על המשולש הקסום: אמן-יצירה-צופה

מה זאת אומנות?

ההגדרה המילונית אומרת:  ". א. פעילות אנושית יצירתית, שתוצריה הם בעלי ערך אסתטי,"

והשאלה שנשאלת מה קורה אם זה לא מוצא חן בעיני או אפילו מכוער בעיני שלא לדבר על אסתטי האם זו עדיין אומנות?

פעילות אנושית יצירתית. האם תיתכן אומנות שאינה אנושית - אומנות חוצנית?

הגדרת האומנות הנה בעיה לא קטנה. אולי אם נבין מה זאת יצירה?

יהיה לנו קל:

"הסבר מלא למילה יְצִירָה  שֵם נ' 

1 .ציור, סיפור, שיר, מנגינה וכד', שהם מעשה אומנות; כל מה שיצר אומן מסוים, כל ציוריו, כתביו וכד'.
2 .עשייה או פעילות שיש בהם יצירתיות, דמיון וכד'.
3 .בריאה; עשייתו של דבר שלא היה קיים קודם."

היכן עובר הקו הדק בין יצירת אומנות לבין סתם, קשקוש, הבל רוח?

כמו באותו ניסוי מפורסם שתלו בגלריה קישקושים שעשו שימפנזים בתור יצירות אומנות.

האם יש כללים?

האם יש חוקים?

בכל אלה אנסה לגעת במאמר הבא.

תרגיל:

אבל לפני שנעבור למאמר, לעובדות, לטענות ולמסקנות בואו ותנסו לעשות תרגיל קטן. תרגיל לעצמכם.

תנסו לכתוב (שיר לצורך העניין) אבל הפעם קחו את אחד הכללים המנחים אותכם בכתיבתכם ותפרו אותו. תשברו או תתעלמו ממנו. תגלו, כפי שאני גיליתי שזה בכלל לא קל.

כמה טיפים לתרגיל:

• מצ"ב קישור למאמר איך לכתוב מטאפורה. http://www.notes.co.il/dov/35617.asp
  מטאפורה היא השאלה מתחום לתחום. התפיסה החדשה "רואה במטפורה מנגנון חשיבה מושגי תרבותי המעתיק מושגים מתחום מוכר לתחום חדש"
  נסו לכתוב מטאפורות או דימויים המחברים בין תחומים שאינם קשורים. למשל:
  כמו סכין מלח מנוזל.
• בתקופת ה'דאדא' (שהמאמר יגע בה בהמשך) כתבו מתכון לכתיבת שירים והריהו לפניכם:
  1. בחרו מאמר, כתבה בעיתון או כל טכסט שמצא חן בעיניכם.
  2. גיזרו מילים ובטויים מתוכו במספריים.
  3. הכניסו הכל לשקית אטומה.
  4. הוציאו באופן אקראי מילה או בטוי והעתיקו אותה לדף על פי סדר ההוצאה
  5. סיימתם? הנכם משוררי דאדא לתפארת.
• כיתבו שיר ואחר כך החליפו את האותיות על פי כללים שאתם תקבעו (את ה-'א' תחליפו למשל ב-'ד' וכן הלאה)
• המשורר גיום אפולינר כתב את שיריו ללא סמני פיסוק
• צרפו את היצירות שוברות הכללים שלכם כתגובות וחשפו אותם לביקורת חברי האתר. האם היצירות האלה עדיין יחשבו בעינכם או בעיניהם כיצירות אומנות?
  
  

מה זאת אומנות?

