המלאך או האינטואיציה גברית ונשית שלי מאת אוריאל זוהר
- "הסיפור שלי איתך נגמר", אמרתי לה בשקט בטלפון, קולי רגוע לגמרי, נפשי רוטטת כולה אך לא מכעס, לא מקנאה, לא משנאה. מגעגוע אין-סופי לאהבה אחרת, נכונה, אמיתית, בלי שקרים. בלי מניפולציות... אמרתי לה רק לפני מספר ימים. היא לא ידעה את נפשה מגעגועים אלי. אך לא יכולתי להמשיך את השקר. היא הרי בגדה בי.
- "שכבתם?" שאלתי.
- "לא, מה איתך?" היא ענתה. קולה רועד.
כעבור כמה שעות ידעתי שהיא משקרת לי. האינטואיציה הגברית או הנשית שלי עבדו שעות נוספות. שעות שהמוח של האינטליגנציה הרגשית והלב עבדו ללא הרף. כמו מחשב מטורף. ואז התקשרתי אליה שוב.
- "אני יודע ששכבתם. למה שיקרת לי?"
- "הסיפור שלי איתך נגמר", אמרתי לה בשקט בטלפון, קולי רגוע לגמרי, נפשי רוטטת כולה אך לא מכעס, לא מקנאה, לא משנאה.
***
מרטין נפטרה לפני שנתיים. היא היתה אהבתי במשך שלושים שנות אור. אהבה שהיא אושר. והנה נקטעו חייה במחלת סרטן קשה. אני חי את השנתיים האלה מתוך תחושה שהנבואה של מרטין תתגשם. בימינו אלה, כולם כבר אומרים שנבואות מגשימות את עצמן. אז למה לא נבואתה של מרטין רעייתי האהובה ? באחד מימי הפרידות האחרונות שלנו כשהיא שוכבת במיטתה ואני אוחז בידה, היא אמרה לי כמו נביאה, שיום אחד אפגוש מרצה כלשהי מאוניברסיטת חיפה ואתחתן עימה. אביא ילד או שניים וחיי יהיו מאושרים. אולי אפילו נגור בגליל התחתון, באזור אקולוגי, ללא זיהום אוויר. היא נתנה לי את הסכמתה.
א
ראיתי אותך מרחוק וידעתי שאת היא. את היא ולא אחרת. לא ידעתי עלייך דבר. מי את ? שמעתי בהרדוף אומרים את שמך מיכל. וידעתי שמיכל היא החברה הטובה ביותר שלי כבר מזמן, אולי מגלגול קודם.
שבוע לאחר מכן חזרתי להרדוף. נכנסתי לסדנא של תנועה בריאותית מאוד ייחודית שאת מנחה. ואת אמרת: "אתה הבמאי מחיפה? שכולם מדברים עליו רק טובות !?", היתה לי הרגשה שהסמקתי באותו רגע. הילדותיות הזו בקולך, התנועה הרכה של גופך, המודעות לכל תנועה של גופך. המבט שלך. הכל בך זיעזע אותי. רעדתי ולא מפחד.
מאותו רגע ואילך באתי לכל הפעילויות שלך. לכל הסדנאות שלך, לכל ההרצאות שלך. מוקסם. מוקסם לגמרי. מאותו רגע עיני לא נותקו מעינייך. יש לך עיניים בצבע שלא רואים. יש לך עיניים בצבע שמים סגולים. יש לך עיניים שאין אפילו למלאכיות.
זה היה בערך בחמש עשרה לנובמבר שנה שעברה. באותו מפגש ראשוני נתת לנו תרגיל חדש, שלא הכרתי. כולם מתגלגלים על כולם. וכל פעם שיצא בתורי להתגלגל על הגב שלך עם הפנים שלי על הגב שלך... עם החזה שלי על הגב שלך... עם כל הגוף והאיברים שלי על הגב שלך. חיבקתי אותך אל ליבי. השפתיים שלי נגעו בשערותייך. הבטן שלי נגעה בגב האחורי התחתון שלך. גם אם לא הזזתי אצבע. כף ידי ואצבעותי נגעו בגבך ורטטו. איברי נגעו בגבך ורעדו. ואילו כאשר החלפנו תפקידים, הגוף שלך התגלגל על הגב שלי, לא יודע מי ומה מאברייך נגע בגבי מתי, אם היו אלה שדייך או שערותייך או שפתייך שחשתי כרטיטות עוצמתיות כל כך. יצרת בי תשוקה.
זה היה לא ממש רחוק ממעשה האהבה עצמו.
את יודעת. עשית זאת במודעות רבה. רצית איש תיאטרון בין רגלייך. קיבלת אותי.
אחרי האירוע הזה, בכל מקום שראיתי אותך, התבוננתי לתוך עינייך מתאהב בהן ולא יכול עוד. לא יכול לחיות יותר בלעדייך. שבוי באהבתי לעינייך התכולות, כמעט סגולות...
מספר שעות אחר כך לקחת אותי לסיבוב הליכה מסביב להרדוף. ברגע אחד שאלתי אותך, "איך זה אצלך בעניני רומנטיקה. את רומנטית ?".
