אתה מחכה לי?! / רונן
כשהתלמיד יהיה מוכן המורה יגיע. כל כך הרבה פעמים שמעתי את האימרה הזאת ולא הבנתי אותה. קרלוס קסטנדה במישנתו של דון חואן מספר על מספר מורים כאלה שהגיעו והוא בכלל לא היה מודע אליהם ולכן פיספס את השעור. החיים מזמנים לך לפעמים חלונות הזדמנות, מורים, גורואים – תקראו לזה איך שאתם רוצים. מעין ההגרלה הגדולה של מפעל הפיס של החיים ואנחנו בכלל לא ידענו שקנינו כרטיס. בדיעבד, קשה לי לדעת אם אלו היו המחשבות שעברו בראשי באותה השניה או שזהו עיבוד מאוחר יותר. אשתדל לתאר את הדברים כהוויתם והיו אתם השופטים.
היה זה יום חם במיוחד. כשאתה אומר לתל-אביבי יום חם במיוחד אין צורך בהסברים נוספים. ישר הוא מזדהה אתך וחש בגופו הדביק עד לבחילה ובמגבת הלחה שיושבת על הפרצוף כמו סאן ברנרד ביום חמסין. היתה לי עוד חצי שעה עד הפגישה. לקחתי מקדם חניה ופקקים ולשמחתי / צערי מצאתי חניה ממש מתחת לבניין המשרדים של Endless software 4U. היתה זו פגישה חשובה במיוחד. אחד השותפים נמצא כרגע בארץ וחשתי שהיום נוכל סוף סוף לסגור. הייתי לבוש כיאות לפגישה עם בעל מניות אמריקאי, מיקטורן ועניבה שחיכו לי על הקולב מאחור. הייתי בדילמה קשה. היתה לי חצי שעה להרוג כמו שהם אומרים. אצל האמריקאים איחור ממש לא בא בחשבון ואם אני אקדים אראה להוט מדי. להסתובב בחוץ בחום הזה זו התאבדות. אם אעיז לצאת החוצה עכשיו אני אגיע לפגישה ואראה כמו אחת מהנעליים שאינשטיין לפעמים מחביא. אינשטיין זה הכלב שלנו ואני חושב שהשם שלו אומר עליו כבר את הכל.
החלטתי להישאר ברכב ביחד עם המזגן שעשה כמיטב יכולתו. היה עלי לעבור שוב על החומר לקראת הפגישה. כן, אני יודע שהיום לשבת באוטו עם מנוע ומזגן עולה כמעט חמישה שקלים לדקה. את חשבון הדלק החברה משלמת ואני בטוח שהם היו מעדיפים שאגיע לפגישה במיטבי. הנושא של החלפת המניות כנגד ההלוואה לא מספיק ברור ורציתי לוודא שאני שולט בפרטים. קראתי אותו שוב ושוב בנוסח האנגלי מוודא שאני אומר את המושגים נכון.
הייתי כל כך שקוע בשפה המישפטית הסבוכה שהנקישה בחלון הקפיצה אותי. זה היה בחלון שלי. החלון שליד הנהג. בזמן שקראתי את החוזה נשענתי עם הגב, בחצי סיבוב, ולא ראיתי אותה מתקרבת. זאת אומרת שהיא הלכה על הכביש הסואן בכדי להקיש לי על החלון. סובבתי את ראשי וראיתי אישה בשיער שחור הממתינה שאגיב לנקישתה. גללתי את החלון, חש בצער באוויר הסמיך שחודר פנימה.
"הבהלתי אותך." היא אמרה כקובעת עובדה.
משכתי בכתפי. מה אפשר לענות לאישה זרה שמבהילה אותך כמו ילד באמצע היום.
"אתה מחכה לי?" שאלה. השאלה כל כך הפתיעה אותי אז המשכתי לשתוק. אחרי שעברו כמה שניות שבהן שנינו שתקנו היא שאלה שוב "אתה מחכה לי?"