בתקופת מלחמת העולם השניה היו הנאצים בצייד חסר עכבות אחר יצירות אומנות שנשדדו מכל אירופה. אומן הולנדי (האן פון מיחרן) מכר לנאצים תמונה של הצייר ההולנדי ורמר (נערה עם עגיל פנינה )

            לאחר המלחמה נשפט פון מיחרן על ידי השלטונות ההולנדים כי מסר אוצרות תרבות לאוייב. אשמת בגידה שהעונש עליה הוא מוות. אחד המומחים העולמיים לורמר (אברהם ברדיוס) טען כי גילה יצירה לא ידועה של ורמר שהיתה למעשה זיוף של פון מיחרן. במישפטו טען פון מיחרן כי הוא זייף את היצירה וקיבל תמורתה עשרות ציורים של ציירים הולנדיים ובכך הוא צריך להחשב גיבור ולא בוגד. כמו כן הודה כי זייף עוד חמישה ורמרים. הזיופים שלו, שנתלו עד כה לאחר כבוד במוזיאונים ובבתיהם של אספני אומנות נגנזו במחסנים.

האם מרגע שהיצירה זוהתה כזיוף היא מפסיקה להיות יצירת אומנות?

מה עושה את ההבדל?

כמו בבדיחה על פיקאסו כשחבר מאוד מודאג מגיע אליו בריצה הביתה לאחר שראה ברחוב עגלה עמוסה בציוריו עומדת ללא השגחה. פיקאסו מרגיע אותו ואומר לו לא לדאוג. כי הוא עדיין לא חתם עליהם.

מתי שולחן וכיסא מפסיקים להיות ריהוט ומתחילים לקבל התיחסות אומנותית?

אוונגארד באומנות

אוונגארד (מצרפתית Avent-garde : משמר קדמי) הוא זרמים מהפכניים באמנות, ספרות, במוזיקה ובאמונויות פלסטיות. זהו מושג חדש יחסית, הנמצא בשימוש מראשית המאה ועשרים. כך כונו חבורת יוצרים חדשניים, הנאבקים בממסד האמנותי השמרני; יוצרים צעירים הבוחרים במכוון בדרכי ביטוי קיצוניות, והורסים במתכוון דרכי ביטוי ישנות; וחבורת יוצרים המערערת על המקובל באמנות.

סימן מובהק לחבורות האוונגרד בספרות העברית למשל, היה אימוץ מחדש של יוצרים שכוחים וזנוחים, ומתן פירוש חדש ותקף ליצירתם. למשל האוונגרד העברי בשירה גילה בהנהגת  שלונסקי, את שיריו ויצירתו של אברהם בן יצחק (סונה);

"העולם הגיע לנקודה, שבה פרות יושבות על עמודי טלגרף ומשחקות שחמט". משפט זה נאמר על-ידי אמן אוונגרד בראשית המאה העשרים. המשפט מתאר עולם, שבו להיגיון ולסדר המוכר אין עוד שליטה.

אמני האוונגרד הראשונים קראו למרד באמנות, שהייתה רווחת באותה תקופה באירופה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אך לא רק בתחום האמנות התכוונו אמני האוונגרד למרוד. מטרתם הייתה להביא גם למהפכה ולשינוי בחברה.

לכאורה, אמנות היא הביטוי הייחודי של האמן. באמצעותה יכולים הצייר, הסופר, המוסיקאי, שחקן התיאטרון והרקדן להביע את עצמם בחופשיות. נראה גם כי הצייר יכול לבחור לעצמו את הצבעים שיצייר בהם; המחזאי והסופר יכולים לבחור את נושא כתיבתם. כי הרי מי יכול לשלוט על רוחו היוצרת של האמן?

גם לאמנות, כמו לכל תחומי העשייה של בני-האדם, יש חוקים וכללים משלה. חוקים אלה מוכתבים על-ידי עולם האמנות והחברה. אמן אינו אדם מנותק, היושב בעליית-הגג, מצייר, מפסל או כותב. אמן שייך לחברה ניזון ממנה. יתר על כן - הרקדן, השחקן או הפסנתרן מציגים את אמנותם לקהל, כלומר הם תלויים בקהל לביצוע יצירותיהם. כשם שאמנים מכתיבים לקהל מה ראו וישמעו, וקובעים במידה מסוימת, את טעמו, כך גם הקהל חופשי "להצביע ברגליו", ולקבל או לדחות את האמנות המוצגת בפניו. צייר שיציג את ציוריו בתערוכה בגלריה ריקה מאדם, או שמבקר אמנות יכתוב על תערוכתו ביקורת קטלנית, צייר זה יהיה מאוכזב, כי הוא מבקש מהחברה אישור על רעיונותיו ותמיכה בהם. באמצעות אמנותו "משוחח" האמן עם בני החברה שהוא חי בה.