היה ערב, הכוכבים נצצו, אבל המרחק בינינו לא איפשר לי לראות את עינייך, אולי כי אורו של הירח לא זרח באותו רגע. ואמרת לי, "כן, אני ורומנטיקה זה חלק מהחיים שלי. בוודאי". אמרת. היית כל כך רכה ורחוקה. כל כך רגישה וממתינה. התקרבתי ונשקתי לך. הופתעת מעט. שמחת מעט. ונישקתי אותך שוב ושוב סביב שפתייך, מתקרב לאט לאט אליהן. לא נשקתי בשפתייך באותו ערב. גם את לא נשקת בשפתי.
"האם את לא אוהבת שמחזרים אחרייך". "כמובן שאני אוהבת שמחזרים אחרי". בואי ואראה לך כאן במושב השכן כיצד מתקיים חיזור בין זכרים ונקבות אצל העיזים דווקא. הזכר נוהם סביב לנקבה, מאחוריה מלפניה, מכל צדדיה. במשך שעות רבות, הוא מתרוצץ כמהופנט אחריה. לפעמים יותר מיממה שלמה, הוא מבקש את רשותה לזנק עליה. אם הוא חזק הוא מונע את הזכרים האחרים מלהתקרב אליה. אם הוא חלש, זכרים חזקים ממנו עלולים לתפוס את מקומו. ורק כאשר היא מאפשרת לו, ההתעלסות יכולה להתקיים. כמה רכות יש בחיזור בטבע... כמה הבנה. שלא תגידו לי שהחיות פראיות יותר מבני האדם. הן לא. כמה תחנונים יש בקולו של הזכר. כמה פחד יש בהתנהגותה של הנקבה, החומקת לו, בורחת מפניו, מחפשת פתרון אחר, ואין. אין לה היכן להסתתר. היא בכלוב, גם הוא... שניהם בכלא של הדיר. בכלא של המושב.
מבלי לדעת מדוע ואיך, זהו הסיפור הסמלי המלווה את מערכת היחסים שלי עם מיכל, מערכת שנסתימה לפני ימים מספר בלבד.
עמדנו, התבוננו. ודי מהר נמאס לך להתבונן בבעלי חיים ולהסיק מסקנות עלינו. לא הספקת להסיק מסקנות. לא ידעתי. לא היה לי מושג. המלאך כבר היה כאן. הוא הראה לי את ההתחלה והסוף של הסיפור שלי עם מיכל.
איך מלאך יודע הכול, אתם שואלים. סבלנות.
ב'
ערב אחר כך כבר לקחת אותי לביתך. "המהירות מהשטן", אמר לי המלאך, נושף בעורפי. השכבת אותי לידך, בסלון. אהבתי כל רגע. התענגתי עד ייאוש מכל ליטוף שלנו. כי המלאך שלי לא אהב אף לא רגע קט. ויכה בי בעורפי בזעם. ראיתם פעם מלאך ? לא. גם אני לא. אבל הרגשתי את נוכחותו בעוצמה ענקית בתוכי. המלאך עמד בשער ביתה של מיכל וחרב אש ענקית בפיו. נכון, לא ראיתי מלאך, ולא ראיתי את חרב האש המונחת בפיו. נכון. אבל את זה הבאתי בשביל הדימוי, כדי שתבינו את רגשותי הגועשים בשל אותו רגע מסעיר. כבר אז אני מתאהב במיכל אהבת נפש, אני רוצה לקיים עימה מצוות אהבה. אני לא יכול לחיות רגע בלי מיכל... בלי מיכל אני אמות כנראה. אני יודע. והמלאך עומד בינינו בעקשנותו ומונע ממני להתמזג עם אהובת חיי הניצחית: "צא מייד מהבית הזה !" הוא מצווה עלי בעוצמות שלא הכרתי אצלו בשנים האחרונות.
אהה, לא אמרתי לכם, אני מכיר את המלאך הזה כבר שנים רבות. הוא מלווה אותי לכל מקום. הוא תמיד בתוכי ורק אוסיף כבדרך אגב (במאמר מוסגר), בדרך כלל בדיעבד הוא תמיד צודק, במאת האחוזים (1000%). רק לעיתים נדירות אני סוגר את אוזני. אני אוטם את עיני מפניו. אני לא מקבל את מצוותיו ופקודותיו. הפעם החלטתי להתנגד לו כמו ילד מאוהב שהוריו מתנגדים לסיפור התאהבותו והוא נאבק בהם, מורד בהם. אני מורד במלאך שלי כי אהבתי המטורפת למיכל, עם מיכל, מושכת אותי למרוד במלאך שלי. כמו ילד המנסה לבחון את גבולות המותר והאסור. ומיכלי היא המקרה הזה שבו אני בודק את הגבולות ומורד במלאך שלי. רגע שבו אני מאוהב מעל ומעבר ליכולותי להחזיק מעמד. עוד רגע ואתפוצץ מרוב אהבתי למיכלי. אני חש אליה חיבה כה עזה, רגשות של משיכה כה ענקית, וחשק להיות איתה לתמיד. ממש "כולי בוער באש האהבה"... והמלאך לא מסכים. המלאך דורש ממני לקום מהספה בסלון. המלאך דוחף אותי לצאת מהבית הזה. "זה לא בשבילך. מיכל לא בשבילך", הוא טוען.