אינספור תסריטים החלו לרוץ לי בראש. מי זאת האישה הזאת? מה פתאום היא שואלת אם אני מחכה לה? אולי אני באמת מחכה לה ואני לא יודע? הבטתי בה שוב, הפעם יותר לעומק, אולי אנחנו מכירים. היא המתינה בסבלנות. אם נניח שאני אגיד כן, אז מה יקרה? מזה פה מצלמה ניסתרת? ואם לא? יש לי את הפגישה החשובה הזו. אבל יש לי קצת זמן. מה לעשות? בכלכלה ומנהל עסקים לומדים הרבה דברים. חלקם הגדול מיותר ומשמש רק לצורך סינון של המוץ מן התבן. חלק באמת חשוב וישרת אותך אחר כך לא משנה במה תבחר לעסוק. אבל כלום, פשוט שום דבר, בחומר הלימוד לא הכין אותי איך להתמודד עם שאלה כזו. ראיתי שהיא עדיין ממתינה בסבלנות לתשובתי אבל שאין לי עוד הרבה זמן. לא יודע למה חשבתי באותו הרגע על דניאל, אישתי. אולי היו לי כמה מחשבות בתת מודע שרצוי שאני לא אדע מהן.
"כן!" עניתי מבלי שאני בכלל יודע למה.
"אני יכולה להכנס?" סימנתי לה עם הראש בבקשה. עדיין הרגשתי מוגבל שפתית.
היא עקפה את המכונית מלפנים פתחה את הדלת והתיישבה לצידי. באותו הרגע לא מצאתי שזה מוזר שלא היה לה שום תיק או ארנק. היא לבשה חולצה מכופתרת בצבע שחור עם הדפס לבן וורוד עליה. חולצה גברית שעברה הסבה טובה לגיזרה נשית והחמיאה לה. היא לא היתה יפה אבל גם לא מכוערת. היה בה משהו נעים, כמעט מוכר, ויחד עם זאת חשתי באסרטיביות שלה גם כשלא דיברה.
בעודה חוגרת את חגורת הבטיחות שאלה" למה אנחנו לא נוסעים?"
"לאן?"
"אני אדריך אותך."
את ההחלטות הבאות שלי אני חייב להסביר. אולי אפילו רק לעצמי. בעוד עשרים ושלוש דקות אני צריך להיות בפגישה שעד לרגע זה היא אולי החשובה והמשמעותית ביותר בחיי. פגישה, שבכל שבע שנותי באוניברסיטה חלמתי ודמיינתי את עצמי משתתף בה. לצידי יושבת אישה בשנות השלושים המוקדמות שלה שאין לי מושג מי היא ומה היא עושה אצלי במכונית. אולי היא סוכנת של השב"כ או המוסד ובלי לדעת אמרתי נכון את כל הסיסמאות באיזה מפגש חשאי? אולי היא חושבת שאני מישהו אחר? היה ברור שגם היא לא מכירה אותי אבל לא נראה שזה מטריד אותה. אז מה אני עושה עכשיו? אומר לה לרדת מהרכב? שרק בצחוק אמרתי שאני מחכה לה? שאני בעצמי לא יודע למה הסכמתי שהיא תכנס? מה עושים? אולי פשוט שאני מצטער אבל יש לי פגישה חשובה בעוד עשרים ושתיים דקות. האמת היא התרוץ הכי טוב. אז למה נתתי לה להכנס? אם היא רוצה שתחכה לי ואחרי זה נלך לשחק. איזה דפוק אני. אז שילבתי בהילוך ראשון ויצאתי בצער מהחניה החלומית שליד הבניין.
"תקח ימינה ביגאל אלון." אמרה לי ברמזור. היה לה קול גרוני, קצת צרוד ועם שמץ של ניגון זר. לא מיבטא אבל היא משכה או הדגישה אותיות מסוימות באופן שונה. כמו מעדה שאני לא מכיר.
נסענו לכיוון דרך השלום ועברנו ליד איפה שפוצצו את העורך דין. חיפשתי לראות עם עדיין יש שרידים וחשבתי שאולי היא קשורה לזה. אולי היא רוצחת שכירה שנשכרה על ידי העולם התחתון. למרות שהמזגן עשה כמיטב יכולתו הרגשתי איך החולצה שלי נידבקת לגבי .
"קח את הנתיב הימני שפונה שמאלה בכדי שתוכל לצאת לאיילון."
