זָדָה* (מתוך אלף בית של חיים)/ רונן

זָדָה* (מתוך אלף בית של חיים)/ רונן

פיליפה גואדלה קַסֶרֶס הטלטל מצד לצד על פי הקצב שהכתיב הסוס. הסוס משך את העגלה בקצב שהכתיבה לו הדרך. לאות נעימה פשטה באבריו. היצול, הפרסות והרווחים בין לווחי העץ ניגנו שיר ערש שגרם לעיניו להיעצם שוב ושוב. ריח החופש התערבב בריח הטבע המתעורר. היה זה בשלהי הקיץ ופיליפה היה סוף סוף בדרכו הביתה. עשר שנות עבודה באוּרוֹ פְרַטוֹ האיום באו אל קיצם. כעת היה באמתחתו ההון הנדרש להקים משפחה. בגיל ארבע עשרה עזב את הכפר ויצא לחפש את עתידו. שמועות על עיר המיכרות הגיעו עד לכפר הקטן מהצד הזה של הטַקוּארֶמבוֹ. אז, כמעט חסר כל, כשרק ציקלונו על כתפו עשה את כל הדרך ברגל, חוצה את הנהר ואת רכס קוּצ'יזָה נֶגרה עד למחוז מינס ז'אריס. תמימותו ובערותו של הנער הכפרי היו לו לרועץ בשנים הראשונות. כמו רבים אחרים הגיע חדור באמונתו, שאם יעבוד קשה, יתעשר. כפרי בשל נפל בידי הקאפנגות שניצלו אותו והתעשרו על חשבונו. אילו ידע אז את שהוא יודע היום, היה יכול לחזור כבר אחרי שנתיים שלוש. "חינוך טוב עולה כסף" היה המנהל אומר תמיד. אז חשב שיוכל לוותר על שנות הלימוד הנותרות ולהתעשר.

        בשנים שחלפו היה מנותק לחלוטין ממה שקורה בבית. אביו היה פועל שהשכיר את שרותיו לבעלי החוות בתקופת האביב והסתיו הבוערות, והשלים את הכנסת המשפחה בעבודות מזדמנות ובקיצבה הזעומה שהגיעה לפעמים מהממשלה. אימו, עימנואלה קסרס, היתה בצעירותה יפיפיית המחוז ובת לאחת המשפחות המבוססות. כל אלה נגזלו ממנה כאשר בחרה לברוח ולהתחתן עם הפועל הצעיר ושחור העין ששכר אביה בקיץ. לזוג נולד ילד אחד, פרי אותו קיץ נמהר. עימנואלה קראה לו פיליפה. השם היה כמו דבש ניגר בפיה. היא הייתה מתענגת על האותיות הרכות של שמו, ממלמלת אותן באוזניו שוב ושוב. פליפה היה בנם היחיד. הוא נולד בליל הסערה האחרון של החורף, בלידה קשה וללא עזרת המילדת. אביו חזר רק יומיים לאחר הלידה ומצא את אישתו על זרועותיו המחבקות של המוות, אוחזת ביד אחת בעולל שהתיאש כבר מלבכות וביד השניה מנסה לעצור את הדימום מבין ירכיה. חיי עימנואלה ניצלו, אבל הלידה הקשה, המוות הקרוב והחיים על סף הרעב הפכו אותה לעקרה, חולנית ומרירה. עמנואלה, או נלה בפי בני מישפחתה, היתה יושבת על אותו הכיסא ליד הדלת ומביטה בעין צרה על העולם שבחוץ. עולם שניגזל ממנה.