האם לספר למיכל על המלאך שלי, ולהעביר אותה לצד שלי כדי שתשתף עימי פעולה ונוכל ביחד למרוד נגדו ? לעמוד נגדו ולנצחו. האם זה בכלל אפשרי ? לנצח מלאך ? להעביר את מיכלי לצידי כדי שנתמוך זה בזו וזו בזה... גם בה יש משהו מרדני, שאשלב אותו עם המרדנות שלי.
בסיפור של חיי, גבר לא יכול להיכנס למיטה של אהובתו מהלילה הראשון או השני או השלישי. צריך להמתין זמן רב. אין דבר כזה שהיא מביאה אותו ומכניסה אותו לביתה פנימה. לא. הוא חייב לישון בחוץ, על סף הדלת. ולחיות באיזו אהבה רוחנית טהורה. עליו להתגבר על האהבה החושנית המתעוררת בתוכו כל פעם מחדש. לתעל אותה לאזורים אחרים של גופו, ולהתמיר. בתקופת ההמתנה אין לאונן, חס ושלום. ויש לחיות באותה אהבה מרחוק, ולהגדיל ולהעצים את האהבה מרחוק, עד שאתה מתפוצץ. האם זוהי דרכי ? באמונה שיום אחד אהובת ליבי המופלאה, הענקית, תסכים להכניסני אל ביתה. מיכלי צוחקת על הקטע הזה. אומרת לי "בוא". פותחת את הספה בסלון. והנה מיטה אינסטנט. אחנו בחיבוקים מדהימים. אין חדירה. אני נזיר.
מיכל רוצה אהבה מלאה. חדירה והכול. המלאך מתנגד ומכה בליבי בעוצמות מזעזעות שלא היכרתי עד כה. האם החל הקרב שלי עם המלאך שאין לי כל סיכוי לנצח בו ? הלב שלי מפרפר כמו בהתקף לב. נורא. המכות מקפיצות אותי ממקומי. אפשר לחוש בהן כמו רטיטות אכזריות המקפיצות את השרירים ליד הלב ובתוכו. האם עלי ללכת אל בית החולים עכשיו ? להמתין עד הבוקר ? מפחיד. המלאך מצווה עלי לחזור אל המלון בהרדוף, ולא להישאר במקום הזה אפילו רגע אחד נוסף. אני מבקש ממנו הסבר מדוייק. המלאך לא נותן לי הסבר, "זו פקודה", הוא אומר ועלי לבצעה. אני קם, לוקח את מעילי נכנס למכוניתי, בצער ובכאב לב נוראי, על אובדן הקשר. אולי מיכל תיפגע. נטישה באמצע קרב. נסיגה. אולי היא לא תרצה אותי יותר. אולי בזה נגמר סיפור התאהבותי, אחרי שנים רבות של אפס התעלסויות. נוסע. קר כאן בחורף. לפתע סערה מתרחשת. עננים כבדים. רוח חזקה ומתעצמת. השמים זועמים בעוצמות שלא ידעתי קודם. האם המלאך מסוגל להפעיל את כוחות הרוח נגדי ? את כוחות השמים נגדי ? רעמים וברקים בוקעים מכל עבר. כמו במלחמה. כבר לא רואים כוכבים, רק אש. אש זועמת. גשם בכמויות אדירות מתחיל לפגוע במכונית. מה זה, ברד ? הלובן הזה שלא ראיתי כבר שנים. גשם זלעפות אכזרי בכמויות נדירות יורד על הצפון. מפריע לי להמשיך בנסיעתי. לא רואה את הדרך. אני עוצר את הרכב. הגשם מתחזק, רעמים וברקים פוגעים במכוניתי. אני מכבה את הרדיו. אולי להכניס את האנטנה. פגיעה באנטנה עלולה לחשמל את המכונית כולה. באירופה ברק הורג. בישראל גם. האם עד כדי כך אני בסכנת חיים... ערפל בדרכי. גשם בכמויות רבות, עקשן, לא מוותר. עיקבי. עומד על שלו.
אולי סוף-סוף הכינרת תתמלא מים... רק זה יכול להרגיע אותי, אגם הכינרת.
