טְרִיבּוֹלוּמִינֶסְצֶנְסְיָה (מתוך אלף בית של חיים)/רונן

טְרִיבּוֹלוּמִינֶסְצֶנְסְיָה (מתוך אלף בית של חיים)/רונן

"אז למה שלא תבואי?" המילים הדהדו בראשה כמו בגונג ענקי. כל מילה מכה על החלל השחור ומתפשטת באדוות הולכות ומתגבהות. יוצרות גלים, משברים ונחשולי ענק שטילטלו אותה. מבקעים את הקרום הדקיק של ביטחון קיומי שניסתה להתעטף בו. כמו שיכבת קרח דקיקה שקפאה. כמו הקרום המטעה שנקרש מעל הלבה לאחר התפרצות געשית. נזכרה באותה כתבה שראתה בערוץ שמונה על הרי געש. סלע מוצק לכאורה, שמתחתיו זורם נהר של לבה רותחת. הקרח והלבה, קור וחום,  מים ואש, היו אולי המוטיבים העקריים שטלטלו את חייה. כמה פעמים כבר נכוותה? כמה פעמים כובתה להבת אהבתה, אש תאוותה, במגף הקרח הצונן של המציאות. מתי תבין שהיא אף פעם לא ממש שולטת בחייה. "מתי כבר תפנימי שהפנטסיות שלך אינן מציאותיות." – כעסה על עצמה. הייתי צריכה להוולד במאה התשע עשרה – חשבה. בתקופה הרומנטית. "אני לא לומדת! מה לעזאזאל אני עושה על המטוס הזה."
            "אז למה שלא תבואי?" אז – בזמן המסויים ההוא בעבר או שבזמן המסויים ההוא בעתיד. מתי? אולי זו בדיוק הבעיה שלה. כמו שאמר לה פעם רפי. תמיד בסופו של דבר זה הופך להרצאה שבה מסביר לה אחד מאלה שהיה הפוטנציאל הכי טוב לאביר על הסוס, מה הבעיה שלה. זו תמיד הבעיה שלה. לא שלי או שלנו. הבעיה שלה עם רפי היתה שהיא לא חיה את הרגע. לטענתו היא תמיד מנתחת את מה שקרה בעבר או דואגת לעתיד.  עם לס זו היתה המשפחתיות שלה. היא יותר מדי משפחתית והיא חונקת את העצמאות שלו. היא מונוגומית מדי או קנאית או ביצ'ית או אגואיסטית או... כבר נגמרו לה המגירות לאיחסון של כל הבעיות שהיא גוררת ממקום למקום. בכל פעם, כשנפרדו, היתה זו היא שעוברת. מזמינה הובלה ואז היה מגיע בחור מוצק שרירי ומאוד מיוזע ואומר את הארון הזה עם כל המגירות אני לא לוקח. הלוואי ויכלה להשאיר אותו פעם אחת מאחור. בעצמה היתה אורזת בקפדנות כל מגירה. שומרת שלבעיה המאוחסנת בפנים לא יאונה כל רע. אורזת אותן בזהירות מופלגת באינקובטור נפשי. עוטפת את הרמץ החם עדיין בידיים חשופות ויוצאת לדרך אל הבעיה הבאה שלה.
            ההד החזק ביותר, זה שקרע אותה לגזרים, היה מהמילה תבואי במישפט. פשוט תבואי. ככה סתם. תעלי על מטוס ותבואי. זה שהוא גר בלונדון והיא ברמת גן, זה שהיא גרושה בלי ילדים והוא גרוש עם, זה שבאמת נפגשו רק פעם אחת ליום אחד, כל אלה לא היו רלבנטיים לכאורה. תבואי, אמר והרמז לאור נדלק בעיניו. התיקווה להבטחה הגדולה למדורת השבט הבאה שלה. איך זה שלא שאוכלה עד היום. כל מדורות הזוגיות שהדליקה בהתלהבות ושעדיין ממשיכות לבעור בתוכה,חורכות ושורפות אותה מבפנים. כל הצלקות והכוויות כאילו לא די בהן. היתה נושאת אותן בגאווה, כעיטורים על אומץ ונחישות. לא פעם היתה שואלת את עצמה מאיפה היא שואבת את הביטחון שבסוף תמצא את האור של חייה, את הפנס שיאיר לתמיד את חשיכת הבדידות. המגדלור שיוביל אותה לחוף מבטחים, לידיו האוהבות של בן זוג, ילדים, מישפחה. דיאלוגים בחשיכה היתה קוראת לשיחות האלה.

