אם שכולה

הפרח העדין
שהיה אצלי בגן
נקטף בעודו
צעיר ולא מוכן.

הוא הילד שלי,
ולא אראה אותו שוב
אני בוכה על האבן
מקווה שישוב.

המחשבות לא עוזבות
זכרונות, זכרונות
כבר עברו השנים
אך לא החלומות.

שוב עצוב לי לבד,
כאן בבית הקברות.
זה ביתי החדש,
כך מרגיש לפחות.

גוזל קטן,
שעף מהקן
ישר לתוך,
לתוך האבן.

לא אראה אותך שוב?
לא אוכל להאמין.
אבל כן זו האמת
כך אומרים חברים

הו, ילדי הקטן
איך עזבת מהר
רוצה כל כך
שכל זה ישאר.

ועכשיו אני רוצה להיות לצידך
עוד כמה כדורים ואהיה שוב איתך
הו, ילדי הקטן, געגועים כה רבים
כאן אני אשים קץ לכל הייסורים.