"לאן אנחנו נוסעים?" ניסיתי למצוא איזה פתח מילוט.
"אני כבר אגיד לך."
לא יודע איך אצלכם אבל לפעמים אני מוצא את עצמי בתוך סיטואציה שאין לי מושג איך נקלעתי לתוכה. אוסף של החלטות קטנות ולא חשובות. מספיק שפעם פעמיים החלטתי לפנות במקומות הלא נכונים ופתאום מצאתי את עצמי תקוע במבוך ללא שמץ של מושג איך יוצאים ממנו. כמו שקרה לי ולדני בטיול שעשינו לסיציליה. בפלרמו טעיתי באיזו פניה והייתי משוכנע שהנה בפניה הבאה אני חוזר להיכן שהיינו ופתאום, מהדרכים הרומיות האינסופיות מצאנו את עצמנו בסמטאות חשוכות ומטונפות. זה היה כבר אחרי חצות ושנינו היינו מעט מבושמים. היו כמה מקומות שהרחוב היה כל כך צר עד שהקירות התחככו בצידי המכונית. אורות המכונית האירו מדי פעם נשים וגברים הראויים לאכלס את סרטיו של פליני. דני צרחה בהיסטריה כל הזמן "תוציא אותי מכאן." ו"המאפיה תתפוס אותנו". ואני גמגמתי "אל תדאגי הכל יהיה בסדר." למרות שאני חושב שבאותו הרגע פחדתי יותר ממנה. היא יכלה לפחות לסמוך עלי, על הגבר שלה.
"איכפת לך שאני אדליק רדיו." ולפני שהספקתי לענות היא הדליקה וחיפשה את גלגל"צ.
עוד רבע שעה לפגישה. אם אני חותך בגלילות אולי אצליח להגיע בזמן. הדחף לפנות ולחזור צרח כמו מטורף באוזני. "גידי מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" זה גם מה שניסיתי לשאול את עצמי אחרי מסיבת ההשקה בשנה שעברה. דברים מוזרים קורים לי כשאני שותה. כששאלו מי יכול להחזיר את אנג'לה למלון הנרי, סמנכ"ל השיווק, הסתכל עלי. הוא בטח לא התכוון שחצי שעה מאוחר יותר היא תצרח כמו משוגעת "I love Israel! I loooove Israel" ושתי דקות לאחר מכן. " yes yes please come on my face " וגם הרבה "Oh my God" מסתבר שהנשים האמריקיות הן מאד דתיות. אבל איזה תרוץ יש לי עכשיו לא הרחתי משקה אפילו מקילומטר. היינו על כביש החוף עוברים את רשפון בדרך צפונה. עוד שבע דקות לפגישה. אולי אם אני אתקשר, פקק, תאונה, אולי אפשר עוד להציל משהו. הם בטח יודעים שאנחנו הילידים לא מבינים מה זה להגיע בזמן לפגישות. אולי זה רק לטובה. ככה הם יחשבו שאנחנו קשוחים במשא ומתן. ממש לא להוטים למכור. הנמכתי את אפרת גוש שאיחלה לי באמת שהיא רק רוצה שאני אצליח. "אולי בכל זאת תגלי לי לאן נוסעים?"
"לנתניה." אמרה ובפעם הראשונה מאז שהיא נכנסה למכונית הביטה בי. היא לא הביטה אלי או בכיוון שלי. היא הביטה בי! במבט שחור יציב ומלא בטחון.
התרכזתי בנהיגה כאילו מתוך כוונה רבה." מה יש לנו לחפש בנתניה?" שאלתי כלאחר יד.
"אמרת שאתה מחכה לי?"
"כן!" נכון אמרתי. אבל את לא הקראת לי את זכויותי לפני כן, ואני בכלל לא ידעתי שכל מה שאני אגיד יכול לשמש כנגדי.