באופק כבר ניתן היה להבחין בקווים הרכים של הגבעות. הגבעות של הבית חשב פיליפה. עגולות ורכות כמו מותניים של אישה. היציאה מתוך ההרים החדים והנוקשים אל תוך התנועה הגלית של גבעות מולדתו העלתה דמעות בעיניו. פיליפה לא בכה מאז גיל יומיים, וגם עכשיו לא נתן לרגש הזר לגבור עליו. נושם נשימה עמוקה, שאף לקירבו את ריח פריחת האוקסמברו, הפרח האדום הגדול שהיה סמל המחוז שלו. ריח של בית. אם אביו ואמו עדיין בחיים ישכן אותם בבית חדש, אולי אפילו יקנה חווה קטנה. היה לו כעת כל הדרוש לו על מנת להתחיל בחיים שתמיד חלם עליהם. רק דבר אחד הפריד בינו לבין מימוש חלומו. אישה. אישה שתיהיה עזר כנגדו, שתלד את ילדיו ותבנה סביבו את הקן החמים שאליו ערג במשך שנים רבות כל כך . אישה שתחמם את יצועו. שתשכב לצידו ותסעד אותו בזיקנתו. אישה שגופה החם יהיה בהישג ידו ולא רק בהישג כספו. אצל פיליפה הכל היה כבר מוכן ומזומן. תיכנון שלוטש שוב ושוב על ידי זיעה ועבודת פרך. הרי יש לו עכשיו את הכסף הנדרש. יותר כסף מאשר חלם עליו אי פעם. דבר לא יוכל לעמוד בפני כספו וקסמו.

כל אלה היו המחשבות שריצדו במוחו בעוד הסוס הצעיר מושך בעגלה  צעד אחר צעד ומתקרב להגשמת יעודו. מחשבה רדפה מחשבה. חלום מתוק נמתח מתוך חלום אחר, כמו בארוחת מסיאנגארס, כאשר האיטריות בצלחת מתגלות כאיטריה אחת ארוכה שעליך להמשיך ולשאוב לתוך פיך. החוכמה היא לא לנגוס אותה בשיניך, אלא להשתמש רק בכוח היניקה של הפה. רוק הצטבר לו בפה מהמחשבה על האוכל ועל הרוטב הטעים הנלווה אליו. ביטנו הזכירה לו שלא אכל מאז אתמול בבוקר כשיצא לדרך, נחוש בדעתו להגיע למחוז חפצו הכי מהר שרק אפשר. צהלה פתאומית של הסוס וטלטלה אימתנית שהעיפה אותו ממושב העגלון החזירו אותו למציאות. הוא התרומם על רגליו, מוודא שלא קרה לו דבר. חוץ מאבק הדרך שהכתים את בגדיו החדשים הוא היה בסדר. גלגל העגלה נתקע בחריץ משונן שנפער בקרקע. חישורי הגלגל ניסדקו והסוס נואש ממאמציו לחלץ את העגלה התקועה. החריץ היה עמוק ושחור. רוחבו ועומקו  נראו לו מוזרים. לא משהו שהיית מצפה למצוא על הדרך הראשית. אומנם היום טרם ראה איש זולתו בדרך זו, אבל בוודאי עוברות בה עשרות עגלות במהלך השבוע. היתה זו הדרך הסלולה היחידה שהובילה אל מחוץ למחוז לכיוון דרום. כמי שנחשף במשך שנים ארוכות לעיוותי הנפש, לתעלולי הרוע השוכנים לפתחו של הבקבוק, לשיעבודו של הקלף ומתחת למגפו הרומס של הפרג, התעורר בו החשד. הוא סקר בעינים מצומצמות את צידי הדרך ואת השיחים. הסדק הופיע במקום נוח מדי. הוא לא חשש משודדים. גופו צולק בעשרות קרבות סכינים ושמו הלך לפניו כמי שלא כדאי להקרות על דרכו כשהסכין בידו. למי ששמו לא היה מוכר לו, עשו זאת היטב שתי הצלקות שפיארו את פניו. האחת ירדה מעל גבתו השמאלית עד למתחת לעין. היה לו הרבה מזל באותו יום שלא איבד את עינו. השניה חרצה את לחיו הימנית מהשפתיים ועד כמעט לאוזנו, מקנה לפניו מעין גיחוך תמידי מעוות.