            דייל ודיילת יצאו ממחלקת העסקים והחלו עוברים בין המושבים לוודא שכולם חגורים, הכסא מיושר והמגש מקופל.  מדי פעם הביטו זה בזה מעל ראשי האנשים בחיוך מוסווה. כשהוא עבר לידה נשבעה שראתה לרגע את הבהוב הגחלים הבוערים שבעיניו. במושב האלכסוני לפניה ישבו זוג צעירים. שיערו הצבוע בלונד מחושמל היה מגולח בצדעיו, וזנב סוס היה קשור בסרט בד ציבעוני על גבו. על כתפו התנוסס קעקוע גדול של נמר וניתן היה להבחין באחד נוסף על עורפו,שביצבץ בכל פעם שהרכין את ראשו. בת זוגו היתה יכולה להיות נערה יפה לולא ראשה הקירח והאיפור השחור והמודגש, ששיוה לה מראה של ניצולת שואה. אוזנה היתה מנוקבת בעשרות עגילים כמו גם גבה אחת, נחיר, שפה וכנראה גם לשון. בפעמים הנדירות במהלך הטיסה בהן לא היו עסוקים בהחלפת נוזלים מפה לפה יכלה לבחון אותה. מאחוריה ישבו שני בריטים צלויים היטב שכנראה סיימו את חופשתם השנתית בישראל. לאורך כל הטיסה קישקשה האישה בבריטית תיקנית ובעלה ענה לה כמטרונום משומן כל שלוש וחצי דקות ב-Yes Dear מתורגל ומתוזמן היטב. כל התאוריות שרקמה התבדו כשחזרה מגיחה קצרה מהשרותים וראתה את ידיהם השלובות בקשר אמיץ בלתי ניתן להכחשה. בדרך ראתה גם את הזוג עם הילדה הבלונדינית החמודה, שלא הפסיקו להתפעל מחידושי הלשון שלה בשפתם המתוקה של בני השנתיים. עברה ליד הזוג שהושב משני צידי המעבר, דבר שלא מנע מהם להעביר אוכל זה ממגשו של זה. אם היתה עוצמת את עיניה ומדמה את המטוס בעיני רוחה היתה רואה כי כל מנורות הקריאה הזעירות שבתיקרת המטוס דולקות. ערפל מואר באור רך וחם שמילא את כל חלל המטוס, חוץ ממקום אחד. המצלמה המרחפת בגג המטוס עוברת מעל כל מושב, חושפת לעין המצלמה זוגות זוגות כמו תיבת נוח מודרנית. זכר ונקבה המוארים באורו הרך והמפנק של מנורת הקריאה. המצלמה מתקרבת לאיטה לאי של חושך בתוך כל אגם האור ונעמדת מעליה. היא מביטה כלפי מעלה. הישר לתוך עין המצלמה שלא ממצמצת, ומעינייה בוקעת קרן חושך המפלחת את המצלמה ושורפת באור שחור יוקד את התמונה.