"אז למה כל השאלות האלה?" באמת למה. אידיוט מה אתה שואל. גם אם תקבל תשובה מה תעשה איתה. מה איכפת לך לאן נוסעים? לנתניה, לנהריה או לדהריה. עוד שתי דקות לפגישה. אני האדם היחידי ביקום שיודע שהכל הולך להתרסק. אני יודע ולא יכול לעשות כלום. בטח הם יחכו לי איזה עשר דקות, רבע שעה. האמריקאים יסתכלו אחד על השני ויחשבו – ישראלים. אחר כך יבקשו בנימוס משירן המזכירה להתקשר אלינו לחברה. שירן תישאל ואחרי בערך חמש דקות הנרי יחזור אליהם כשבמקביל יתחילו לחפש אותי בנייד. אז יש לי בערך עשרים, עשרים וחמש דקות למצוא מה להגיד להנרי.
"הלו? הנרי, מה הענינים? מה? פגישה עם האמריקאים?! היום? אתה בטוח? לאאאא. הנרי אתה עובד עלי?"
"הנרי! מה הענינים גבר. פגישה עם האמריקאים? בטח שאני זוכר. הם מחכים לי כבר חצי שעה? כאילו שאני לא יודע. זו טקטיקה שלמדתי מהיפנים. עוד חצי שעה והם כבר יאכלו לי מכף היד."
"הלו הנרי. אני לא יכול לדבר עכשיו. זהו, אני עכשיו עם האמריקאים. לא, לא האמריקאים האלה. עם הכוחות המיוחדים. אנחנו טסים עכשיו לפוצץ את הכור הגרעיני באירן. לא ידעת שאני כזה מה? טוב ביי אני אביא לך שערות מהשפם של אחמניג'ד למזכרת."
"הנרי הצילו! תציל אותי בבקשה הנרי. חטפה אותי דוגמנית נימפומנית שוודית. אני לא יכול יותר הנרי. כבר אין לי כוח. היא עכשיו הלכה להביא את החברות שלה. הנרי בבקשה תציל אותי. תגיד לדני שאני אוהב אותה."
כשעלינו למחלף נתניה הייתי באיחור של שמונה דקות. הכביש היה ריק ונסעתי כאילו אין מחר. אולי באמת בשבילי כבר אין מחר. שמעתי פעם שהמישטרה תמיד שמה מארבים של ניידות עם אקדחי לייזר בין נתניה דרום לנתניה מרכז. מעולם לפני כן לא התפללתי שניידת כזו תעצור אותי. אף פעם אין שוטר כשצריך אותו. היא כיוונה אותי לתוך העיר. עברנו ליד הקניון וממש לא היה איכפת לי אם בדיוק עכשיו יתפסו מחבל מתפוצץ. גם יהיה לי תרוץ טוב וגם אני אצא גיבור בעיני האמריקאים. חלפנו על פני עוד רמזור ואז התבקשתי לפנות ימינה ולחנות. נכנסנו לשוק של נתניה והפחדים שלי לגבי המחבל החלו להיות ממשיים. המצב נראה לי הזוי לחלוטין. קריאות הרוכלים, הצבעוניות של הפירות והירקות, הריחות. יחסית ליום ולשעה היה השוק סואן. עשרות עקרות בית ורוסים. כולם שוטטו בין הדוכנים בארשת של אני יודע מה אני עושה כאן. מעניין היה לקרוא עכשיו את הארשת שעל פני. היא פסעה במהירות בין הדוכנים והייתי צריך להתרכז ולמהר על מנת שלא לאבד אותה. חתיכת מפגר. ראש זין מטומטם שכמוך. מה אתה הולך אחריה? לא רק שאתה הולך אחריה כמו איזה כלבלב שפוט אתה עוד מוטרד לא לאבד אותה.
היא נכננסה לאיזו חנות בתוך בניין נמוך מוקף בסטות. נכנסתי אחריה וראיתי שזו מין מסעדה קטנה כזו. מהסוג שגידי גוב וההוא עם הקרחת היו מתפלצנים עליה. בעל הבית, בעל מראה גרוזיני מובהק, יצא מאחורי מקרר הנירוסטה הישן וקיבל אותה במאור פנים. מיד הוא הושיב אותנו במקום הכי טוב במסעדה, ליד דלת שכנראה היתה השירותים. ככה המזגן יכול היה להגיר עלינו את רוקו בנחת. צודק, בשביל מה להתאמץ ולירוק מרחוק. התברר, למרות מראהו המטעה של בעל הבית שזו מסעדה טוניסאית. השולחן הקטן הועמס בשלל תבשילים עתירי שמן ורסק עגבניות. זיהיתי שם מפרום, קוסקוס וחריימה. למרות שאם זכרוני אינו מטעני חריימה זה בכלל מרוקאי. "תאכל, תאכל." אמר לי הגרוזיני המזוייף בפטרוניות והעמיס לי על הצלחת כמות שכל העולים מאתיופיה היו יכולים לאכול ולא לגמור. בין ביס ללעיסה היא הביטה בי במבט מהורהר. מעניין מה עובר לה עכשיו בראש? ואז פתאום נשבר לי. אמרתי לעצמי שעל הזין. האוכל היה באמת טוב. ביתי. לעסתי והעמסתי. כמעט ושכחתי מהפגישה. הערכתי שיש לי בערך עד סוף הארוחה לפני הצלצול הגואל.