בידו הימנית מישש את סכין הקוצ'רה הגדולה שעל מותנו. הוא התעלם מהסוס שניגש לצידי הדרך והחל מלחך עשב. עיניו השחורות תרו וחיפשו אחר מקום מסתור אפשרי. תנועה כמעט בלתי מורגשת הובחנה בזוית עינו מצד שמאל של הדרך. נסיונו הורה לו לא להראות שום סימן. היתה שם תלולית קטנה שעל ראשה פרח שיח דרדר בכחול סגול קוצני. הוא ניגש לעגלה לאמוד את הנזק. הגלגל היה תקוע עמוק בתוך הסדק. לבדו הוא לא יוכל לחלץ את העגלה וגם אם כן, לא היה עמו גלגל חלופי וכלי עבודה. הוא יאלץ להשאיר את העגלה כאן.  החיים במכרות לימדו אותו להיות מעשי. בראשו כבר חישב מה יוכל להעמיס על הסוס ומה יצטרך להשאיר מאחור. חלק גדול מהמתנות שהביא לאביו ולאמו יאלצו להשאר בעגלה. כיסא הנדנדה האינדיאני, שגולף באמצעות סכין מקבראצ'ו (עץ הברזל), כמו גם השטיח הארוג מהצמר יקר הערך של הגוונדלופו. אלה היו רק חלק קטן מהמתנות שרכש במשך השנים. אלה רק חפצים, ניחם את עצמו. תמיד יוכל לקנות חדשים. מה שחשוב זה הכסף.

"את יכולה לצאת עכשיו משם זָדָה." הוא אמר את השם כמנהג המקומיים, במילרע, מאריך בעיצורים ולבסוף ירק פעמיים הצידה ואחורה להגן על עצמו. "אני יודע שאת שם." קרא. "אל תתני לי לגשת אליך וללכלך את סכיני על גופך הנאלח."

גוש כהה התרומם מאחורי הדרדר. ברגע שניגלה לעיניו יכול היה להריח את ריח הבאושים שנדף ממנה. הוא התפלא איך לא הריח אותה לפני כן. איך הסוס לא הריח אותה. או שאולי כן. הוא היה כל כך שקוע בטווית חלומות. הזדה פסעה דרך הקוצים כאילו לא היו שם. קרקור הצפרדעים התברר כצחוק רע ומרושע.

"איך ידעת שזו אני?" שאלה בקול סדוק מרוב ליכלוך ורוע שהצטברו שיכבה על שיכבה במשך שנים.

"ניזכרתי בסיפוריה של אימי כשהייתי קטן. היא נהג לספר לי על הזדות. הפיות המרושעות. אלה שגורמות לסדקים בכל מקום. ברהיטים שקורסים לפתע ללא אזהרה. בקורות התיקרה. ועל ההתמחות שלכן ביצירת סדקים אכזריים באדמה. קסם רע זה אתן הזדות."

"אתה מפנק אותי." אמרה ובקולה נשמע טון עדין ורך, לא צפוי, של געגוע. "היום כמעט ולא זוכרים אותנו. הקידמה מגרשת אותנו. הם בונים עכשיו דרכים מסלע שחור שכוחנו אינו משפיע עליו. הייתי צריכה לדעת שמשהו כזה עומד לקרות."

"למה?" שאל, מפתיע את עצמו שהוא עומד ומשוחח עם היצור ממנו פחד כילד.

"כי רק בנוכחות מי שמאמין הייתי יכולה לעשות סדק כזה עמוק. סדק כזה לא צלח בידי כבר הרבה מאוד שנים."

"אבל כעת כשגיליתי אותך, אני יכול להרוג אותך. קסמייך לא ישפיעו עלי יותר."