            כמו ברבים מפרשיות עברה גם זו התחילה במקרה. היא הייתה עסוקה בקריאת פוסטים ובלוגים באינטרנט כחלק מתחקיר לכתבה על התיקשורת החדשה שנולדה באינטרנט. הכתבה היתה אמורה לעלות באחד מיומני החדשות של יום שישי. המפיקה חיפשה יותר את הבלוגיסטים המוכרים. אלה           שהפכו את הפוסטים לעבודה, גם אם לא קיבלו בהכרח תשלום על כך. יש כמובן את הסיפורים על אלה שעשו קריירה ואפילו התעשרו מהפוסטים שלהם, אבל לצורך הכתבה חיפשו דווקא את אלה שכתבו בעיברית. סופרים, כתבים, או אנשי רוח שניצלו או התבקשו לכתוב גם באינטרנט לצד אנשים שלפני עידן האינטרנט לא היית שומע עליהם או מודע לקיומם. הקול המאומן והמיומן של הכתב אל מול קולו הבוסרי לפעמים, ויחד עם זאת המקורי, של אחד העם. שם פגשה בו בפעם הראשונה. היא לא זכרה על מה כתב בדיוק, רק את הרגש העמום שהתעורר בה כשקראה. ההזדהות עם דבריו ודמות הגבר שהחלה להתגבש מתוכם. זה היה כל כך אינטרנטי. פתאום, מתוך אוקיאנוס המלל האינסופי, עולה וצף קול אחד ברור ששובה אותך. היא החלה לקרוא דברים קודמים שכתב. דרכם החלה להכיר אותו טוב יותר, עד כמה שאפשר להכיר מישהו על סמך מה שהוא כותב. היו שם הומור, שנינות אבל לא מתנשאת. חוכמת חיים מוצנעת ולא מתיימרת. הייתה בגרות והשלמה. כל כך הרבה דברים שהיא חשה אליהם כמיהה. בחשש הגיבה לאחד הפוסטים והם החלו להתכתב. לא עבר הרבה זמן והם החליפו כתובות ICQ ומיילים. כעת התכתבו על בסיס יום יומי. מקיימים מעין זוגיות וירטואלית. מספרים ומאזינים זה לזה על דברים ברומו של עולם ועל הקניות בסופר. בכיתה ה', כשהתחילה ללמוד אנגלית האיצה בהם המורה לכתוב לילדים מחו"ל- Pen Pal . עכשיו אחרי עשרים ושמונה שנים מצאה את  ה-Pal האמיתי שלה.

            הבדיקות היו קפדניות במיוחד. ריח פחד חמוץ של בירוקרטים נדף מפעולותיהם של פקידי ההגירה. האמביוולנטיות הבריטית במלוא הדרה. אומה שבה השם הכי נפוץ לילד הוא אחמד, ושעדיין מנסה נואשות להגן על עצמה מפני אויבים מבחוץ. כל מה שלקחה איתה היה ארוז בטרולי שעלה איתה למטוס. שידת המגירות האינסופית שלה לא יכלה להיכנס לאף מזוודה ולכן היא תמיד נשאה אותה על הגב. מזל שבמכס לא בודקים דברים כאלה. כיוון שלא היתה צריכה להמתין ליעילות הבריטית באיתור מזוודות היתה כבר בדרך ללונדון. זו הפעם השניה שהיא כאן. בפעם הראשונה נסעה עם אמא כטיול בת מיצוה מאוחר בגיל ארבע עשרה. לונדון הותירה בה טעם של עוד ואת תחילת ההבנה לפרובנציאליות הישראלית. היא גם נתנה לה מימד נוסף ומעניין על אימא. כאן גילתה כי יש אישיות אחרת מאחורי מסיכת האם והרעיה. אישה, לפעמים ילדה, שהיה מעניין לפגוש ולהכיר מקרוב. היה לה קל יותר להבין את הגירושין אחרי שנסעו ביחד ללונדון. אמא היתה זו שעזבה. היא הכירה, השד יודע איך, חייל או"ם והצטרפה אליו כשחזר לנורבגיה. פרידה קצרה נטולת דמעות. קשר מיכתבים שהלך ודעך לכדי טיפטוף של ברז שהיה צריך להחליף לו את הגומיה.