תנועת האוונגרד באמנות, מרדה באמנות שהייתה נהוגה מאות שנים, ובחוקים הנוקשים שהכתיבו לאמנים כיצד עליהם לצייר או לשחק ומהם הנושאים שמותר או אסור לטפל בהם במסגרת האמנותית. אמני האבנגרד קראו לעצמם בשם זה, כיון שראו את עצמם "חלוצים" ופורצי דרך לאמנות חדשה. הם האמינו כי על-ידי האמנות החדשה הם יציגו באופן אמיתי את העולם של ראשית המאה העשרים - עולם שעבר מלחמות ומהפכות, עולם של המצאות ושל חידושים טכנולוגיים, עולם שחל בו שינוי באורח החיים בעקבות התפתחות התעשייה והשימוש במכונות. הם קיוו שבאמצעות אמנותם ישפיעו על החברה שתהיה טובה וצודקת יותר.

אמנותם של אמני האוונגרד נועדה להעביר מסר לחברה, כדי שזו תשנה את תפיסותיה המיושנות, ותאמץ לעצמה דרכי חשיבה חדשות, המתאימות לרוח התקופה.

שני זרמים מהפכניים באמנות מאפיינים את אמנות האוונגרד - "דאדא" ו"סוריאליזם". בשנת 1916 פתח קפה "וולטיר" (בציריך שבשוויץ) את דלתו בפני קבוצת אמנים צעירים, שקראה לאמנות שלה בשם "דאדא" (מלה חסרת משמעות, כמו מלמול של תינוקות). באותה תקופה התחוללה באירופה מלחמת העולם הראשונה. רובם של האמנים הצעירים האלה היו פליטים, שעזבו את ארץ מולדתם והגיעו לשוויצריה, שהייתה מדינה נייטרלית. המניע הראשון לפעולתם של אמני הדאדא היה מצבם האישי כפליטים חסרי-בית. הם זעקו נגד חוסר ההיגיון, שהוביל את האנושות למלחמה.

הדאדאיסטים קראו לניהליזם  מוחלט, שבעזרתו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון - באקראי, מתוך תיקווה אוטופית לעולם טוב יותר, ללא מלחמות. במידה רבה גם ביקרו הדאדאיסטים את תנועות האוונגארד האמנותי של תחילת המאה כגון אקספרסיוניזם , כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקלי של התרבות.

ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר "דאדאלנד" את אופי הפעילות של התנועה: "בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תמה שה"פושעים" לא יכלו להבין לליבנו. השיגעון הילדותי שלהם לאותוריטריזם דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם".

זרם הדאדא כיוון ליצירת אומנות אנרכיסטית אשר לכללים הקיימים אין יותר תוקף. הם יצרו סוגים חדשים של אומנות שהבולטים מבניהם הם:

• קולאז' (הֶדְבֵּק) - מדיה אמנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר, אריג או כל חומר אחר לכדי יצירת תמונה דו-ממדית. פרשנות אמנותית מהפכנית מעניקה למדיום זה אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון והוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים ומציאותיים בעת ובעונה אחת.
• שירה פונטית  - שירה מבוצעת המורכבת מהברות וצלילים, אשר אינם מצטרפים לכדי יצירת תוכן או משמעות במובנם המקובל. השירה הפונטית ניסתה לסלק את המשמעות מן השיר כמהלך ביקורתי-ניהליסטי.