"עשה בי כרצונך. אולי באמת הגיעה שעתי להסתלק מן העולם. כבר שנים לא נעצתי את שיני המרקיבות בפיסת בשר תועבה ונשמתי קמלה בתוכי וגוועת. זדה זקנה אנוכי שימי משובתה ותעלוליה כבר הרחק מאחוריה. הרוג אותי עם הסכין הגדולה שלך ותעשה עמי חסד."

"לא חזרתי בכדי להרוג אף אחד. גם לא אותך למרות שלהרוג אותך זו מצווה. לא רק שלא אהרוג אותך אני משאיר לך את העגלה על כל אוצרותיה. יש מאחור שק גדול עם חזיר כבוש ומעושן. אני בטוח שמעדן כזה לא בא אל פיך כבר זמן רב." על פי ריח הפיגולים שהתגבר וחוטי הריר הארוכים שזלגו מהחלק האפל שסימן את פיה הניח כי קלע למטרה. "התרחקי עכשיו עד שאעמיס את הכל על הסוס. הריח שלך פשוט בלתי ניסבל. הזדה חזרה לעמוד על תל הדרדרים, ממתינה בסבלנות ראויה להערכה עד שיסתלק. כשעמד לעלות על סוסו קראה אליו.

"אולי אתה יודע ואולי לא. אני בוגדת עכשיו בבני מיני כשאני מספרת לך. אבל אני לא יודעת אם עוד נותרו שכמותי ורבות מהמסורות כבר פסו מהעולם."

"אמרי את דברייך, מיפלצת. יש לי חיים שלמים הממתינים לי ואין לי את כל היום."

"אני לא יודעת אם אתה יודע. ממעשיך יכול להתפרש כי אתה יודע את הסוד. לא משנה." אמרה בהשלמה וקולה נשמע כמעט אנושי. "ברגע שהאכלת אותי ונתת לי מרצונך החופשי את דבריך, אני חייבת לך. חייבת לך מישאלה אחת בלבד."

"אני לא צריך את המישאלה שלך,זדה! אני הולך לארגן לי חיים. חיים שהם תוצר של עמל כפיי ולא בעזרת איזה קסם רקוב."

"איך שאתה רוצה. בכל אופן אם תחזור לכאן, למקום הזה בדיוק, חרוץ בסכינך חריץ עמוק בקרקע והטמן בתוכו את זרעך. אחר כך תקרא לי בקול שלוש פעמים – זדה הנני מוכן ומזומן לגבות את חובי. אהיה חייבת להופיע, אם עדיין אהיה בחיים, ולמלא מישאלה אחת במלואה."

הוא עלה על סוסו ודירבן אותו לריצה קלה, לא מביט לאחור אפילו פעם אחת לעבר פיית הקסם המרושע ורכושו שנותר מאחוריו. כל אלה היו חלק מחייו הקודמים וכעת היה בדרכו לרכוש לו חיים חדשים.

הכפר כמעט ולא השתנה כלל מהיום שעזב. הכל נראה אותו הדבר רק קצת יותר קטן ועלוב ממה שזכר. ביתו של ראש הכפר, על גגו העטוי רעפים ירוקים נראה כעת רגיל ולא מרשים בכלל. בעוברו ברחוב הראשי והיחידי הרים הז'נדרמיה את ראשו ממישחק הגוגוזמים, והיטיב את כובע חשיבותו העצמית על מנת לסקור את הזר הרכוב על הסוס השחור. צ'יקיטה, אשת הקצב, הגיחה מחנותה על מנת לבחון אותו. זה היה המקום הטוב ביותר על מנת להתעדכן. שום פיסת רכילות לא נמלטה אי פעם מעיניה ומלשונה של צ'יקיטה. שלוש מכוניות חבוטות חנו ברחוב. אחת מהן בחניה מקורה ליד ביתו של ראש הכפר. פיליפה ירד מסוסו וקשר את האפסר אל העמוד התומך בגגון הקצביה. צ'יקיטה נרתעה צעד אחד לאחור כשעמדה על גובהו, ושניים נוספים משהבחינה בצלקותיו. לפי התרחבות האישונים ידע תמיד מתי הבחינו בהן. בפנים היה קריר אבל מאווררי התיקרה לא הצליחו לסלק את זבובי הבקר הגדולים – הגרנדפולוס - שרחשו סביב הבשר שהוצג על גבי ויטרינה והשתלשל מאנקולי מתכת גדולים.