            גשם דק וטורדני השבית את שיטוטיה. איך היא נוסעת ללונדון ולא לוקחת מטריה? לא היתה לה מטריה שנכנסת לטרולי. כמו כל הדברים האחרים שנשארו בערימה על ריצפת חדר השינה. היא מכירה את המקום הזה - היא כבר היתה בו פעם. פשוט נסעה עכשיו עם הטיוב וירדה היכן שזה נראה לה מרכזי מספיק. מפגש של שני צבעים מתחת לאדמה. היום כבר ידעה לזהות את המחשבות האלה. המחשבות החיוביות לכאורה שצצות בכל פעם שעוד מדורה נידונה לכיבוי צופים. אולי בכלל משהו בסיסי פגום בה. דפקט ביצור, סליל דנ"א שתעה בשיכפול. לא יתכן שכל חייה מנוהלים על פי תפיסת עולם לא מציאותית. מתי תסכים לקבל את העובדה שהמציאות שלה והמציאות העולמית לא מתיישבות זו עם זו. לא חשוב כמה פעמים היא תנחם את עצמה שבבכל זאת נוע תנוע ותגלה שבסופו של דבר הכל נע מסביבה. שמיים בצבע קרקעית של ארובת פחם המטירו עליה גשם אפור. אולי הם בוכים במקומה. באיזה שהוא מקום לאורך הקומזיצים של חייה איבדה את היכולת לבכות. אולי בגלל שהיא היתה צריכה כל טיפה בכדי לכבות את האש. הרימה את ראשה אלעל, נותנת לגשם לשטוף את פניה. להיזכר במגע הדמעות על לחייה. הבריטים המתורגלים פערו את מטריותיהם והמשיכו את המרוץ האיטי והאינטנסיבי שלהם. לסטר סקוור הבליח השם כמו זיכרון ישן. כאן הם קנו כרטיסים למחזמר. מה זה היה? קאטס. היה יפה למרות שאז האנגלית שלה לא איפשרה להנות ממנו באמת. אחר כך ראתה אותו עם רוני בניו יורק. זה היה באותו לילה בוויליג' כשהם עשו אהבה והחתולים שלו הסתובבו סביבם כל הזמן לא נותנים לה להתרכז. זה היה קצת לפני שהם גילו את בעיית הסמים שלה. היא פשוט נגד וזה לא כל כך התאים לו. כבר פעם אחת נתקעת כמו טמבלית בחו"ל בשביל מה באת לכאן? למה ציפית מבחור שהיית איתו בסך הכל יום אחד בחייך? היא יכלה לבעוט בעצמה מרוב תיסכול. נוסעת בעקבות האהבה אמרה לסוכנת הנסיעות שכירטסה אותה. באותו הרגע היא היתה בשיא הגל של הפנטזיה. כמו מכורה להימורים שבטוחה שעכשיו התור של המיספר שלה.  משכנעת את עצמה שעכשיו ישבר אותו רצף אינסופי של הפסדים וחוסר מזל. זה לא הגיוני גם מבחינה סטטיסטית, אמרה לעצמה, משוכנעת שאם הטיעונים שלה רציונאליים אז הם גם תקפים. במשך כל השנים שנותרו להם ביחד , ביחוד כשנאלצו להתמודד עם החיים רק שניהם, ניסה אבא שלה לשכנע אותה שצריך לתכנן. לעשות תוכניות לעתיד. לחסוך היום בכדי שיהיה גם למחר. אי אפשר להידלק בשניה ולהוציא את כל החסכונות ללימודים באוניברסיטה על נסיעה להודו כי גם זוהרה נוסעת. למרות שאולי יהיה נורא כיף וזה שיעור יותר חשוב לחיים. בדיעבד טוב שאביה התעקש ולא הסכים לה. אבל שלשום הוא לא היה שם בכדי להכניס קצת שכל לקודקודה. זה כבר שנתיים שהוא חסר לה כל כך. לפחות זה נגמר מהר בלי הרבה סבל.

