.טירוף של לב מורעל
המסדרון היה שרוי בדממה מוחלטת. היה זה הלילה החשוך ביותר בשנה, שום כוכב לא נצנץ בכיפת השמיים. הבזקי האור החוזרים ונשנים של הברקים האירו את המסדרון החשוך. אור הברקים גרם להופעתם של צללים מטילי אימה על גבי קירות העץ מלאי הטחב של הפרוזדור האפל. קול צעדים החל להדהד בנבכי המסדרון, מקדים בשניות אחדות את צלילו הרועם של הרעם.
ידיו התהדקו בצדי גופו, בעוד הוא הושיט יד מהוססת אחת לכיוונה של ידית הדלת. דלת המתכת החלודה נפתחה בכבדות, גוררת אחריה רעש חריקה חד. הוא נכנס אל החדר, צעדיו איטיים ומהוססים. עיניו טרם התרגלו לעלטה, הוא מישש את סביבתו כעיוור, מנסה לחוש היכן הוא נמצא. ברגע שעיניו התרגלו לחשכה, הוא הצליח לראות צורות מעורפלות כנגד עיניו. בדיוק מולו חוט שני דק נע באיטיות מצד לצד. הוא שלח ידו קדימה לעבר החוט ומשך בו בחוזקה. לפתע אור צהוב חזק האיר את נבכי החדר הנטוש שעמד בו ברגע זה. הוא הביט סביבו, סוקר את החדר בעיניו. הוא התקדם אל לב החדר, נשטף באורה של המנורה הישנה.
שיערו המאפיר בהק באור שהטילה המנורה, לא מותיר שמץ של זכר לשיער השחור והשופע שפעם היה סימן ההיכר הראשוני שלו. עיניים כחולות וכהות, כמעט שחורות, הביטו על חלל החדר. עיניים אשר עייפו זה מכבר, וגילו ולכל המתבונן עליהן בקשב על תלאות החיים. היו אלו עיניים של אדם הראה דברים רבים בחייו, דברים מזעזעים ומופלאים כאחד. עיניים שהטביעו חותם בכל מי שפגש בהן. פניו חרושות קמטים היו, קמטים של זקנה וידע, קמטים של תקווה ואכזבה.
כנגד עיניו עמד על ארבעת רגליו שולחן עץ קטן ופשוט. בצעדים כבדים הוא קרב אל השולחן אט אט. הייתה זו האיטיות של אדם שאין לו כבר לאן למהר בחייו, אולי אף איטיות של כניעה, של הבנה מרה. ככל שהוא קרב אל השולחן צעדיו נעשו כבדים יותר והלמות ליבו מהירות יותר. מוחו התמלא במחשבות, בחששות, בציפיות. אולם ברגע שהגיע אל יעדו וראה מה שהיה מונח בדיוק מולו, כל המחשבות שהתרוצצו במוחו התעופפו, ונשאר רק חלל ריק. ליבו עצר לפתע מפעימותיו.
הייתה זו היא.
חיוך מודבק על פניה החינניות, חיוך החושף שני גומות חן מלבבות במיוחד. עיניה הירוקות מרקדות ושיערה הבהיר מתנופף בקלילות ברוח הקיץ החמימה. שמלתה הצהובה זורחת וקורנת. הוא תמיד חשב שהיא דומה לשמש בשמלה זו. תמיד הייתה מאירה את החדר רק בנפנוף קל של שמלתה או בחיוך מתוק שהתפרש על פניה.
התמונה הישנה ישבה לה בנחת על השולחן, לא ממהרת לשום מקום, רק נחה לה בשלווה על משטח העץ העתיק. דמותה שולחת חיוכים מתוקים לאותו החדר במשך שישים שנה. שנה אחר שנה היו עיניה הבורקות מביטות בלי לראות בחדרון החשוך והנטוש.