"מה אני יכולה לעשות בשבילך, גרינגו?" שאלה שואבת ביטחון מידיה השלובות על חזה ומחפשת נואשות בעיניה את בעלה."

"בואנוס דיאס סניורה." הרגיע אותה בנימוסיו. "אני מחפש מידע על מישפחת קסרס."

"קסרס." שאלה צ'יקיטה בפליאה.

"עמנואלה קסרס."

צל כבד חלף על פניה של אשת הקצב. הרכלנית הראשית שוקלת האם לספר לו או לא?  זו עלולה להיות בשורהו גרועה באמת. "זה סיפור עצוב. סיפור שלא כדאי לספר כי הוא מביא מזל רע למי שמספר אותו."

"יש לכם נתח קצבים?" שאל על הנתח המשובח ביותר.

"בוודאי." ענתה בגאווה. אצלנו אפשר למצוא את נתח הקצבים המשובח ביותר בכל המחוז. גם מהבירה באים לכאן לפעמים. בעלי מיישן אותו בעצמו על פי מתכון סודי שעובר כבר דורות במשפחתו."

"אישה כמוך בוודאי יודעת כיצד להכין אותו כראוי. איך לשמר את טעם הבשר המיוחד של הנתח ויחד עם זאת ליצור את השיכבה החרוכה מבחוץ. כך, כשחותכים את הבשר רואים מייד שני צבעים – שחור ואדום. והריח הנפלא שמשתחרר מתוך האדים הכלואים בפנים. הריח שפותח את התיאבון גם אצל גבר שבע."

היא צחקה, נהנית מהפלירטוט שלו. "אתה אכן גבר שמבין בבשר." החמיאה לו. "אשמח להכין לך נתח. יש לי כאן אחד שאנחנו שומרים לארועים מיוחדים. הוא קצת גדול. מעל חמש ליברוס." זה היה מיבחן לעומק כיסיו.

"אין שום בעיה." חייך אליה והצלקת על לחיו הסמיקה. "למעשה הייתי רוצה להזמין נתח כזה לכל שבוע. זהו סוג הבשר האהוב עלי. בתנאי כמובן שיש גם..." הוא נתן לה להשלים לבד.

"רוטב צימצורטי. בוודאי, אני עושה אותו בעצמי."

"ניפלא." סיכמו את העיסקה והוא שילש לידה שני אסקורבדו מזהב על החשבון. זוג העיניים שפערה האישה והשפתיים שנפשקו כשעצרה את נשימתה כשנתן לה את הכסף, היו יותר מאשר גמול מספק.

הארוחה היתה מצויינת ומשביעה. למרות שהיה מורעב לא הצליח להתגבר על הנתח הענק והזמין את בעלה להצטרף אליו. אל האוכל נלווה שיכר שהותסס בחביות במרתף הבית וכבר זמן רב שלא נהנה כל כך. מדי פעם תפס את עצמו מרפה מדריכותו. כאן הוא יכול לוותר על השומר הדרוך והשש אלי קרב שמסתתר בתוכו. הוא חזר הביתה. זה הבית כאן. כאן הוא מוגן ובטוח. אבל החדשות לא היו טובות. מעט אחרי שעזב ניכנסה אימו כנראה למרה שחורה. היתה רצה חצי ערומה ברחובות, מחפשת את פיליפה שלה. בכל פעם שאביו היה בא להחזירה הביתה  היתה מאשימה אותו שרק בגללו עזב.  במקרים קשים יותר, כאשר הסתכסכה עליה דעתה לחלוטין, האשימה אותו שהרג את פיליפה והסתיר את גופתו. לכל אורך הסיפור, לא העלתה צ'יקיטה על דעתה שפיליפה יושב מולה. הוא לא אמר לה את שמו כי היא לא שאלה.