            כל כך הרבה פעמים הריצה בדמיונה את רגע הפגישה. היא דמיינה לה את הבית הדו קומתי בפרבר הלונדוני. כל הכניסות בנוטינג היל די דומות. מצועצעות כאלה. עים וילונות משובצים. אנגליות. היא תצלצל במצילה והוא יצא. היא תעקוב מקרוב. בהילוך איטי היא תראה איך הבעת ההפתעה מתחלפת לאי אמון, לשימחה, לחבוק גדול שישאב אותה פנימה ויבטיח כי זו התחנה האחרונה. הל"ג בעומר האחרון שלה. ההארה הבזיקה באותו הרגע במוחה כשהבינה למה ל"ג בעומר זהו החג של החתונות. החג שמדליקים בו מדורות חדשות. היא מצאה די בקלות את הכתובת. ויתרה על המונית השחורה המפורסמת והעדיפה לעשות את הדרך מהטיוב ברגל. לספוג את הסביבה. להכיר אותה. להריח את הריחות היומיומיים שהוא מריח. לפסוע ברחובות שאולי הם יפסעו בהם ביחד. מסונוורת כמו תמיד על ידי החלומות שלה, מתעלמת מאותם פרטים קטנים ולא חשובים כמו הילדים שלו. רותם בן הארבע עשרה וג'ני בת השמונה. אולי גם להם אמורה להיות דעה בנושא. כמו תמיד מרגע שהחליטה היה העולם כולו צריך להתיישר לפי זה. אחר כך היא מופתעת - כל פעם מחדש. איך לא צפתה את זה. לא ראתה את הסימנים המוקדמים, את האותות המבשרים. לא קראה נכון את המפה וכל אותם עשרות הביטויים שהוטחו בפניה כשהייתה מספרת למישהו. לכן היא הפסיקה לספר. קוברת בתוכה את הגחלים ועדיין לא אומרת נואש. אבל הפעם הרגישה שזה שונה. הפעם ידעה שזה שונה. איך פרשה לא נכון את הנשיקה האחרונה לפני שנפרדו. הוא הגיע לכנס קצר של כותבי פוסטים. יום אחד. קבעו להפגש. המגע הראשון של לחיצת היד היה כמו זרם שעבר בשניהם. שניהם רצו להאריך אותה עוד קצת אבל אז עטו אליו האחרים והפרידו בניהם. בארוחת הצהריים הוא ניהל שיחה עם כולם. שנון, מצחיק ומופתע כאשר כל האחרים צוחקים וכל הזמן יריכהם צמודות כאילו הדביקו אותם בהיפוקסי. נראה ששניהם ידעו שהסקס הולך להיות נהדר. לפעמים פשוט יודעים. גם עכשיו היא חשבה כך למרות שלא היתה לה הזדמנות עד היום לבדוק את זה. בערב היא גנבה אותו והם דיברו מתחת לירח קיץ נמוג שבישר את הטיסה שלו חזרה. החיבוק והנשיקה היו של זוג ותיק המשחזר את להט הכרותם. הוא נישק אותה כמו שהיא אהבה והיא הרגישה מה הנשיקה שלה עושה לו. בתולדות כל הנשיקות לא היתה מעולם נשיקה שהבטיחה כל כך הרבה. שקיפלה בתוכה את ההבטחה לעתיד לבוא. שכל כך היתה שגויה ושיקרית. תוך שלוש שניות הנשיקה הזו הפכה מנשיקה משכרת לנשיקה משקרת. היא זיהתה את צדדיתו כבר מרחוק. הוא היה שקוע בשיחה ערה עם ג'ני שגדלה מאז התמונה האחרונה שהראה לה. הילדה קיפצה בדילוגים ובפרצי צחוק עליזים בכל פעם שאמר לה משהו. היה משהו גאה ושמח בחיוך שלו ובאותו הרגע כל כך השתוקקה להפוך ולהיות גם חלק מזה. היא חיכתה שהם יגיעו קצת לפניה. מסתתרת מאחורי מסחרית בצד השני של הרחוב.  התסריט שבראשה השתנה במהירות. במקום צלצול במצילה היא תקרא בשמו. הוא יסתובב , מחפש אותה, אולי מזהה את קולה אולי לא, ואז היא תצא מאחורי המסחרית וכל השאר אותו הדבר. היא כבר מילאה את ראותיה באוויר כשיצאה בחורה צעירה ונאה מפתח הבית. ג'ני עזבה את ידה של אביה וזינקה עליה. הוא טיפס באיטיות במדרגות ובשתי הידיים שבהן חיבק את גיזרתה הדקיקה החריב את עולמה. החיבוק שהיה שמור רק לה ניגנב על ידי בחורה צעירה ממנה. היא נאלצה אפילו להודות גם יפה ממנה. הם לא דיברו מעולם על הפרש הגילים שבניהם. היה לה נוח להבין מדבריו שזה לא יהיה מכשול. בטח שזה לא יהיה מכשול הוא אוהב אותן אפילו צעירות יותר.