בערב השני אצל מיכל, אותו מצב. המלאך דורש ממני לצאת מהבית שלה. "הייתי רוצה לדעת למה ? למה אתה דוחק אותי החוצה ממערכת היחסים המופלאה, בהתאמה מלאה שיש לי עם מיכל ? למה ?" אני מחבק את כולה אל ליבי בהתמזגות פנימית ענקית עם עצמי, אני מנשק את שפתיה בתשוקה אדירה, בהתאהבות שלא היתה לי. ברגעים אלה הפיוטים שנתחברו לאומרם כמו בימי החגים, אחרי ברכה שכזו, כאילו היתה היא כנסת ישראל ואני הבורא. כאילו את השכינה ואני האל הבא בך. כמו אלוהים החי באהבה מתמדת עם השכינה רעייתו. הם כל הזמן חיים במעשה האהבה, יום ולילה, תמיד. אבל אני ומיכל, אנחנו מתקדמים לאט לאט. עדיין לא נכנסתי למיטה הגדולה בחדר השינה, כלל וכלל. מיכל כבר רוצה שנתגבר על הצניעות הזו, של מי שעומד וממתין מחוץ לבית שבועות, חודשים, עד שאהובת ליבו מכניסה אותו לביתה.
הנשיקות שלי עם מיכל. אי אפשר לשכוח אותן. החיבוק הארוך הזה. הנתינה שלה. התשוקה שלה. העיניים שלה. הביטוי המרוכז של הפנים שלה, החום והרכות בעיניה. התשוקות שלה. מיכל רוצה לכבות את האור. "אני לא מוכן. אני רוצה לראות את העיניים שלך. אני לא יכול לאהוב אותך בלי העיניים שלך. תני לי רק להביט בעיניים שלך. אני לא רוצה יותר כלום. אני לא צריך ממך כלום. רק את העיניים שלך בתוך העיניים שלי. מבקש לראות רק את העיניים שלך. הכחול השמימי הסגול הזה מרגיע. הכחול הזה מחבר אותי לנשמה שלך. בלי האור בזמן האהבה, זה כמו לעשות אהבה עם כל הנשים שבעולם. אני מבקש את האור כדי להתחבר לאחת והיחידה שכאן נצמדת אלי. לא אל כל הנשים בעולם. רק אותך אני רוצה עכשיו. תני לי את העיניים שלך או שאני הולך". ולבסוף הסכימה. הדליקה את האור. בניגוד לדרכה. תמיד היתה מיכלי אוהבת את גבריה בחושך. אצלה אישה זה חושך. אישה זו אפלה. אישה זה מים זורמים לכל פינה פנויה ומשתוקקת. דימויים מופלאים.
אני בלי אור לא מוכן להמשיך.
ג'
למחרת אנחנו ביער שוויץ. זה לא רחוק מהכינרת. נוף קדומים. האם הצלחנו (המלאך ואני) למלא את הכינרת מים. יש כאן משהו מוזר. מצד אחד אני רוצה למלא את הכינרת מים. מצד שני אני מבין שהמלאך לא רוצה לראות אותי עם מיכל יחדיו. ואני מספר למיכל על המלאך.
מיכל מספרת לי על אודי. חבר שלה. היא גמרה איתו לפני חודש או חודשיים או שלושה. בקיץ הוא בגד בה עם אישה אחרת. מישהי מן העבר הרחוק שלו, שהיה מאוהב בה שנים קודם, אולי מישהי שתמיד אהב, מאז שהתאהב לראשונה. רצה לבדוק את הקשר. פגע במיכל נוראות. "אבל זה נגמר", היא אומרת בבטחה ובנחרצות. "אם זה לא היה נגמר אפילו לא הייתי מבחינה בך". היא פוגעת בי בכוונה. משהו בקשר שלה עם הקודם שלה, בהחלט לא ברור. האם לזה התכוון המלאך ? ייתכן.
מיכל לוקחת אותי לפגוש את חנה ואת איציק. למה היא מזדרזת להציג אותי בפני העולם שלה, לפני שיצרנו קשר אינטימי אמיתי ומבוסס. האם לזה התכוון המלאך ? ייתכן.
אנחנו מגיעים לבית מלון ליד הכינרת. עוד זוג מאוהב. חנה ומיכל מחזיקות ידיים. גם איציק מחזיק את ידי בידו, שנינו צוחקים. מיכל אומרת שזו פתיחות גדולה להחזיק ידיים בין גברים. היא כבר מעריצה את איציק. האם לזה התכוון המלאך ? בדיעבד אני יכול לומר אכן, כן. באותו רגע גם אני מעריץ את איציק.
כשהיא מחבקת את איציק לשלום, היא אומרת "ואווו איזו אדמה". וכשהיא מחבקת אותי, להתראות, במקביל, היא אומרת "ואתה אור ושמש". אותי זה מצחיק, אני יודע שאור ושמש בראו את האדמה. היא לא. היא חושבת שהאדמה בראה את השמש ואת האור. אתכם היא לא מצחיקה, כי גם אתם חושבים כמוה, שהאדמה בראה את השמש. ובכלל מי צריך אור אם יש אפלה. מי צריך את השמש אם יש מים בכינרת ואפשר לרחוץ בה. היא מבחינה שאני לא מסכים. האם זהו רמז ראשון לקרע ביני לבינה ? לא לזה התכוון המלאך. לא. עכשיו כשאני חושב על זה עכשיו, בזמן הכתיבה בעמוד הזה, דווקא כן. לזה התכוון המלאך כאשר אמר לי בעוצמת מצוותו העיקשת, לצאת מביתה ! מלאכים זה אור לא חושך.