"מירו נמצא." שאלה בפה עמוס בקוסקוס.
"שאני אקרא לו?" ובלי לחכות לתשובה יצא. כנראה שהיתה עוד יציאה מהמטבח כי כעבור שתי דקות הוא חזר ואיתו בחור שנראה כמו הנגטיב שלו, צנום, כמעט שדוף, עם שיער מקלות חום. היו עליו איזה מטר שמונים וחמש אולי אפילו יותר אבל לא ראו את זה כי הוא עמד כזה כפוף עם כתפיים אסופות. כמו מישהו שבכל רגע חושש לחטוף כאפה.
"שלום מירו." בירכה אותו. מירו הסתכל עלי בעיניים בצבע ירוק דלוח והצביע לכיווני בסנטרו. היא נדה בראשה והמשיכה לאכול במרץ. הכמויות שהאישה הזו דחסה לתוכה היו בלתי נתפסות. נראה כי היא דגלה בשיטה הרוסית של צלחות חרוכות.
"בוא." אמר לי מירו. לקח לי פרק זמן ניכר עד שהבנתי שהוא מתכוון אלי.
"לאן?" חזרתי על השאלה הניצחית.
"מה ניהיה?" שאל אותה מירו.
"אמרת שאתה מחכה לי?" חזרה על השאלה/תשובה האולטימטיבית. מה שנכון נכון. אכן אמרתי 'כן'. אני צריך להתחיל גמילה בנושא. שלום לכולם, קוראים לי גידי ואני אומר כן כפייתי. שלום גידי. אנחנו אוהבים אותך.
עקבתי אחרי מירו דרך המיטבח והסירים מתקופת המנדט שעמדו שם על הגז. בכל מיסעדה המתמחה באוכל ביתי אותנטי יש סירים כאלה. סירים שהקרקעית שלהם נחרכה עוד בתקופת הקריטיקון ולמעשה הקרקעית החרוכה היא הסוד של האוכל. תשימו בסיר מה שאתם רוצים, תנו לו להישרף קצת, וזהו, יש לכם אוכל ביתי אותנטי. התפתלנו בסבך סימטאות וההרגשה היתה שעברנו במעבר חד מנתניה לטול כרם. ממתי בנתניה יש כאלה סימטאות? מירו עבר דרך כמה חצרות ובין חבלי כביסה שכביסה רטובה היתה תלויה עליהם. תמרנתי כמיטב יכולתי מאחוריו. מסיר מדי פעם סדינים ותחתונים רטובים מפני. הגענו לבית נמוך בן שתי קומות. מדרגות חיצוניות הובילו לקומה העליונה. מירו נכנס מתחת למדרגות והקיש על דלת שלא ראיתי בהתחלה. הדלת נפתחה וראש ג'ינג'י הציץ החוצה. הוא סקר את מירו ואחר כך אותי וסגר את הדלת. אחרי שתי דקות הדלת נפתחה שוב. הפעם הציץ החוצה ראש ג'ינג'י שזרקה בו שיבה.
"זה הוא?" שאל את מירו. שעשה פרצוף נעלב. "תיכנסו." אמר ופינה לנו מעבר צר להכנס. הייתי חייב להתחכך בכרס הקטנה שלו בכדי לעבור. נדף ממנו ריח מתקתק ולא נעים שלא הצלחתי לזהות. נכנסנו והוא הוביל אותנו לחדרון קטן ללא חלונות. החדר היה חשוך ומחניק.
