ביצת אדם

בקיעת אדם מביצה יכולה לקרות רק לאחר תהליך ממושך. כי בתוך הביצה שרויים זרמי עצב וזרמי שמחה המתערבבים זה בזה, וזקוקים לחום הדגירה אשר מחולל את הנס ויוצר את הישות השלמה. מה היה אילו דוב היה דוגר על הביצה? כפי הנראה אותו אדם שיבקע יאהב את השינה וילקק דבש בהנאה. ואילו אם אישה תדגור עליה תתהווה באדם רכות וחמימות המתפזרת במרחב, עד שכולה התפזרה ואיננה עוד ממוקדת בדבר. אך לא זה ולא זה יקרה. אולי מוות יקרה. כי החיים והמוות הם ביד הלשון. יד שתפזר חול מול הרוח. ולשון שתאסוף את הרוח לתוך האדם ותותיר אותו אובד עצות, נטוש, קפוא, פוחד לֵבָקֵע את קליפת הביצה. פוחד שמא ישמע רחש של כעס, של חושך, של בדד. ובכל זאת הוא בוקע ומשיל את חלקי הקליפה מעליו, ומזדקף, וחש את הרוח. טועם מפרי שנשר. ומתוק לו בפה. רוצה הוא לבלוע עוד מהטוב הזה, הריחני הזה שממלא את נחיריו ואת ריאותיו כבלון, עד שמתחיל הוא לרחף ולשיט בחלל בלי שליטה.