"אני וחנה כמו שתי אחיות תאומות. מה שקורה לחנה קורה לי במקביל", דברי מיכל. ואז היא מכוונת אותי לחשוב שאני איציק והיא חנה וכל מה שיקרה בין חנה ואיציק יקרה לנו. כי עד היום כל מה שקרה לחנה קרה למיכל. אני מסתייג. אני לא מאמין בהקשרים ובקישורים האלה. אני מסרב לקבל זאת. מיכל גם לא לגמרי סגורה. אבל היא חוזרת על הרעיון הזה כמו מנטרה. למה ? כדי לפתח יחסי חברות עם חנה... אין לה חברות אמיתיות למיכל המתוקה שלי... יש לה המון חברות. אבל אף לא אחת לא ממש ממש אמיתית לעומק... חנה מעט יותר מאחרות.
כמה ימים אחר כך אני פוגש את חנה ואת איציק בהרדוף. חנה גם היא מומחית לסדנאות ומפגשים. אני ומיכל משתתפים בסדנא של חנה. נהנים מאוד ביחד עם חנה. יש גם רבים אחרים. איציק לא משתתף. מדוע ? אני שואל את עצמי. הנה עובדה שאני לא דומה לאיציק, ואיציק לא לי וכל מה שיקרה ביניהם איננו שייך ואיננו דומה למה שיקרה ביני ובין מיכל.
"מיכל, אנחנו מתאימים בצורה מדהימה", אני אומר לה. "המוח שלך מתאים לי, הגוף שלך מתאים לי, העיניים הכחולות שלך. אנחנו מתאימים בצורות בינלאומיות". מיכל מקשיבה היא מחייכת בתוכה. מה היא מכינה שם במוחה הקודח ? האם לזה התכוון המלאך ?
מיכל נסעה לביתה, לטפל בילדיה. אני עם חנה ואיציק לבד, אני שואל אותם "איך אני יכול לעשות את מיכל מאושרת". לא ידעתי למה זה בא לי פתאום. כי באמת רציתי. אבל השאלה הזו מעוררת קרע לא מודע בין איציק וחנה. לא רציתי לראות את זה. לא רציתי לחדור לאינטימיות שלהם ולהתערבב בה. אבל זה מה שיצא. אני מבין שאין כל קשר ביני לבינם ומיכל עשתה טעות גדולה שחיברה אותי אליהם, במובן הזה של מה שיקרה להם יקרה לנו וכדומה... איציק הציע לחנה חתונה עכשיו בטבריה וביקש אותנו להיות עדים. אמר לנו להצטרף ולהתחתן גם אנחנו, יחדיו. צחוק. איציק התכוון ברצינות ? מי יודע ? אני אומר למיכל בסמסים האין-סופיים שלנו, ובטלפונים הקצרים, "לצערי לא קיבלתי תשובה מחנה ואיציק איך לעשותך מאושרת". אני רומז לה שוב ושוב שאין כל קשר בינינו ובינם. אבל היא ממשיכה להתעקש על הרעיון שלה ועל כך שיש זהות בין עולמה שלה ועולמה של חנה. הן אחיות תאומות וכדומה.
חנה ואיציק נפרדו. אני וענת לא.
אני מסתכל למיכל בעיניים. "די עם הדגם הזה". היא עונה, "די עם הדגם הזה, זה לא שייך לנו יותר". רואים שבתוכה היא חושבת משהו אחר. מה היא מסתירה ? שהדגם הזה עוד יחזור ? והוא חוזר. איציק וחנה חוזרים שוב להיות ביחד ושוב נפרדים. ומיכל אומרת שזה נגמר עכשיו ולתמיד.
מכה למיכל, מכה לחנה. אנחנו פוגשים את חנה באולם התיאטרון בתל-אביב, ויושבים לידה. מיכל ליד חנה. אני ליד מידד וחברתו המקסימים. יש לי שיחה נעימה מאוד עם מידד, הוא חצי אח של מיכל. הוא חמוד וחכם ורגיש, גם חברתו. אם מידד כל כך מקסים, זה בהכרח מעלה בעיני את יופיה ורגישותה של מיכל. למחרת נוצר קשר מעולה גם עם אבא של מיכל. שהוא לא אבא של מידד.
אנחנו ישנים בבית מלון בהרצליה פיתוח. המלאך לא מאפשר לי לחדור. אנני מתמוגג מגופה של מיכל. אני מתמסר כולי. המלאך לא מאפשר לה לישון כראוי. איך להגן על מיכל מפניו ? האם תסכים להילחם ולנצח את המלאך ביחד איתי ? המלאך מקטין את איבר המין שלי, המלאך מכה בשנינו. גם מיכל מתחילה לחוש את כאבי הלב, גם מיכל מתחילה לחוש שיש איזה סבל נוסף שמתחבר אליה בזמן האהבה. איזו תחושה של אי נוחות שנוצרת בתוכה ולא ממנה באה. מתחילות לעלות שאלות קשות ומטרידות על תפקידו של המלאך בחיי האדם בכלל ובחיי שלי. האם מלאך יכול לעשות רע ? האם יש לו זכות מוסרית ? האם מלאך יכול להתערב נגד האהבה ? האם האהבה איננה חוק אוניברסאלי שחייבים לכבדו תמיד ?
