אז ככה: מעולם לא העליתי לאינטרנט את היצירות שלי שהם ליבי.
אני שולח לכם סיפור שכתבתי בהיותי בן 17, יותר נכון זהו הפרק הראשון.
המשפט
"הבלש ג'ויל" אמר איש עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני ארוך שנכנס זה עתה לתוך החדר. הוא היה מסתורי מאוד. קראו לו מרווין. מרווין בלש באף בי איי עם תארים רבים. היה ידוע בתור הבלש שלא הייתה תעלומה שלא פתר. לא היה פושע שלא עצר.
"הבלש ג'ויל" הגביר מרווין את קולו, אדם עם משקפיים מרובעות, הסתובב וניגש לעברו. "כ כן אדוני" ענה ג'ויל מהוסס.
מרווין הסתכל סביבו ושאל "מה קרה פה?"
לפני כעשר שנים:
"מבזק מיוחד, מבזק מיוחד"
"אולי המעשה המזוויע והמפחיד ביותר שקרה בשנים האחרונות.
ילד בן חמש, שאסור לפרסם את פרטיו, רצח בביתו את הוריו ועוד כשלושה אנשים ששהו שם.
לאחר רעש נורא ששמעה השכנה היא הרימה טלפון למשטרה.
המשטרה מצאה במקום, ילד שרכן מעל הוריו עם ידיים מגואלות בדם.
אולי המעשה המזוויע ביותר שקיים"
"מבזק מיוחד, מבזק מיוחד"
"מתנהל בזה הרגע משפט של הילד בן החמש שרצח חמישה אנשים ביניהם הוריו ללא סיבה הנראית לעין."
המשפט-
התובע המחוזי: "אדוני השופט, אני רוצה שתתבונן טוב בילד הזה. הילד הזה הוא התגלמות הרוע. אם בגיל כזה הוא מסוכן כל כך. תאר לעצמך מה ייקרה כאשר יתבגר. קיים בתוכו ייצר ההרג! תסתכל עליו הוא אפילו לא מביע חרטה על מעשיו"
"התנגדות" אמר הסנגור "הילד אילם, כיצד יוכל להביע חרטה כלשהי או להיחקר כאשר הוא אינו מסוגל לדבר."
"זה שהילד אילם אין אומר שהוא חף מפשע כבודו! הילד הזה הוא סכנה לציבור, הוא רוצח בדם קר. בחיי הוא בסך הכול בן חמש ורצח כבר חמישה אנשים ובניהם הוריו! הוא מסוכן!!"
מספר אנשים בכו במשפט, היו אלה משפחות ההרוגים.
"אדוני השופט, כבודו, חוץ מרעש חזק ששמעה השכנה אין שום ראיות כי הילד הוא זה שביצע את הרציחות. אין זה הגיוני, שילד בן חמש! שאין לו כוח פיסי בכלל, יוכל להרוג חמישה אנשים מבוגרים! בנוסף נמצא בבית כמויות גדולות של אלכוהול. בדיקת הגופות הראתה שהייתה מנה גבוהה של אלכוהול בתוך הדם אצל ההורים. אין שום ראיות חותכות לכך שהילד הוא זה שרצח את האנשים!"
לפתע האיש שישב ליד הסנגור, אדם זקן קם על רגליו "כבודו האוכל לדבר?" "כן אדוני, את ראשי לומר דבריך"
"ובכן, אני הוא זה שגידל את הילד, במשך שנתיים שלמות התלוננתי יום יום למשטרה שהנכד שלי פיטר סובל מהתעללות קשה מצד בני ואשתו.
המשטרה מעולם לא הסכימה לבדוק את דבריי, כמו כולם הם חושבים שאני מטורף. אולי אני מטורף אדוני, אבל אני מכיר את בני טוב מאוד. וכבר בגיל 20 הוא היה שתיין גדול.
במשך השנתיים האחרונות ככל שיכולתי לקחתי את נכדי וביליתי איתו, דאגתי לו. ראיתי את המכות על גופו. אבל זה לא עניין אף אחד. המשטרה לקחה אותו בחזרה להוריו. הם לא הסכימו להקשיב!
אני מבקש ממך כבודו, אנא בדוק את הראיות לכך שנכדי סבל מאוד מהתעללות קשה."
התובע המחוזי קם על רגליו, היה לו מעין חיוך זעיר של ניצחון "אדוני,
ברצוני לתת לך מסמכים רפואיים, כי לא ניתן להסתמך על דבריו של הסבא, ששמו אגב ג'ף דווין. מסמכים פסיכיאטריים שקובעים כי הוא אינו שפוי לחלוטין בדעתו. בנוסף אדוני, לבקשתו של הסנגור אני מוכן לתת ראיות חותכות לכך שפיטר אכן רצח את הוריו ואת שלושת האנשים המסכנים"
התובע הביא קלטת וידיאו "הקלטת הזו היא של שכנים אחרים, לא ניתן לראות מה קורה אבל ניתן לשמוע". תחילה נראה כי בני הזוג מתכננים לעשות מעשים מיוחדים. לפתע הם עצרו "את שומעת?"