"מה קרה בסוף?"

"בסוף היא כנראה הרעילה אותו ותלתה את עצמה. מישהו הטיל עין רעה על המישפחה הזו." היא נתנה בו את העין העקומה וירקה פעמיים מאחורי גבה, כאשר צחק ואמר, שכנראה זו לא עין רעה, כי עובדה שהוא חזר לכפר בריא ושלם ואפילו אמיד. הוא – פיליפה בכבודו ובעצמו. היא נרתעה לאחור ופניה החווירו. כאשר החזירה לו את שני האסקוברדו ואמרה שלא תוכל לדאוג לאספקת הבשר שלו היה כבר צריך להבין את חומרת המצב. אבל פליפה היה עדיין צעיר ואופטימי. כשבאמתחתו אוצר קטן היה בטוח כי יוכל לכל הקשיים. הוא לא העלה בדעתו כי המילחמה בדעות הקדומות והפחד מהבלתי מובן תיהיה קשה ומרה יותר מאשר כל הליסטים והקפאנגות המרושעים שפגש. זו היתה מלחמה שהוא לא היה מצוייד בכדי לנצח בה. למרות שזו היתה המילחמה על הבית.

המשימה הראשונה התגלתה כקשה אבל לא בלתי אפשרית. לבסוף איתר חווה קטנה שהיתה מרוחקת עשרה קילומטר מהכפר. שני זקנים עריריים שהגיעו לפני חמש עשרה שנה מעבר לגבול אחרי המהפכה. הם הקימו את החווה מתוך תיקווה לחיים חדשים ולילדים. שתי המשאלות לא צלחו בידם וכעת רצו לחזור ולהקבר על אדמת מולדתם. המחיר היה יותר מהוגן ושטר הבעלות נחתם כראוי בעיר המחוז. החווה ועורך הדין פושט הנבלות נגסו נגיסה יפה בהונו אבל עדיין היה לו די והותר בכדי למצוא לעצמו שידוך. בעודו מטפח את החווה, רוכש את הציוד החדיש ביותר ובעלי חיים משובחים, ניסה את כוחו אצל כל הבתולות שבסביבה. בזו אחר זו הוגפו הדלתות בפניו. בנעימות, בגסות רוח או באיומי רובה צייד. מבחינת האבות כל בנות הכפר יכולות למות בתולות ורק לא , חס וחלילה ירחם האל, להכניס עין רעה למשפחה. היו ימים בהם לאחר עבודה מאומצת וקשה, כאשר היה חוזר אל הבית הריק, חשב לוותר. כשהיה נופל שדוד, מסריח ומלוכלך על מיטת כלולותיו המיותמת, מבלי שאפילו סעד את ליבו, חש את אותו רגש רחוק ונשכח מנסה להציף את עיניו.

הוא הקציב לעצמו חודש אחרון. אם עוד חודש לא ימצא את בחירת ליבו, יקום וילך, יודה בכישלונו. כעת כבר לא היה יותר בחור צעיר. בארבע השנים שחלפו מאז הגיע איבד את מעמדו כבעל צעיר ועמד להכנס לקטגוריית התרח הזקן. למרות עושרו, פניו המחורצים וגילו המבוגר החלו לעמוד בעוכריו. עד סוף השנה, אמר לעצמו, חוזר שוב ושוב על המישפט שהיה הדבר האחרון שעדיין החזיק אותו במקומו.