עוד לא ממש הגענו להבנות. עוד לא ממש דיברנו פנימה על הכול. כפי שתמיד היה לי בכיף, בקשרים עם בנות. צריך לדבר המון כדי להכיר, ימים ולילות לדבר בלי סוף, להיפתח עד אין-סוף. מיכל מדברת, אבל לא הרבה. עוד לא ממש נפתחנו. עוד לא ממש נפגשנו. ומיכל מפגישה אותי עם חברים וחברות שלה בתל-אביב. למה ? למה לא לבנות משהו יציב ביני ובינך לפני שאנחנו מראים את עצמנו לכל העולם ? האם לזה התכוון המלאך ? לא. יש משהו הרבה יותר קשה, הרבה יותר מסובך... סבלנות. אין לי סבלנות.
יצרתי קשר טוב עם אבא של מיכל ואשתו. אני מקווה. מיכל ישבה בשקט והקשיבה בהנאה לכל הדיאלוג עם אביה. גרמתי לה תחושה נעימה. זה עינג אותי. כל הרגעים עם מיכל מענגים אותי וגורמים לי אושר. שני ילדיה ישבו שם, שקטים, מביטים במסך הטלויזיה. אצלם בבית אין טלויזיה. האם אצליח לרפא את מיכל מהסיפור הקודם עם אודי ? אנסה לא לפגוע בה. האם זה אפשרי במערכת אנושית ?
בדרך חזרה צפונה, נכנסים לקיבוץ תל-יצחק. פעם כשעוד היתה נשואה לחמי, היא חיה בבית יהושע. היום אין לה כל רגש למקום הזה, בית יהושע. אני למדתי שם בבית הספר וויצמן, ביסודי. אנחנו וילדיה נכנסים לפרדס ופתאום גשם נעים ורך זורם על ראשינו ומרטיב אותנו בנדיבות נדירה. הילדים צוחקים, גם מיכל. קשת ענקית בענן. מרהיבה ביופיה. קשת כפולה. זה נדיר. אחת מיועדת לי, אחת לך אהובתי. איזה צבעים. ואני חשבתי שהקשת בענן היתה ביטוי לאושר שלי עם מיכל. הקטנה תזכור את הקשת לכמה ימים. ואני לכמה שנים טובות. לימים מיכל תשאל, "מה היתה משמעות הקשת הראשונה בקיבוצך?" ואני אומר: "ברית עולם". לפעמים גם לקשתות בענן יש משמעויות שונות, אני מוסיף.
ד'
בגיל 16 היא חזרה להוריה. הם לא קיבלוה בסבר פנים. במילים אחרות הם זרקו אותה שוב לרחוב. בגיל 14 היא ברחה מהבית. אפשר להבין אותה. אבא מכה את אמא באלימות רבה וכמעט חונק אותה למוות. מיכלי בת 9 שנים, מצליחה להציל את חייה של אמא שלה מידיו. אמא מבולבלת לגמרי. אמא מבית טוב. אבא מבית טוב, מהיכן צצה לה אלימות נוראה שכזו ? ההורים התגרשו, עוד מכה למיכלי. מיכלי היתה אמא של אמא שלה, טיפלה בה, גרה לידה, עזרה ותמכה. כמו עובדת סוציאלית קטנטנה. כמה יכולה לתמוך ילדה באמא שלה ? כמה אומץ ותעוזה והתעלות על עצמך ועוד בגיל צעיר כל-כך. ואז מאחר שאמה התחתנה עם גבר אחר, שגם הוא מכה באלימות את אחיה, עזבה. החליטה בגיל 14 לעזוב את בית אמה. מידד הוא הבן לאביה החורג של מיכל ואמה. בגיל כה צעיר עזבה את בית הוריה בתל אביב, ועברה לגור בפנימיה. בפנימיה היו לה כל מיני אהבות, פעם בחור כזה ופעם בחור כזה. הבחורים האלה בעצמם אמרו עליה שהיא נימפומנית. היא אומרת שהיא לא ואני מאמין לכל מילה של מיכלי. מה זה נימפומנית ? אחת ששוכבת עם הרבה גברים או עם כל הגברים ? ולמה זה קורה לה ? האם זה קרה לה לפני האונס או לאחריו ?
הטראומה של מיכל החלה באותו יום נורא שבו הגיעה לתל-אביב בלי כלום. הוריה מצד אבא וגם מצד אמא לא איפשרו לה לגור אצלם. סבתא נתנה לה מפתח לדירה קטנה. ואוכל לא היה לה. אבל היא החליטה להזמין את כל צעירי תל-אביב. וביניהם הגיעו גם כאלה שהיא לא הזמינה. אבל הביאו אוכל. עם כל המי ומי של תל-אביב בשנת 1984 אתה אף פעם לא יודע מהי אייכות האנשים שנמצאים בביתך... ישרים ? מוסריים ? סימפטיים ? אצילים ? גנבים ?פושעים אולי ? אנסים ? רוצחים ?