"מי מחכה לך?" שאל אותי הג'ינג'י הדהוי.
"אותי?" שאלתי מופתע.
"מתחכם." הוא אמר למירו. "אז מי מחכה לך?"
"האמריקאים."
"כמה?"
"שלושה אני חושב."
"שלושה? אההה?"
"כן."
"איזה רכב?"
"מאזדה. מאזדה 6"
"יותר טוב טויוטה אבל מאזדה זה בסדר."
"כמה?"
"כמה מה?"
"כמה כסף? אל תיתן לי לחזור על עוד שאלה פעמיים." קולו לא עלה ולא איים אבל ידעתי שאם אני יודע מה טוב בשבילי אסור לי לתת לו לחזור על שאלה פעמיים.
"עשרים מליון אני חושב."
"עשרים מליון... מתי?"
רציתי לשאול מה מתי? מה קורה פה? אבל עניתי "היום אם אפשר."
"רציני הבחור שלך. "היום זה טוב. טוב מאוד אפילו. תחזיר אותו ותביא את דני ליתר ביטחון."
כששמעתי דני נבהלתי. לא יכול להיות שגם היא מעורבת בזה. זה בטח דני אחר. דני בחור. לא יכול להיות שזו הדני שלי. באותו השלב הייתי כל כך מבוהל כששמעתי דני שבכלל לא הטריד אותי הדיאלוג המוזר שלנו. חזרנו דרך מבוך הכביסה והסימטאות. מירו נע בזריזות כמו חתול אשפתות מיומן ומצאנו את עצמנו שוב במטבח על אוצרות הסירים שבו. מירו צעד לתוך המיסעדה וקפא. הצצתי מהצד כי לא הצלחתי להציץ מעל לכתפו. דלת המיסעדה היתה סגורה והתאום של בולדוג נשען עליה ליתר ביטחון. על הריצפה שכב הגרוזיני המזוייף כשרגלו של הבולדוג על צווארו גם ליתר ביטחון. על הריצפה גם היו שאריות הארוחה המפוארת והכלים שעליה היא הוגשה. בחור צעיר ששיערו השחור משוך באיזה שמן והיה מתוח לאחור וכפות בגומיה. השיער היה משוך ומתוח כל כך אחורה עד שזה גרם לעיניו לבלוט ולשפתיו להשתרבב קדימה במין עווית מוזרה דמויית קרפיון. בידו האחת אחז בבחורה שלי ובידו השניה הצמיד לצווארה סכין קפיצית, כמו בסרטים. עם לשון ארוכה כמו של נחש ליקק את שפתיו.
"אהלן מירו. ת'כנסו ת'כנסו. אל ת'ביישו." מירו נכנס לאיטו וקומתו כאילו שחה עוד יותר. כתפיו כבר כיסו את אוזניו.
"שלום גבר." ברך אותי.
"שלום." עניתי לו בטיפשות. היא הביטה בי במבט חודר ולא נראתה מוטרדת בכלל.
"אז מה? אתה הגבר?"
משכתי בכתפי.
"אז איך?"
"איך מה?"
"שלא תטעה , גבר." היה לו קול נחשי כזה. מאנפף ושורק באותיות השורקות. כשהו אמר גבר זה נשמע כמו גפפפר. "אני רק ניראה נחמד. ולחברה שלך יש פנים יפות." זה נשמע כמו חביירה סססלך. הוא הזכיר קצת את הגולום משר הטבעות. מיי פרשייסססס. שתקתי.
"מה החמור אכל לך את הלשון?"
"החתול."
"מה קרה לאימשך עם החתול."
"אומרים החתול אכל לך את הלשון לא החמור."
לא צפיתי את זה בכלל. הדג נחש הטיח אותה על הריצפה וזינק לעברי במהירות מסחררת. הרגשתי בכאב חד ושמשהו חם נוזל לי על הלחי. הושטתי את היד והיא חזרה אדומה.
"בן זונה חוכמולג. איתי אתה לא תתחכם פה, שמעת? אפילו שהרצל העבדאי הזמין אותך. אבל הוא עשה טעות אחת שהוא שכח לספר לי."