היו אלה סוס אחר ועגלה אחרת שעשו כעת את דרכם על הדרך. כמעט והיה זה אדם אחר. אדם שתיקוותיו ושאיפותיו נבלו באיטיות חרף כל מאמציו. הפעם הועמסו על העגלה כלובי תרנגולות שיובאו מעבר לים. למרות דיכאונו ההולך וגובר המשיך לטפח את החווה הקטנה. כפי שאומרים אם אין מזל באהבה יש מזל בקלפים. אצלו המזל היה בחווה, שהחלה לשגשג והוא החל לשווק תוצרת חקלאית משובחת לעיר הגדולה. כרגע סיכם עיסקה עם סרסור מזון שהבטיח לו כי לסחורה כמו שלו יש ביקוש רב בעיר הבירה. הוא חשב לרכוש משאית שתוביל את הסחורה.  ההון שהביא עמו כבר הכפיל ושילש את עצמו. אבל מה כל זה שווה – אמר לעצמו. מה זה שווה בלי אישה. סלע קטן בדרך הקפיץ אותו ממחשבותיו. הוא עצר את הסוס והביט סביב. אותו תל קטן ואותו דרדר כחול סגול עתיר קוצים.

            עדיין חש בדחיה ממעשי ידיו. לקח לו הרבה זמן עד שהצליח להרגע ולשכנע את עצמו כי המעשה שהוא עושה אינו מרושע. הוא היה בטוח שהוא לא יתעוור בסוף, אבל לאחר שהטמין את זרעיו בחריץ שפער באמצעות סכינו חיכה בכל רגע לחשיכה גדולה שתנחת על ראשו.

            " זדה הנני מוכן ומזומן לגבות את חובי." קרא שלוש פעמים. בפעם האחרונה צעק זאת בהתרסה. היא הופיעה, כמו בפעם שעברה, מאחורי הדרדר. ריח הפיגולים שנדף ממנה היה גרוע בהרבה מהפעם הקודמת.

            "אז החלטת בכל זאת לחזור ולתבוע את חובך." סנטה בו והוא שתק, מבוייש מחולשתו. כורע תחת משקל כשלונו. על סף חורבן.

            "מה אתה רוצה?"

            "אני רוצה אישה." אמר והיה גאה כי קולו נשאר יציב.

            "מה אתה חושב שאני. אני לא יכולה לעשות קסם כזה."

            "אבל את יכולה לעשות קסמים."

            "כן אבל לא כאלה."

            "ואת חייבת לי מישאלה."

            "מישאלה שאני יכולה לקיים."

            "לא הטלת מגבלות על סוג המישאלה."

            "לא חשבתי שאתה כזה אידיוט. חשבתי שתבקש משהו כמו כולם, כסף אולי תרופה לאדם יקר."

            "אני צריך אישה."

            "אבל אני לא יכולה להמציא לך אישה יש מאין. אם הייתי מביא לכאן בתולה הייתי יכולה לעשות קסם שהיא תאהב אותך. אבל אני לא יכולה להקריץ לך אישה מכלום."

            "אז תחשבי על משהו."

            "מה אתה מחפש באישה?"

            "שיהיה לה איכפת ממני. שתדאג לי .והכי חשוב שיהיו לי ילדים ממנה. הכי חשוב זה ילדים."

            "אם כל זה יתמלא אבל היא תיהיה קצת מוזרה לעומת נשים אחרות."

            "לא איכפת לי שתיהיה מוזרה. העיקר שתאהב אותי ותיהיה מוכנה להיות אם ילדי. רצוי לא מכוערת אבל גם כאן אני מוכן להתפשר."

            "איך אתה אוהב אותן."

            "את מי?"

            את מי? את הטחורים שלי. על מי אנחנו מדברים כאן. את הנשים שלך טרונצ'ו. איך אתה אוהב אותן."

            "אני לא יודע. עור לבן חלבי כזה."

            "לא בעיה."

            "שיער שחור אבל יכול להיות גם בצבע אחר."

            "כן."

            "וזהו."

            "מה זהו? איזה חזה אתה רוצה. אני יודעת שחזה מאוד חשוב לכם."

            "לא יודע רגיל. כזה שאפשר להרגיש ביד אבל לא גדול מדי."