"What do you mean gone? " צרחה בכל כוחותיה. הוא היה הסדרן הראשי או עוזר המנהל, היא לא הצליחה להבין בדיוק. כשהציג את עצמו בפניה. ראשה היה עסוק יותר במשמעויות הבלתי נתפסות מדבריה של הבחורה המופקדת על המלתחה. דבר אחד הוליך למשנהו כמו טור קוביות דומינו. מרגע שנופלת הראשונה לא ניתן לעצור אותו. מהגשם ברחה לאחד הפתחים. היה זה משרד כרטיסים להצגות בהנחה. בעודה ממתינה להפוגה בהתיפחות הלונדונית קראה את לוח ההצגות. ממה מיה צד את עינה והיא שמעה בחצי אוזן שנותרו כרטיסים. בעודה חוככת בדעתה הוביל אותה התור אל מול הקופאי. "כן" שאל במבטאו הבריטי: "מה תרצי אהובה?" את האות 'O' של ה-LOVE משך מעט וזה נשמע כמו מילה אחרת.  "ממה מיה. למטינה.  כן רק אחד." אל התיאטרון כבר לקחה מונית לונדונית שחורה. לא מאפשרת לעצמה להנות מהתחושה של עוד משהו שעוד לא עשיתי אף פעם. טוב שהיא קנתה את כרטיס הטיסה היקר. הכרטיס הפתוח ללא התאריך חזרה. אז היא הרגישה בדחף של פזרנות חיובית. לא לדחוק באהבה. לתת לה את הזמן שלה. לתת לבן זונה את הזמן שלו. המחזמר היה ניפלא. בחלק גדול מהשירים היא הפתיעה את עצמה ושרה עם השחקנים. היו רגעים שהחושך שבפנים נשכח. אבל בכל פעם שעמדה להתרוממם ולנסוק על פסגות של אושר הוא דאג למשוך אותה בחזרה. מזכיר לה את המציאות העשנה שהיא מנסה להמלט ממנה. החורבן הסופי היה כשחזרה בסוף ההצגה לאסוף את הטרולי שלה מהמלתחה והבחורה הצעירה, כמעט ילדה, לא הצליחה למצוא אותו. אחרי דקות ארוכות של חיפושים הבחורה המיואשת  הזעיקה בחור צעיר אחר שפניו דמו לשדה נטוש שאלומות של עשב בר גדלים בו פרא. הוא לקח שוב את כרטיס המלתחה שלה ובחן אותו. מחפש בו רמזים שנעלמו מעיניה של הבחורה. רק היה חסר שיצמיד לעינו זכוכית מגדלת ויפלוט לחלל האוויר – אלמנטרי ווטסון יקירי. אחר כך חזר על הטכס של החיפוש בתאים השונים. הם הביטו אחת בשניה ואחר כך הביטו בה. משהו בעיניה סכר את פיהם והם הזעיקו את הסגן מנהל או לא משנה מה התפקיד שלו. כל הטקס התחיל מהתחלה והיא הרגישה איך בועיות של כעס עצור מתחילות לבעבע כלפי מעלה ולהתפוצץ בנקודה שבאמצע המצח. כאב ראש החל נושך ברכותיה וכלב היאוש התחיל בנביחות חסרות שליטה. היא לא זכרה מה אמרה ולמי. כל רכושה היה בטרולי. הדרכון, הכסף, תחתוני התחרה השחורים, התקוות המנופצות. היא התחילה לצעוק ולאיים. המשטרה הגיעה אחרי שהמילה פצצה ריחפה באוויר. נמאס לה מהנימוס המלוקק והחזרה האינסופית של אני מצטער גבירתי אבל זה נעלם. אולי זה היה הגבירתי המנומס או הפרצוף הנפוח של המנהל הקרח. היא החליטה שהיא חייבת להוציא אותם משלוותם. כששאלה אותם אם הם יודעים היכן היה הטרולי היום בבוקר וכשצרפה לכך את האפשרות ההיפוטטית שאולי היה משהו מסוכן בפנים וכל מה שיקרה הוא רק בגלל חוסר האחריות שלהם – הגיעה המשטרה.

סקוטלנד יארד החדש. מעניין מה קרה לישן? הכניסו אותה לחדר חקירות. כזה כמו בסדרות עם ראי גדול על הקיר שכולם יודעים מה מסתתר מאחוריו. רק שבסדרות לא מריחים את הריח המעופש של זיעה ופחד ומעשי אנוש שהבאישו. עומדים תלויים מתחת לתיקרה התלויה ומאיימים לנחות לך כל רגע על הראש. הסוד של חקירות המישטרה המוצלחות אינו חוקרים מיומנים או טכנולוגיה משוכללת. הפושעים פשוט לא יכולים להתמודד עם הריח בתוך החדר הזה. היא כמעט והיתה מוכנה להודות בכל רק שיוציאו אותה משם. "לא, אין לה פצצה בתיק. כן, מתל אביב. מה זה משנה למה היא באה ללונדון. לראות ממה מיה ככל שזה נוגע להם. לא היא לא מכירה אף אחד. שיתקשרו לשגרירות. אין לה דרכון כי הטמבלים בתיאטרון איבדו את הטרולי שלה." וזה חזר שוב ושוב כמו דואר זבל. לא חשוב מה תענה או מה תעשה אתה יודע שזה לא יפסק לעולם. כל כמה זמן החליפו חוקר. אחר כך הביאו חוקרת שהייתה נחמדה בהתחלה ואז הגיע החוקר שצועק וזורק כיסאות. הם הצליחו להתיש אותה. לשחוק את מודעותה עד דק. היא כבר לא זכרה על מה ענתה ועל מה לא. הכל הפך לבלה בלה בלה. כמו סרט בהילוך איטי כשהקול מתעבה ומתעבה עד שמאבד כל משמעות. אם היה רגע בו הצטערה שהיא לא יכולה לבכות זה היה הרגע. כשהחושך מבפנים החל להתמזג עם האפלה שבחוץ. כשאש התמיד המלחכת אותה מבפנים. הגחלים שלא כבות אף פעם חוברת ללחץ הבלתי פוסק מבחוץ. היא רצתה לישון להתנתק אבל בכל פעם ששקעה הקפיץ אותה קול חדש, חבטה בשולחן, צעקה.