מכל מה שקרה מסביבי הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו זה איפה כאן השרותים. הדג נחש תפס אותי בצוארון החולצה הכי טובה שלי והצמיד אותי לפניו. הריח מהפה שלו היה תערובת של דגים מרקיבים עם תחמיץ של פרות. ריח שהוא מעולה לפתיחת הצטננות קשה. זו היתה יותר פעולה של חיים או מוות, עוד שניה מהריח המרוכז הזה בלי מסיכת אבך והייתי מדווח כחלל הראשון להתקפת גז בישראל. באופן אינסטינקטיבי לחלוטין פגשה בירכי הימנית באשכו השמאלי וגרמה לו להתקפל כמו הסכין שלו. נראה שהיא רק חיכתה להזדמנות וזינקה ממקומה שעל הריצפה. עיניו של הבולדוג החלו להתרוצץ כמו בורר מטרות. אם לא נמהר הוא כבר ימצא את מי לנשוך. היא משכה בידי וסימנה לי בתקיפות לבוא אחריה. אתם בטח מכירים את כל הבדיחות על זה שאיבד את הביצים שלו. כמו ההוא שצועק כריש, כריש בקול בס ופתאום כריש, כריש בקול גבוה. הדג נחש פתח בסידרת צרחות שהיו מקנות לו בוודאות את תפקיד הסולנית באופרה הבאה של האופרה הישראלית. מיהרתי אחריה ומירו ניסה לחסום את דרכו של המצו-סופראן. קול מחליא מלווה בקול ביעבוע נשמעו מאחורי. הפנתי לשניה את הראש וראיתי איך הדג נחש שולף את הסכין מצווארו של מירו שהתמוטט באיטיות אל הריצפה.
היא הכניסה אותי לדירת חדר אי שם במרכז המבוך. חלון אחד היה חסום בקרשים ובשני תריס צולע שאיפשר באלכסון את כניסת האור לחדר. על הריצפה היה מזרון ישן ומלא כתמים. עטיפות של חטיפים וקליפות מרקיבות היו מפוזרים סביבו. בפינה השניה עמדו מסודרים כמו למסדר עשרות בקבוקי בירה מכל הסוגים. נותר רק מעבר צר בין המזרון לבין הבקבוקים. הלחי שלי התחילה לשרוף והצורך שלי לשרותים התגבר. היא התכופפה וקרעה חתיכת בד מהחצאית שלה. הרטיבה אותה ברוק והתחילה לנגב את הדם מהפנים שלי. לא הכרתי את הסוג הזה של טיפול בחתכים. אולי זה היה בפרק של אי. אר. שפיספסתי. היד שהתחילה לנקות אותי במרץ ונחישות החלה להאט עד שתנועות הניקוי הפכו למעין לטיפות. היא שוב הסתכלה בי מתוך כוונה. עיניה השחורות מנסות לחדור לתוך אישוני. כמו פרוז'קטורים שחורים המגששים בתוך נישמתי. ידה עלתה באיטיות אל מאחורי עורפי ולאט, מבלי שהיתה לי אפשרות להתנגד, היא קרבה את שפתי לשפתיה. היא נצמדה אלי בעוד שפתיה החלו לינוק את שלי ולשונה בדקה את כל הסתימות שלי. הייתי בטוח שברגע שאזכה לטעום קצת אוויר היא תגיד שלוש טיפולי שורש ואת הסתימה מצד ימין למטה צריך להחליף. הרגשתי בשדיה הנמחצים אל חזי ובידה השמאלית שהחלה ללוש את ישבני. כל המחשבות והתחושות שהתחלתי להרגיש נשמעו בדיוק כמו כל הספרים הכחולים שקראתי בצעירותי. בוטים, מלוכלכים ולא יכול להיות שזה קורה למישהו בחיים האמיתיים. בסופו של התהליך מצאתי את עצמי ערום, מרוקן, מושפל ותשוש. יש דברים שהכי טוב שהם נשארים בגדר פנטזיה. רגליה הארוכות היו עדיין כרוכות סביב גופי. שדה הערום נח על חזי וידה השמאלית שיחקה בתלתלי. בעוד אני שוקע לאיטי על אדוות הסערה שטרפה אותי נפרצה הדלת בבעיטה. הג'ינג'י הכסוף פרץ פנימה כשבידו השניה הוא אחז בשערותיה של דניאל. הדני שלי.