            "ומה עם המיטה."

            "מה עם המיטה."

            "אתה לא יודע כלום! איך אתה רוצה שהיא תהיה במיטה. קרירה, תאוותנית, חתולת מין. אני צריכה לדעת פרטים. אי אפשר לעבוד ככה."

            "אם היא תאהב את זה כמוני זה בסדר."

            "מה זה כמוך?"

            "פעם פעמיים בשבוע זה יהיה יותר ממספק." אמר והצלקות שבפניו זהרו בארגמן.

            "טוב תביא את התרנגולת הגדולה שם מהכלוב שלמעלה."

            "בשביל מה."

            "גברים. לא מבינים כלום עם כלום. אני צריכה משהו לעבוד עליו."

            עכשיו הרגיש מלא. כעת הרגיש שייך. מאז שחזר עם רוסטריה הביתה נרגעו מעט הלשונות הרעות. עדיין היה תחת מעקב. כמה נשמות טובות בכפר חיכו לחזרתה של העין הרעה. היו לא מעט שקינאו בהצלחתו. התפללו למפלתו. אבל נראה שרוסטריה שמה גולל גם על המלעיזים המרושעים ביותר. בכל פעם היו נוסעים ביחד במכונית אל הכפר. הילדים היו רצים להסתכל במכונית ובכרום המבריק. הנשים הביטו בכרסה התופחת של אישתו והגברים השתדלו שלא יתפסו אותם מביטים. הסימן הטוב הראשון היה כשהמיילדת הסכימה לבוא כאשר יגיע הרגע. זהו,  הוא סוף סוף חזר. בני הכפר שוב יתחילו להתייחס אליו כאל אחד משלהם. יזמינו אותם למסיבות המילונגה. ילדיו ילמדו עם ילדיהם אצל המנהל. עתיד ורוד סוף סוף החל להפציע באופק חייו. הלידה עברה בקלות יחסית. רוסטריה התאוששה במהירות והמיילדת היתה מלאת תישבוחות. נולדה לו ילדה בהירה עם שיער שחור. בדיוק כמו אימה. המיילדת קצת הופתעה מהפלומה הנוצתית הלבנה שכיסתה את הילדה מכף רגל ועד ראש. אבל כאשר פרצה בבכי המסורתי ונצמדה לשדי אימה הקורנת הרגיעה אותם שזה יעלם תוך יום יומיים. לקח לפלומה יותר משבועיים להעלם. כשהגיעה הקטנה לגיל חמישה חודשים כבר התרוצצה בחצר בין התרנגולים והאווזים. בעיניים קורנות הביט פיליפה בביתו הבכורה. הוא ניגש והניף אותה אל על, מושיב אותה בגאווה על כתפו החסונה, נותן לה אפשרות להביט בכל גבולות ממלכתו. הכל בשבילה.

            "קרלוטה. קרלוטה הקטנה שלי." לחש באוזנה, ואשדי אהבה אין סופיים פרצו מבין עיניו, מפלסים דרכם דרך הקניון שעל לחייו.

בפעם הראשונה בחייו בכה פיליפה, ונהנה מכל רגע.

*זָדָה - דרך מחורצת בזדות

1. סדק, חלל בתוך או על פני גוף שלם.
   אטימולוגיה:

המילה הייתה בשימוש עוד בימי בית ראשון, אך אינה מופיעה במקרא או במדרשים והגיעה אלינו ממקור יוצא דופן: כתובת השילוח. בכתובת, שנכתבה בימי חזקיהו מלך יהודה (בערך בשנת 703 לפסה"נ) ונתגלתה בשנת 1880 לסה"נ, נכתב: "בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש אל רעהו, ובעוד שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעהו, כי הייתה זדה בצור מימין ומשמאל". פירוש המילה מתבאר לפי ההקשר. אין תמימות דעים בנוגע לשורשה (ויקימילון)