כשהכניסו אותה סוף סוף לאחד התאים התמוטטה על הדרגש. לא סורגים או כל סממן אחר של מיתקן כליאה. רק חדר בטון בצבעי לבן אפרפר עם דלת כבדה וחריץ הצצה. יד עדינה ניערה אותה עד שחזרה להכרה. שוטרת אדיבת סבר עזרה לה למצוא את סנדליה וליוותה אותה לשרותים סבירים על מנת שתוכל להתאושש ולשוות לפניה מראה אנושי יותר. היא הובלה לחדר אחר, מאוור, ואחד החוקרים הציע לה בחיוך כוס תה חם. היא רק החזיקה אותה ביד נותנת לחום להספג בתוכה. "הם מתנצלים. מצאו את הטרולי. מקרה מגוחך של סבתא ונכדה שהתבלבלו. הם ממש מתנצלים אבל הנה הטרולי שלה שתבדוק שהכל שם." הכסף והדרכון היו שם. גם כרטיסי הטיסה. מישהו פרק וארז מחדש. הבחינה מיד. לרגע הרגישה מבוכה על שמישהו אחר ראה את תחתוני התחרה השחורים שלה ואז ניזכרה בהכל. מגיח אליה מתוך לוע אפל ורוחש חושך. ניידת תיקח אותה לכל בית מלון שהיא רוצה אבל היא ביקשה שיחזירו אותה להית'רו. היה לה יותר ממספיק מהארץ הזו בה השמיים משתינים עליך והאנשים מחרבנים.

הפקידה באלעל הביטה בה בסקרנות. האם זה היה בגלל שעקבות החורבן נראו על פניה או משום שהיא התפלאה לראות מישהו האוחז בכרטיס כל כך יקר ומנצל אותו לפני שעברו עשרים וארבע שעות. הטיסה תצא רק עוד שלוש שעות. היא החליטה שקודם כל תשקיט את הרעב הפוער חור בביטנה. מאז שכף רגלה דרכה על אדמת אנגליה לא נכנס אוכל לפיה. כמו בכל פעם שטסה בגפה הלכה קודם כל לראות היכן נמצא שער היציאה לפני שתחליט היכן לאכול. השער היה סגור עדיין. איש ניקיון שחום עור בסרבל צהוב רוקן פחי מתכת על רגל לתוך מתקן נייד על גלגלים וגבר עצבני עם מיקטורן קורדרוי חום שוטט מצד לצד בפסיעות ארוכות. היא הסתובבה לחזור לסטארבאקס שראתה בדרך כששמעה מישהו צועק מאחור את שמה. עוד פעם המישטרה חשבה אבל היה משהו שונה בהגיה. מי שקרא לה קרא לה כמו שישראלי קורא ולא בריטי. היא הסתובבה בעייפות ורק הגבר עם מיקטורן הקורדרוי עמד שם. המנקה עבר לאיזור אחר. הקורדרוי חזר וקרא שוב בשמה. לרגע פניו התערפלו לכדי גוש בהיר, מטושטש וחסר זהות אחר כך היתה רעידת אדמה. זה התחיל בהבהוב של האורות ואז הקרקע התנחשלה בגל אדיר מתחת לרגליה. היא ניסתה לשמור על שווי מישקלה, הושיטה את ידה להאחז במשהו ואז צנחה לקרקע.