אך לפתע הנוף הניבט אל עברה השתנה. עיניו הביטו בעיניה. עיניים ירוקות ומרקדות מול עיניים כחולות ורציניות. מבט שמח וחסר דאגות מול מבט מלא משמעות וחרטה.
עיניים המביטות מתוך חתיכת נייר מול עיניים הניצבות מול המציאות המרה.
ביד רועדת, הרים הוא את התמונה המאובקת, נשף קלות בכדי להסיר את האבק מעליה, והתבונן.
הוא רצה להגיד כל כך הרבה דברים, לעשות כל כך הרבה דברים. אבל הוא ידע שכבר מאוחר מדי, שהיא רק זיכרון, מר או מתוק, זאת לא ידע. אך הדבר היחיד שידע הוא שהיא רק זיכרון נושן וחיוך מתוק מתמונה מאובקת, לא יותר.
דמעה נמלטה מעיניו הכהות ונחתה בדממה על התמונה שהוחזקה בידו, מטשטשת את תווי פניה של הנערה.
"אני כבר לא יודע האם להצטער או לא." הודה בפניה, מודע למציאות הכואבת, שזוג האוזניים היחידות ששומעות את דבריו היו למעשה שלו. "אולם אהבתי אותך, בכל לבי, בכל מה שהנשמה שלי יכלה לתת. נתתי לך כל מה שהיה ביכולתי לחלץ משברי נשמתי המורעלת." קולו היה נוסטלגי, אך בו בעת יציב וצלול. "ואת לקחת, בלי לשאול ובלי להתלונן, פשוט קיבלת כל מה שיכולתי לשים בידיך." אנחה קולנית ומהורהרת נפלטה מפיו. "ואט אט, החלת מחברת את השברים, אוספת את החתיכות, מנסה להתאים ביניהן, להדביק את הפיסות זו לזו." קולו נעשה ממורמר לפתע. דמעה נוספת נפלטה מעיניו השחורות, משמיעה רחש זערורי בהתנגשותה עם משטח העץ של השולחן. "אבל את לא הבנת. את לא הבנת שאת הפיסות שנשארו אין אפשרות לחבר, או להדביק. את לא הבנת שהרעל בנשמה כבר חלחל עמוק מדי, כבר הרס כל שהיה ביכולתו, ולקח כל שהיה ברשותי. את פשוט לא הבנת, והמשכת לנסות." דיבר את התמונה, עיניו מתרכזות בעיניה. "זאת הייתה אחת התכונות שמשכו אותי בך, את יודעת. הנחישות, השאפתנות, העקשנות. כל כך הערכתי זאת בך." גילה לה בשקט, עצב התגנב לקולו. עצב על כך שלא היה ביכולתו להראות לה זאת. " את לא הבנת שהלב המורעל שלי חרב כבר מלפני עידנים. את לא העלית בדעתך שהרעל יכול לחלחל כל כך עמוק, ובאותה העת לצוף על פני הקרקע." בשלב זה עיניו הכהות נצצו מדמעות, ופיו רעד קלות. "אך הפיסות שניסית לחבר רק התנתקו אחת מן השנייה, מפרקות את הנשמה החצויה ליותר ממה שכנראה היא יכלה לשאת. כל כך תמימה היית." ראשו נע קלות באומרו זאת, עיניו התמלאו עצב וכעס. "ואז, כנראה שהלב שלי היה כבר יותר מדי שבור ומפוצל בכדי לאהוב, בכדי לתת, בכדי להיות אנושי יותר." עיניו השחירו לפתע. "ברגע שהרגש התרוקן מלבי ומגופי, הרעל, הסם הארור הזה, לקח פיקוד." המשיך בשטף דיבורו, נזכר באותו לילה אימתי.
הוא ישב על הכיסא, מול שולחן הפול, מהורהר במחשבותיו שלו. עיניו התמקדו על נקודה מסוימת בקיר, מבטו מרוכז ונחוש. לפתע קולות נקישה של נעלי עקב נשמעו בחדות ובבירור. הדבר הראשון שעיניו ראו היה את רגליה הארוכות והחשופות, מהלכות להן באי יציבות פנימה.