"מזה הרעש הזה?"
"לא פיטר, תתרחק ממני! תתרחק ממני מפלצת. לא לאאאאאאאאאאא" היה זה קול האב.
"מה קורה פה? מה קורה בדירה מתחתנו?" שאלה אחת מבני הזוג "שקט!" השני השיב לה בחזרה הם שמעו צרחות "פיטר אתה הורג אותו בבקשה לאאאאא" קולה של האם נפסק לפתע. "מה קורה פה?" שאלה אחת מבני הזוג. "אני שומע ניידות, חכי עד שהם יבואו ואז נצא החוצה. עד אז אל תצאי את שומעת אותי?" אמר הבן זוג והמצלמה נכבתה.
מלמולים החלו בקהל "שקט גבירותיי ורבותיי" דפק השופט על השולחן.
"אנחנו נצא להפסקה, וכשנחזור חבר המושבעים יחליט" .
"ובכן חזרנו מההפסקה, הנאשם אנא עמוד וקבל את גזר חבר המושבעים" אמר השופט.
ג'ף העמיד את פיטר על רגליו. חבר המושבעים הסתכל על פיטר. נציגה מחבר המושבעים עמדה "חבר המושבעים יאמר עכשיו את דינו".
"לאחר ששמענו את שני הצדדים, חקרנו את כל הראיות, התייעצנו עם פסיכיאטריים אנשי רוח וחוק. הגענו להחלטה. "הנאשם פיטר דווין, נמצא אשם! בגין עבירות לא מוסריות. בעקבות גודל וחומרת העבירה. חבר המושבעים מסיר מפיטר את חסינותו בהיותו קטין. חבר המושבעים רואה בפיטר דווין סכנה לחברה כולה. הוא פוטנציאל עצום לרוצח שלחברה מגיע הזכות להיות מוגנת ממנו. מחשש לפגיעה בעבריינים צעירים. מחשש לשילוב בינו לבין אסירים מבוגרים אנו ממליצים על שליחתו לכלא אריוונה." כלא אריוונה הוא בית כלא הנמצא על אי מבודד. בו נמצאים הפושעים המסוכנים בעולם. בתוך תאים סגורים ואפלים הם מבלים את חייהם שם בבדידות עד שהם נרקבים.
"פיטר מקבל מאסר עולם ויבלה אותו בכלא אריוונה, סוף הדיון" אמר השופט ופסק.
"לאאאאאאאאאאאא" צעק ג'ף. השומרים קפצו עליו. והוציאו אותו מהמשפט. "אתם לא מבינים לא" המשיך ג'ף להתפרע.
חלק מהקהל היה המום. אבל זה היה כלום וכאפס לעומת מה שבא לאחריו.
התקשורת, התפוצצה מהידיעה. ומאסרו של פיטר היה לשיחה במשך חודשים שלמים. נעשו דיונים, ויכוחים הפגנות מחאות. המושל ששהה באירופה לחופשה סירב להגיב. אבל דבר לא שינה כלום. בסופו של דבר אנשים שכחו. נושאים אחרים עלו ופיטר נשאר בבית הכלא.
כלוא בתא אפל, לבדו.
לפיטר לקח זמן עד שהוא החל להבין את מצבו. הוא בכה הוא צעק, אבל איש לא שמע אותו. איש לא הקשיב.
פיטר ניסה להבין, מה הוא עשה? הוא זוכר שהוא חלם המון דברים. חלקם נראים לו ממש אמיתיים. פיטר רק יודע, שכאשר הוא התעורר מהחלום הוא היה פה. בתוך תא שחור אפל ומצחין. בלי אף אדם. והדבר היחידי שזז שם היה הציר בפתח הדלת שממנו העבירו לו אוכל.
אבל למרות הכלא. פיטר הרגיש הרגשה מוזרה. הוא הרגיש חופשי.
ככל שעברו החודשים פיטר שיחזר יותר ויותר מחייו. הוא ניסה להיזכר באותו לילה בו אביו הכה אותו ולאחר מכן התעורר בבית הכלא. הוא יכל להיזכר רק בתחושה אחת. כשאביו הכה אותו משהו קרה לו, הוא נלכד, הוא היה לכוד ללא יכולת לזוז להשמיע קול או אפילו להזיז
את העיניים מרצונו.
רק כאשר הוא נכנס לכלא הוא השתחרר ונעשה חופשי. תחילה חשב פיטר שזה היה חלום. ככל שעבר הזמן. הוא התבגר והבין,
זה לא היה חלום.
.