ביניהם היה גם הגבר הזה שדבק בה. היא אוהבת להתחבק להתנשק ככה סתם. בפנימיה מתנשקים לשון בלשון אפילו, וזה אף פעם לא הזיק לה. חשבה שהוא כמו אחד מאלה מהפנימיה. יחבק, ינשק וילך. לא יותר. אבל הוא התעקש. היא לא הכירה אותו. הוא לא הכיר אותה. הצורך העצום שלו לחדור לתוכה, לא איפשר לו לעצור את עצמו. הוא דרש, הוא לחץ. היא אמרה לו, "לא, אל תעשה את זה, אני לא רטובה"... הוא לא הקשיב, הוא לא ידע מה זה רטובה, לא רטובה... הם היו צמודים מאוד. היא אמרה לו: "תוריד ת'ידיים", הוא לא הוריד ת'ידיים. המשיך. הוא קרע מעליה את בגדיה. היא התנגדה, בקושי. היתה רעבה כל הימים האלה. היתה בודדה. היתה עייפה עד אובדן כוחות. בעיקר הבדידות העיקה עליה יותר מכול. בלי הורים. בלי תמיכה. בלי חבר שיגן עליה. והיא אמרה לו "לא" שוב ושוב, אולי מאה פעמים. לחשה לו, "לא", לתוך אוזנו. והוא שמע את ההיפך. "אני לא רוצה, אני לא יכולה, אני לא רטובה, לא בא לי"... הוא לא הקשיב. רק הצורך המיני שלו שהתעורר יותר ויותר וגדל וגדל וגדל בתוכו יותר ויותר ויותר, רק זה עניין אותו באותו רגע. לספק את עצמו ודי. לחוש את התחושה הזו, את האורגזמה שלו וללכת... האורגזמה שלו, האנוכית, ההנאה שלו ודי...
לא עזרו היללות, הבכי שבא יחד, הלחישות התחינות, הבקשות... מאז היא קרועה. הוא קרע לה את הנשמה. לחדור ככה לנערה לא רטובה. בכוח. "לפצח לה את הצורה". הוא חשב. להשאיר לה מזכרת נוראית בתוכה. טראומה. טרגדיה לכל החיים, זה כמו לרצוח לה את הנשמה. יותר גרוע. איך היא תצליח לצאת מזה ? הפסיכולוגים לא עזרו במשך השנים. היא בת 40 היום, גרושה. שני ילדים. איזו עוצמה. איזו תעוזה בכל מעשי ידיה. וכמה אהבה יש לאישה הזו. למרות הטרגדיות בחייה, מצאה את עוצמות הנפש בתוכה ומצליחה להתגבר. בזכות האהבה ובגנות הטיח. האמנם הצליחה לגנות את הטיח שבליבה, האם לזאת התכוון המלאך ?
ה'
מצאתי בה עוצמות אהבה שכאלה שלא מצאתי באישה כבר מזמן. אולי אף פעם. אבל אסור להגיד לה את זה. כי מי יודע מה זה יעשה לאגו שלה... מיכלי מכניסה אותי לביתה. מכניסה אותי למיטתה. "זה לא מוקדם מדי ?" לזה התכוון המלאך. אנחנו באהבה ענקית. תענוג. בעיקר בבוקר. בלילה, המלאך כאן, מאיים, חרב אש בפיו, דוקר בליבי, דוקר בליבה של מיכל ומרעיד את שרירי הלב שלה כאילו יש לה התקפת לב. היא רגילה בזה. יתכן ? "זה לא חדש אצלי", היא אומרת. האם היא משקרת ? האם גם לה יש מלאך משלה ?
מיכל ממשיכה לספר לי על אודי. יש שינוי. משהו עומד להשתנות. אודי שמע עלי, אני גר אצל מיכל. זה חייב להטריד אותו. זה מתחיל להזיז אותו בחזרה. הוא מתקשר בטלפונים ומבקש אותה. מתחנן. מתחיל להבטיח לה עולמות יפים. מיכל לא מאמינה לו. הוא שיקר לה בעבר, בגד בה עם אחרת. היא לא מאמינה שאדם יכול להשתנות. רק בנס. וניסים לא קורים לפי מיכל.
"אני דווקא כן מאמין בניסים", אני חושב לי בתוכי. עניין אודי מתחיל להתבהר, היא תלך לעזור לו. היא מודיעה. היא לא נמשכת אליו בכלל. היא מכריזה. היא רוצה לסיים את הקשרים איתו לתמיד בצורה נקייה, טהורה, בלי להשאיר משקעים מן העבר. היא רוצה להישאר איתו בידידות. זה מוזר מאוד בעיני. מה בדיוק היא הולכת לעשות איתו ? הם יפגשו בעניין טיפולי הנשימות, הם ינשמו יחדיו, כל אחד יספר את חוויותיו ויש מישהי שתשפוט ביניהם. מטפלת בנשימות. מוזר.