היא נכנסה בצעדים חושניים ומפתים אל תוך החדר הקטן. היא הילכה באיטיות אל עבר שולחן הפול הירוק והתיישבה עליו. רגלה האחת הייתה מונחת על רגלה השנייה בארוטיות. בידה היה מוחזק בקבוק שקוף, נוזל שקוף גם כן נגלה לנגד עיניו. וודקה.
היא ירדה מן השולחן ופסעה אליו. ריח האלכוהול שנדף מפיה היה חריף ביותר. היא התיישבה עליו והחלה לנשק אותו בחושניות וארוטיות, בעודה מעבירה את ידיה על כל עברי גופו.
בתחילה הוא הגיב לנשיקותיה, אולם לפתע הרעל שחלחל בגופו השתלט ונטל פיקוד על גופו. הוא העיף אותה מעליו בחוזקה, מפיל אותה אל הרצפה. זעקת בהלה חדה נפלטה מפיה. הבקבוק נשמט מידיה אל עבר הרצפה והתנפץ. הוא התקרב אליה, עיניו שחורות וחסרות רגש, ידיו מהודקות לאגרופים בצידי גופו. כאשר היה קרוב דיה אליה, התכופף אל עבר הרצפה ונטל אחד משברי הזכוכית של הבקבוק.
הוא זוכר את הפחד הנוראי בעיניה ואת המרגש של גופה שטוף הצמרמורות. הוא הרגיש את הקלות שבה הזכוכית המשוננת חדרה לגופה, מפלחת כל איבר שנקרה בדרכה.
עיניו השחורות נראו שחורות ואפלות מתמיד, מבטן מת וחסר חיים, מביטות בה בחוסר רגש ובלי שמץ של זעזוע, פשוט במבט ריקני.
עיניה הירוקות נצצו באימה מסמרת שיער פעם אחת אחרונה לפני שהן כבו לעולמים, מביטות בחלל ללא הבעה.
כאשר עיניו פגשו במראה גופתה המרוטשת ועקובת הדם, הן בהקו בהנאה אכזרית, כמעט מטורפת, לפני שהן כבו שוב. ובאותו הרגע הרעל חלחל ללבו עמוק מאי פעם, חודר לכל פינה נסתרת, משמיד כל זכר לחיים ולרגש. ולאחר מכן, כל שנשאר היה רק רָיק, עיניו היו חורים שחורים ואימתים ונשמתו הייתה רק תהום אפלה וחשוכה.
בעוד התמונה מוחזקת בידו, הוא צעד צעדים אחדים אל עבר מרכז החדר. ידו התהדקה על התמונה, מקמטת את פניה המחייכות של הנערה.
הוא לקח נשימה, הנשימה האחרונה והביט בפעם האחרונה בחדר שבו סם המוות השאיר מלבו רק תהום חשוכה ואפלה.
מלאך המוות לא איחר להגיע, שחור ואפל מתמיד, אך בו בעת מציע נחמה וגאולה.
הגרזן הונף והמאזניים הוטו בפעם האחרונה לפני שלבו נדם מפעימות.
עיניו השחורות הכחילו, מביטות בלי לראות אל החלל שבו זוג עיניים אחר, זוג עיניים ירוקות, הביט במשך שנים ארוכות. הם הביטו יחדיו אל החדר שהיווה, בסופו של דבר, גם מוות ותבוסה, וגם ישועה וגאולה.
שניהם נפגשו בשנית, מביטים זה בעיניה של זו. עיניים ירוקות ומרקדות מול עיניים כחולות ורציניות. מבט שמח וחסר דאגות מול מבט מלא משמעות וחרטה.
עיניים המביטות משלוות גן העדן מול עיניים המביטות מאש הגיהנום.