לדוגמה, הנה שיר בלי מלים (שיר של צלילים, פונטי), שנכתב על-ידי המשורר באל. הוא הקריא את השיר כאשר רגליו נתונות בתוך גלילי קרטון בצבע כחול, שהגיעו עד מתניו; מסביב לצוארו היה צוארון קרטון גבוה שצבעו אדום מבפנים וזהב מבחוץ. כשהוא הניע את מרפקיו נראה היה כאילו יש לו כנפים. לראשו חבש כובע בפסים כחול ולבן. וזהו השיר:

גאדז'יברימבה

גאז'י ברי בימבה

גלאדרידי לאוטי לוני כדורי

גאדז'אמבה בים ברי גלאסאלה

גאדז'אמבה בים ברי גלאסאלה

גלאנדראדי גלאסאלה טופיני זימבראבין

בלאסה גלאסאסה טופיני זימבראבין

• שירה לטריסטית- שירה אידיוגרפית כתובה, המבוססת על טקסט כתוב על הדף תוך יצירת .  קומפוזיציה ציורית. פיתוח של השירה הפונטית אשר, על פי הדאדאיסטים, רואה את האותיות, המהוות את היחידות הבסיסיות של השירה, כעדיפות על המילים היוצרות משמעות. השירה הופיעה בעיקר במגזינים שהוציאו חברי התנועה.
• רדי מייד-  אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ-"אמנות", כשהם מנותקים מההקשר השימושי והמקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות "מהי אמנות". לעתים עובר החפץ התאמות ושינויים.

להלן תיאור של מופע דאדאיסטי:
"קונצרט" / האוזמן, באדר.
מטרת ה"קונצרט" - להרגיז את הקהל ולהמם אותו.
האוזמן ובאדר לא ידעו מראש מה יהיה ב"קונצרט", כיון שזה היה תלוי בתגובתיו של הקהל.

"גבירותי ורבותי (בקול מנומס ופורמלי) אם אתם חושבים שבאנו לכאן כדי לשיר או לנגן או לבצע משהו - הרי שהנכם קורבנות של טעות מצערת. היה טוב אילו הלכתם לבית הראינוע הקרוב ביותו במקום לבוא לכאן..."
לאחר פתיחה כזו בא פרץ של השמצות אגרסיביות נגד הקהל, נגד אנשים המשתמשים באמנות כאילו הייתה מנה אחרונה, רפרפת לארוחה.  והנאום המשיך:

"דאדא הוא כלום. דאדא הוא שום דבר. גם אנחנו לא יודעים מה זה דאדא."

האנשים בקהל היו מתחילים לצעוק: רמאים. קראו למשטרה. רוצים את הכסף חזרה. והתגובה לא איחרה לבוא.

"גבירותי ורבותי אפילו המשטרה לא תוכל לשנות את העובדה, שאין לנו כל כוונה להציע לכם משהו, דוגמת הבידור, שאתם רגילים לקבל בתיאטרון או בבתי הראינוע..." וכך הלאה.

אחד העקרונות של הדאדאיסטים היה טכניקת "המקריות". טכניקה זו שימשה את ריכטר, אחד האמנים הדאדאיסטים, והוא הסביר:

"מה שהמקריות מציעה לך הוא הפתעה... שלה תוכל לענות כן או לאו. אתה עד ללידה, שלה לא תרמת יותר מאשר אב, התורם זרע ליצירת בנו. אינך יודע מה יקרה לצופים: נראה מה זה ייתן. אך מעקב עירני אחר הרגשת ההפתעה הזו באמצעות רגש אינסטינקטיבי, השראה, עזרה והכוונה - הופכים את המקריות ליצירתך שלך, עצמך, תוך כדי שיתוף פעולה עם הטבע. זו היתה כוונתו של ארפ באומרו:
כשאתה עוקב אחרי המקריות אתה יוצר חיים אמיתיים.

