדק, החוכמה, הוא כולם והוא אף אחד. קולקטיביזם מושתת רעיונית על הקרבה הדדית. אתחיל מהקולקטיב. הבעיה העיקרית היא שלא קיימת ישות כזאת קבוצה. קבוצה היא סך כל הפרטים (האינדיבידואלים) שלה. לכן, כפי שלאדם יחיד אין כוחות מאגיים, כך גם לקבוצה אין כוחות מאגיים. במקרה של קולקטיביזם (שהיסטורית, ירש את אלוהים), זו ישות שאינה קיימת ומייצגת את הטוב, החוכמה והצדק. בהקשר הזה יש מקום לציין אמירה של איזה אחד בשם ווינסטון צ'רצ'יל – האינטליגנציה של ההמון נמוכה יותר משל האדם הכי טיפש שנמצא בו. המנגנון של אחריזם עובד גם בקולקטיביזם. אני יודע שאני פרט ושאני חלק מקבוצה. יחד עם זאת אני גם יודע שאני לא הקבוצה (כאן מתרחשת התחמקות מדהימה מהשאלה, מי כן הקבוצה ומה זהותו), אז הקבוצה היא לא אני, לכן אין לי אפשרות לדעת בעצמי מהו הטוב, מהו הצודק או מהו החכם. אך אל דאגה, תמיד יהיה מי שידבר בשם הקבוצה. איך הוא יודע את דברי או רצון הקבוצה? איכשהו. באלו אמצעים הוא משיג מידע זה? באמצעים כלשהם. בכל מקרה, דבר אחד ברור תחת קולקטיביזם, אדם אינו יכול לקבל החלטה מוסרית בכוחות עצמו. הטוב זהו דבר שאחר וזר לו. עכשיו, איך ניתן לשכנע אדם לפעול בניגוד לאינטרסים שלו? השלב הראשון הוא לשכנע אותו לקבל את אלטרואיזם ו/או קולקטיביזם כהנחות יסוד. השלב השני הוא לשכנעו שהקרבה עצמית היא דרך ההתקשרות הראויה בין בני אדם. (הקרבה זה ויתור על דבר שאתה מחשיב כערך עבור ערך בעל חשיבות פחותה, או עבור דבר שאינו ערך). כשכל זה נכשל הדרך היחידה לשכנע היא הצמדת אקדח לראש. האם קיימת חלופה להתקשרות בין בני אדם. חלופה שבה, יש דבר פרט להיות מנצל או מנוצל? כזאת שבה כל הצדדים מרוויחים?? והאם קיימת מערכת פוליטית (חברתית) שמתבססת עליה??? התשובה מתבקשת, אבל אם היא תבוא היא תהיה תוצאה של חשיבה עצמאית.
תחת מכבש (סמוי או גלוי) של האלטרואיזם-קולקטיביזם, אני בחרתי בפאסיביות. לא מדבשך ולא מעוקצך. הסתגרתי בתוך עצמי ולא והשקעתי בדבר, גם לא בעצמי ובעיקר סבלתי. ומסתבר שיש לי סיבולת גבוהה. אמנם מערכת חינוך קיבוצית מצטיינת בזיהוי חולשות ומגבלות, ואפילו שיש לעיתים רצון כנה לעזור, האמצעים בהם נעשה שימוש נדירות יעילים והסביבה והאווירה מכשילות גם מאמצים אלה. מכאן אל המגבלות האובייקטיביות שלי הצטרפו מגבלות סביבתיות-חברתיות.
ובכן עם כל הלחצים ומגבלות אלה הייתי צריך להתמודד ועדיין אני מתמודד עם חלקם. זה מתחיל מהדברים הקטנים של לדאוג לעצמי ולפעול לקידום האינטרסים שלי, כמו לעשות התעמלות בוקר, פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות. דרך השקעת מאמצים וכסף בדברים שחשובים לי. כלומר, אני מספיק חשוב ובעל ערך מספיק גבוה כדי שאני אוכל להשקיע בי מאמצים וכסף. אני פחות ופחות דוחה דברים, אני משתדל להתמודד עם בעיות ולעשות זאת במהירות, כך בעיות קטנות לא נערמות לבעיה אחת גדולה. אני מנסה למצוא את המידה הנכונה (ד"ש לאפולו). מחפש את האיזון בין השקעה בגוף להשקעה בנפש, בין עבודה למנוחה ומשתדל לעשות אינטגרציה ביניהם. בקיצור, אני בסך הכל מנסה להגשים את המיטב שבי.
