קולו של דן היה אנטיתזה למה ששמעתי עליו, רך, מתעניין, חף מסממני בוטות וולגריות , לא היה בקולו ניב או מילה אחת של המוניות, גסות, או חוסר עידון ונימוס.
במפגש הדורות בקיבוץ ראיתי אותם, בני כיתתי ובני כל הכיתות "פלצנים צפונבונים" שלא מדברים טובות באלה שלא הגיעו, ומנחשים סיבת אי בואם.
"שפניו לא יחמיצו ולא ילבינו". ענו לי בקיבוץ על שאלתי אם דן הגיע. אני התעקשתי לברר, גונב לאוזני שאותו דן גר בישוב בו אני גרה, ישוב קטן לעומת הערים הגדולות, ואני מכירה את רוב השכונות והרחובות ולא מעט אנשים בישוב, נפלא היה בעיני שעוד "משוגע" מהקיבוץ, מתיישב במקום כזה שנקרא בפי הבריות סוף העולם שמאלה, שבכל חצרותיו, כבישיו ומדרכותיו נפולת של זרעים ולא של תבואה וגם לא של מסטיק, אלא זרעים של אימה ופחד – הקאסמים.
בשיחתי עם דן הייתה לשונו מהוקצעת וברורה ,גינוניו המלוטשים הרשימו אותי והזכירו לי את דמותו המרוחקת בשנים, של אביו תשביה , שהלך לעולמו בצעירותו. אימו של דן הצמיחה לאביו קרניים, אכן אישה יפה עדנה אימו, יופייה לא בגד בה, על אף מהמורות חייה, האסון לדידה שפקד אותה שכל עיתוני הארץ דשו בו, השתתפותו של דן בנה באונס קבוצתי באיזו בקתה דלה ורעועה העשויה מחומרים פשוטים ומזדמנים ביער בפאתי הקיבוץ, בלי חשמל ומים, פעם לפני שנים כשהקיבוץ היה קיבוץ נבנתה החושה ליד מגדל המים במטרה לאכלס בתוכה את הבדויים שרעו את פרות הקיבוץ. הוותיקים בחברי הקיבוץ לא העלו בדעתם לאיזה נירוונות יכול להגיע אדם בדעיכת הנשמה אגב שלוות נפש מוחלטת. כבר אמרו בסַנסקריט- הנירוואנה היא תכלית האדם, והוא יכול להגיע אליהרק עם ההשתחררות מכבלי החומר, מן הגשמיות ומן היצרים והתשוקות.
אז כיצד מגיע איש מהישוב שיש בו כזו שלוות נפש, למן השתחררותמדאגות החיים ומלחצים, להשתייך לקבוצה רדודה של אנשים שרובם לא בני הקיבוץ, רק שניים; דן ומשה בן חרות מחברת הנוער, והנאנסת "המשוגעת" התורנית של הקיבוץ כך היא נקראת בפי החברים, שלמזלה הרע חופת עורכי הדין התמקדה על ראשו של דן, ואפשר להבחין אם כן, כיצד יצא בשן ועין- "הסדר טיעון; אף הוא עניינו צדק, אלא שעל-פי עצם טיבו אמור הוא "לחלק" צדק בין עניין הנדון לפני בית המשפט לבין עניינים ואינטרסים חשובים אחרים "חלוקתו" כך של הצדק באה מעולמו של המדינאי. אכן, בכל עשיית צדק ישיסוד של "מדינאות"; אלא שבהסדר טיעון חלקה של המדינאות הכללית גואה והולך לעומת חלקו של יסוד הצדק שלעניין בעלי הדין העומדים לפני בית המשפט".
דיברתי עם דן לאחר הכנס, הוא לא זכר אותי, רק השם היה מוכר לו, סיפר על עצמו ועל אשתו ושני ילדיו הקטנים, שמעתי כעין הצטדקות בקולו, משהו בקולו היה עייף ובלתי שלם, הוא ביקש לראותני, נראה היה שהמרחק לצפון הרחוק בו גדלנו שנינו, מרחק של שנות אור. לא ידעתי כלל שאינו רשאי לדרוך על אדמת הקיבוץ בשל אותה פרשה מבאישה בחייו, אותו בית שלדידו התפרק ולא נשארו בו אלא געגועים.
אין לכתוב כאן ולמציאות, אלא דמיון בלבד.