רבים שללו את התנועה הדאדאיסטית וכינו אותה אנטי אומנות. אבל בבואנו לשלול את האומנות אנחנו יוצאים מתוך הנחה כי אנחנו יודעים מה זאת אומנות. מה זאת יצירה ומי הוא יוצר. אם נחזור לרגע להגדרות המילוניות של יצירה:

1.ציור, סיפור, שיר, מנגינה וכד', שהם מעשה אומנות; כל מה שיצר אומן מסוים, כל ציוריו, כתביו וכד'.
2 .עשייה או פעילות שיש בהם יצירתיות, דמיון וכד'.
3 .בריאה; עשייתו של דבר שלא היה קיים קודם."

  נתעלם כרגע מההגדרה הראשונה שמגדירה את היצירה כמעשה אומנות בעוד שאנחנו לא יודעים להגדיר בוודאות מה זו אומנות.

נוכל להסכים עם השניים האחרות.
כלומר יצירה הנה פעילות שיש בה יצירתיות ודמיון ו/או עשייתו של דבר שלא היה קודם.
ונחזור לשאלה העקרית מה הופך יצירה לאומנות?

לדעתי, (המאוד משוחדת והפרטית) הכלי האוביקטיבי היחידי שהצלחתי לחשוב עליו הוא שהדבר שהופך יצירה לאומנות הנו משהו חיצוני ליצירה. כלומר שאין ביצירה עצמה, או בכוונת היוצר שלה, או באופן שבו היא נוצרה שום דבר ההופך אותה אוטומטית לאומנות.

אני בטוח שברגע זה יהיו חלק מהקוראים שיחלקו עלי או אפילו יכעסו על מסקנותי.

אבל אני לא מצליח למצוא קריטריון אוניברסלי אחיד וקבוע שיכול להסביר איך יתכן שפרח הצומח בשדה, או השכנה מהקומה השניה לא נחשבות ליצירות אומנות. אבל מרגע שבחרתי, נניח לצייר אותם או לכתוב עליהם ספר או שיר, אז, מרגע זה, הם מועמדים להפוך ליצירות אומנות.

מי הוא זה שקובע מה זו יצירת אומנות או מה לא?
ראינו מהמקרה של הורמר המזוייף שגם ברי סמכא עולמיים שקבעו כי ציור שהוא לדעתם אמיתי ולכן נחשב כיצירת אומנות הראויה להצגה במוזאונים, הקביעה הזו התאיינה ברגע שהתברר שזהו זיוף.

אז מה כן? האם יש איזה קריטריון, מבחן שעל פיה נוכל להבחין או לדעת מה זו יצירת אומנות?

הקריטריון האוביקטיבי היחידי שיכול לשמש אותנו לצורך העניין הוא הדיאלוג. אם יצירה יוצרת דיאלוג עם הצופה או הצופים לדעתי זו כבר יצירת אומנות. מכיוון שהדיאלוג הוא משהוא חיצוני ליצירה ולכוונת היוצר ולכן הוא גם מפקיע אותו מתחום הצר של עולמו הפנימי של מי שייצר אותה.

דיאלוג יכול להיות רגשות או מחשבות שהיצירה מעוררת בנו.

דו שיח או ויכוח עם עצמנו או עם אנשים אחרים.

למעשה זה בדיוק מה שקורה כאן ב"דרך המילים". החשיפה של היצירות שלנו והדיאלוג הנוצר סביבן הוא למעשה מה שהופך את כולן לאומנות ואותנו לאומנים.

על כן, המשיכו לבצע פעילויות שיש בהן יצירתיות ודמיון, חפשו לחדש, התנתקו מהכללים ויצרו עוד הרבה דיאלוגים בחייכם ובאתר.

היו אומנים.

רונן

ביבליוגרפיה:

קישור לורמר בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%90%D7%9F_%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%A8

 איך לכתוב מטאפורה. http://www.notes.co.il/dov/35617.asp

המשורר גיום אפלנר מצ"ב קישור למאמר עליו ולאחד משיריו http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=990981

דאדא – ויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%90%D7%93%D7%90#cite_note-1