            משהו רך תמך בעורפה. העולם החל לחזור לפוקוס. שלושה ראשים התנשאו מעליה. אחד מהם של גבר כבן ארבעים עם משקפי מתכת אופנתיים. הוא דיבר אל השניים האחרים, מסביר להם משהו בקול סמכותי. המילים באנגלית הגיעו אליה כמו לבית הסמוך לים. קול המשברים חודר מדי פעם פנימה. "התייבשות ומנוחה." היו שתי המילים שהצליחה להבין בוודאות. אחר כך הם נעלמו ורק קולות עמומים הגיעו אליה מרחוק. היא התרוממה בזהירות מהספה עליה שכבה וסקרה בענין את חדר המגורים. תוהה איך הגיעה לכאן ומי היו האנשים האלה. נשמעה דלת ניסגרת וצל של מישהו החוזר לחדר. היה זה האיש עם מיקטורן הקורדרוי. כשראה אותה עומדת, עשה תנועה מגוננת כאילו אומר לזנק לעברה ולמנוע את נפילתה, ואז עצר בעצמו למראה את הרתיעה שעל פניה. הוא קרא בשמה והיה בו רוך שפיתה אותה להסתכל בו שוב. מאותו הרגע הגוף שלה הוביל אותה הלאה. כמו שמנחים עיוור בדרכו הוא הוביל אותה לתוך החיבוק. לזוג זרועות שכאילו התאמנו לקראת השניה הזו שבה הם יצטרכו לחבק אותה. עצמותיה נמסו אבל הפעם זרועות הקורדרוי תמכו בה.

הסקס היה כמו שחשבה שיהיה. הם משכו את הרגע עד שלא יכלו יותר. מכריחה אותו לספר לה שוב ושוב איך נדמה היה לו שקלט אותה בזווית העין. איך שהילדים קראו לו משוגע זקן ואחייניתו - כן זו הייתה אחייניתו שבאה לביקו אולי אפילו טסו באותה הטיסה – ניסתה להניעו מלהתחיל ולחפש. קצת מאוכזבת שבמקום הכיף המובטח הוא נעלם. באמצעותה ברר מתי הגיעה הטיסה מתל אביב ונסע להית'רו.
            "כן, הוא היה משוכנע שזו היא."
            "אבל איך? היא שאלה . "ראית אותי רק פעם אחת."
            "לפעמים פעם אחת זה כל מה שדרוש."
            "אבל למה בשדה התעופה?" הוא היה מיואש. כעס על עצמו שלא הגיב מהר מדי. שבהתחלה גם לו היו ספקות שבטח הייתה מודיעה לו לפני שהיא באה. כמעט והשתגע. צעק על כולם. היה חייב לעשות משהו והמקום היחידי שהיא בטח הייתה חייבת לעבור בו זה שדה התעופה.
           "ואם הייתי מגיעה עוד שבוע?"
           "הייתי מחכה." הוא אמר בפסקנות והיא האמינה לו. אחר כך החיבוקים האינסופיים התממשו לכדי לפיתה הדדית רוגעת. ביטחון כשחשים רק לצד מישהו אחד. זה שהיית אמור להיות בזרועותיו מאז ומעולם. חבק אותי חזק היא אמרה לו בלי מילים. הפעם נעדר הלהט הראשוני. הם נעו ברוגע של מי שיודע שיש לו את כל הזמן שבעולם. החיכוך הזה החל להבעיר בתוכה מרבצי חושך ישנים. מלבה גחלים עתיקות, רמץ שנרדם, אודים מנומנמים. מבעיר בה אש, מדליק בה את האור. אור שהחל הולך ומתחזק. אור חזק ובריא שיתיך את שניהם יחדיו.
           "למה את בוכה?"
           "אני לא בוכה." אמרה. מוחה באי אמון את שתי עיניה הדומעות. "אני פשוט לא רגילה לאור." אמרה מיבבת ושמה לב שבחדר השינה שלהם אין מקום לשידת מגירות.

© כל הזכויות שמורות לרונן

 טְרִיבּוֹלוּמִינֶסְצֶנְסְיָה:
אור שנוצר כתוצאה מחיכוך של שני עצמים זה בזה.

1. המילה מורכבת משלוש מילים בשתי שפות שונות: tribos (חיכוך) ו־lumin (אור) מיוונית, ו־escence (התהוות) מרומית מחודשת.

• האדם הקדמוןהצית אש בטכניקת הטריבולומינסצנסיה כאשר חיכך שתי אבני בזלת זו בזו.
  (ויקימילון)