"גידי?"
"דני?" הם גילו את הבלוף. ניסיתי להתרומם אבל לא הצלחתי להשתחרר מהרגליים הכרוכות סביבי שהתהדקו לפתע כמו פיתון. ניסיתי שוב להתרומם יותר בכוח אבל לא הערכתי נכון את כוחה. בפרץ היסטרי, אימצתי את כוחותי ונעמדתי כשהיא עדיין כרוכה סביבי. נחלצתי מתוכה והטחתי אותה על הקרקע. הג'ינג'י בתגובה סטר בכל הכוח לדני.
"שלא תעז לגעת בה." צרחתי וקולי נשמע באוזני היסטרי לגמרי. בתגובה הוא סטר לה שוב הרבה יותר חזק. דני צרחה והתחילה לבכות בשקט. זינקתי לעברו אבל הוא זז בקלילות הצידה ובמכה קטנה בגרוגרת שלי השכיב אותי משתנק לידה. ניסיתי לחבק אותה אבל ניסיתי יותר לנשום. האישה התרוממה מהריצפה אדישה לחלוטין לעירומה ומהנוזל שניגר במורד ירכיה. היא ניגשה לאיזה כוך ניסתר וחזרה עם חבילת חבלים.
"מה אתם רוצים מאיתנו?" שאלתי בקול ניחר וכואב.
הם התעלמו ממני והחלו כופתים אותנו במיומנות. היה ניכר מתנועותיהם שזו לא הפעם הראשונה שהם עושים זאת ביחד. שדיה התנדנדו אל מול פני וריח חזק של מין נדף מגופה אבל בתוכי לא נשאר זכר לתאוה שסחפה אותי קודם לכן. דני המשיכה להתיפח בשקט ורק הרעידות של גופה שיקפו את מה שעובר עליה. אני מצטער, אני מצטער! דני שלי. אהובה שלי. נגסתי במילים כמו היו רסן. לא מעיז להפוך אותן לנישמעות. אחרי שסיימו את מלאכת אריזת החבילות היא התלבשה ושניהם עזבו את הבית. מליון שאלות התרוצצו בראשי כמו נחיל חולדות שאכלו פרתיון. פחדתי לתת בטוי לשאלות. פחדתי מהתשובות וממה שעומד לבוא. פחדתי מדני וממה שעומד לקרות לה. הערב גווע מבעד לחריצי התריס השבור ויחד איתו החלו לגוווע כל התקוות שלי. מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. רגע אחד על פיסגת העולם מנהל עיסקאות במליוני דולרים וברגע השני...
שלוש הדפיקות הבהילו אותי.
הייתי כל כך שקוע ברחמים עצמיים שהנקישות הקפיצו אותי. זה היה בחלון שלי. החלון שליד הנהג. לא ראיתי אותה מתקרבת. זאת אומרת שהיא הלכה על הכביש הסואן בכדי להקיש לי על החלון. סובבתי את ראשי וראיתי אישה בשיער שחור הממתינה שאגיב לנקישתה. גללתי את החלון, חש בצער באוויר הסמיך שחודר פנימה.
"הבהלתי אותך." היא אמרה כקובעת עובדה.
משכתי בכתפי. מה אפשר לענות לאישה זרה שמבהילה אותך כמו ילד באמצע היום.
"אתה מחכה לי?" שאלה. השאלה כל כך הפתיעה אותי אז המשכתי לשתוק. אחרי שעברו כמה שניות שבהן שנינו שתקנו היא שאלה שוב "אתה מחכה לי?"
אינספור תסריטים החלו לרוץ לי בראש.
"ממש לא!" עניתי. היא משכה בכתפיה בצער והמשיכה ללכת. עוד לפני שהצלחתי להבין מה היא רצתה ממני היא עצרה מונית ונעלמה לתוכה. עברו שניות מרגע שהופיעה ונעלמה מחיי. רגע חטוף אחד שהותיר אותי תמהה ומשתומם.
אולי הייתי צריך לענות לה כן?
© כל הזכויות שמורות לרונן
