לך- לך
"לך-לך מארצך אשר אהבת..." ושבה היה לך טוב, עזוב את כל מה שצברת בעזרת עשר אצבעותיך. את המים המתוקים ששתית במו פיך. את המראות היפים שהתרגלת אליהם, את האישה אשר אהבת, הילדים אשר יצאו מחלציך ואותם גידלת. ולך –לך אל אשר אראך.
קיבל את הציווי, ארז פת של לחם, כד של מים. נעל את נעלי ההליכה החזקות, שלפחות לא יקבל יבלות ברגלים. ועזב את הבית שהקים בזיעת אפיו.
משום מה הציווי לא אמר לו לאן ללכת, לא הנחה אותו איך להיפרד מעל כולם, ובכלל האם לעשות זאת. הוא השאיר פתקה על דלת המקרר, חיבר אותה במגנט קטן. פתקה בודדה כמותו על מקרר גדול. לבטח ישימו לב אליה. בוודאי אליו לא ישימו לב, הוא יטמע בין הקהל ההולך. אין בו שום יחוד מלבד עצבות הבדידות. אבל בתוך ההמון רבים הם הבודדים. חלקם עצובים, חלקם שמחים בעצם בדידותם. בינתיים הוא עצוב, בהמשך יתרגל. לכל דבר מתרגלים,ידע.
החל ללכת, לא מביט לאחור, חשש שיהפך לנציב של מלח, שלא יצליח להינתק מעברו, מהישגיו, מזיכרונותיו. לא,בעצם את הזיכרונות העמיס על עצמו, אותם אי אפשר להשאיר מאחור. יש בהם כאב ועצב, יש בהם עליזות ושמחה, כמו הצלקות המעטרות את הגוף הן חקוקות בנשמה. מבטיו הושפלו מטה, שמא יפגוש זיכרון, ואולי זה יעכב אותו, ישאל לשלומו ולמטרת צעדיו הנחפזים. ניסה לאטום את אוזניו לקולות הרחוב, אך תיפוף מקצב החיים על עור התוף- כמו שבט אפריקאי- הכניס אותו לטרנס של פסיעות גסות. לכן, הלך כמו מהופנט ועבר רמזורים באור אדום- בהליכה כמובן, את המכונית השאיר ליוצאי ביתו- ללא תאונה, למזלו.
אפילו השמש לא הצליחה לסנוור את עיניו המושפלות מטה. לא רואות את קצות נעליו. כאילו הלך לפי מקצב פנימי של "לך-לך, לך-לך ,לך-לך,לך...
יצא מעירו, מכור מחצבתו, ממבצרו. הרגיש חשוף ולא מוגן. הציווי היה חזק מכל אלה. אך לשם מה? מדוע מצווה עליו?
בטנו התכווצה ככל שהתרחק, כאילו רעב כבד הוא המכווץ, כאילו צם ימים רבים. מועקה. הביט סביבו, כבר לא בעיר, עשב עיכב את רגליו, שריגי גפנים אחזו בזרועותיו, אומרים לו: תתעכב, תנוח, שב כאן עימנו. אך הצו חזק מכוחם.
השמש קפחה על ראשו והמועקה מבטנו הצטרפה לכאב ראש הדוקר את עיניו, הוא המשיך והלך. משרך דרכו, מגשש צעדיו. מבלי שום לב למדרך רגליו.
כך הלך והלך דרך זמן ומקום, ולא מצא מנוח. עדיין לא קיבל את ההנחיה : עצור! זוהי הנחלה אותה אתן לבני בניך.
איך יקבל הנחיה כזו ובניו נשארו מאחור? כלל לא חשב על דברים אלו, אפילו כשעצרו אותו שוטרים בעוון שוטטות. לא חשב על כלום והמשיך והלך בתאו, הלוך ושוב או בסיבובים. מעגלים קצרים בין קירות התא הריק. ללא הפסקה כמעט. שאלו לשמו ולא זכר. לקחו ממנו דגימות דם, טביעות אצבע. צילמו והישוו. והוא מנותק מהכול. אש בעצמותיו, הפכה לאפר בעיניו. רצה רק לצאת ולהמשיך בדרכו. היו חייבים לשחררו, הוא לא גנב, לא רצח. פשעו היחיד היה, שהלך, שהיה מלוכלך.
מצעדו לא פסק, כמו לפקירים הודים, אנשים טובים הניחו בידיו לעיתים כריך או פרי. מילאו למענו את הבקבוק הקשור למותניו. עיניו לא שזפו את הנופים שפעם כה אהב. שפעם נתנו בו כוח. כוחו היה הציווי. עורו השחים, ראשו קרח. ציפורניו ארכו והוא המשיך והלך עיוור למצבו.
יום אחד עצר, לא משום שהציווי פסק, לא משום שתש כוחו. עמדה מולו, אחזה בידו, עיניה דומעות. "למה? למה הלכת?" ניסה לנער את ידה מידו, ניסה לגרור אותה איתו. אך כוחו לא עמד לו. הדרך נתנה אותותיה. פיו ניסה לומר דברים, לשונו יבשה. כבר זמן רב לא פצה פה, לא הוציא הגה.
"תחזור בבקשה, תחזור איתי." הרים מבט סביב. רואה אותה לראשונה זה עת רבה. רואה סביבו שוטרים, רואה סביבה בנים, בניו. עיניהם כלות. רואה אך אינו מבין. אינו קולט. עצביו חשופים רק לגירוי אחד. גירוי הכיוון. הדרך שבה עליו ללכת.
הוא לא הפריע לה, לא הפריע להם, למה הם מפריעים לו?
הטיפות מעיניה הרטיבו את כתפיו. הבחין כי ראשה מונח על שיזפונו. צרבו הטיפות לעורו. חדרו לבשרו, זרמו לדמו והגיעו ודפקו על שערי ליבו הסגור. הכו שם ללא רחם בזרם רצוף וכבד. החלו סוגריו להיפתח, מחסומיו להנתץ. עיניו שראו ולא הבינו, שערפל עלום כיסה אותן הזדככו, התבהרו. לא רק הסתכל, אלא ראה את שסביבו. ראה את הכאב שבהם. את הכאב שבו.
"למה?" שאלה שוב. סוף- סוף ראה את הכאב שבו. את ההליכה שלה ממנו למרות שהייתה איתו. את חוסר הנחיצות שבו, לה. את הכאב שבו. הריק שנוצר בנפשו.
את הלב ההוא השאיר עם נפשו בביתו יחד איתה. את החוסר מילא בציווי. את הפסיעות פסע ומילא את הריק כמו החול הנושר בשעון, גרגר גרגר. פסיעה פסיעה.
איך ימלא אותו אם יחזור?
איך ישכח את הכאב כאשר יחזיר את ליבו הדואב למקומו?
אשמח להערות ספציפיות כיוון שאשתי העירה והייתי שמח אם גם קורא שאינו מכיר אותי יעיר כמותה.