אני גר כבר שבוע אצל מיכל. כל יומיים שלושה אני נוסע חזרה לחיפה. מחליף בגדים. נרגע מהמתח בביתה. האם לזה התכוון המלאך שלי ? כנראה.
שני הילדים מתרגלים אלי. בבוקר אנחנו קוראים ספרות לילדים. אמם הלכה לעבוד בהרדוף עם הסדנאות בוקר שלה. אני עם שניהם במיטה. קורא. הבכור אומר שכבר מזמן לא בא לו לבוא לאמא, למיטה. לקרוא. הקטנה דווקא כן מגיעה כל בוקר. מיכל מאשרת זאת אחר כך. ומה אתם אומרים על אודי ? הגדול אומר לי: "אתה יותר טוב". זה מרגיע לי את הלב. הקטנה אומרת, "אמא תתחתן עם שניכם היא אוהבת את שניכם". נקודת השבירה. עכשיו הבנתי את הסיפור שלה. תודה לכם חמודים, מתוקים שלי. ילדים תמיד יגידו לך את האמת האמיתית שלהם, אם רק תמצא את הדרך להיות אמיתי איתם ואם תדע לפתוח בפניהם את ליבך, כמובן.
למחרת זרענו חיטה וחמניות בשדה. קודם זיבלנו את האדמה בקומפוסט עשיר מאוד, שמיכל הכינה כל הימים האלה. מיכל מקבלת שיחות טלפון, חברים של אודי ומשפחתו מנסים לשכנע אותה לחזור אליו. אודי מסכים ללכת לטיפול. מיכל אומרת שאודי השתנה. היא חייבת לקחת איתו את הסיכונים. היא תלך להיפגש איתו.
בערך ביום האחרון של שנת 2007, באותו לילה מקולל או מבורך, עדיין אינני בטוח. המלאך מכה בנו בדרכים חכמות. שנינו מתכווצים. האהבה לא מצליחה לנו. הכל סגור ומסוגר. מיכלי בוכה, או עושה את עצמה כאילו בוכה. שחקנית תיאטרון. היא מוציאה אותי מהבית לשבועיים. בהתחלה חשבה לא לדבר בכלל. אחר כך מתקשרת אלי כמה פעמים ביום. סמסים. מיילים.
המוות כבר כאן. המוות של סיפור הגירוש מגן עדן. אני הולך לבית חולים כרמל. הולך ללמוד שיעור מההולכים למות. ביום הראשון של שנת 2008 זה לא בדיוק היום המתאים למות. אם כן, בטיפשותי הרבה, הלכתי ללמוד למות. כל כך מבואס. כל כך מיואש. כל כך מאוכזב ממיכל. היא רצחה אותי. היא סילקה אותי ביום אחד, בגלל איזה פאלאח, בגלל איזה איכר שלקח אותה לטבע והיה מזיין אותה על הסוסים בדהרות. על ההרים ובגבעות. תחת כל עץ רענן. "אני לא יכולה לוותר על הטבע". ככה היא אומרת לי. למרות שגם אני לקחתי אותה ואת ילדיה לטיול על סוסים בטבע. זה לא זה. אודי היה מפתיע אותה. משכיב אותה בשיחים. הוא זיין מקצועי. אני נזיר לעומתו.
בראש השנה האזרחית מצאתי לי תעסוקה. ללכת אל החולים הכי חולים שבעולם. אלה שמחר ימותו. על ערש דווי. ולדבר איתם רגע לפני עלייתם לשמים. לעודד את עצמי דרך השיחות עימם. לעודד אותם במילותי המחממות כל לב. להתעודד מהעוצמות של ההולכים למות. כמה כאב יש וכמה תמיכה לי, לחיי ולחייהם. בזכות ההולכים למות הייתי אחר. כבר לא הייתי הרצוח שדם ניגר מכל איבריו. הרגשתי מטוהר בזכות החיבור עם המוות. המוות חיזק אותי. תודה מוות יקר. המוות הוא המורה הנעלה ביותר של חיי. גם אם לא בא לי למות בגלל מיכל.
אבל הבנתי שהכל נגמר עם מיכל. נתתי למיכל אפשרויות להסביר לי מה קרה. היא לא היתה מסוגלת. אמרה שהיא חייבת לסגור עם אודי. למרות שהיא לא נמשכת אליו בכלל. שהיא כועסת על הבגידות שלו. מצד שני אמרה שהוא מבטיח לה המון הבטחות: בית, אולי יעברו לגור ביחד. הוא לוקח אחריות והיא לא מאמינה לו. מה יהיה עליה ? אני מודאג מאוד לה ולילדיה שהתחברתי בהם.
היא כותבת אלי במיילים:
יום חמישי 3.1.08
אתה היקר באדם
אני לא החלטתי לעזוב אותך ולהרחיקך מחיי
ואתה?
אני ביקשתי ממך שבועיים כדי לא לפעול ממקום לא מדוייק
כדי לא להיות בלחץ שחשתי בו ובלבול
כי המילים שלי מדויקות
והמעשים שלי מדויקים וכנים
לפחות אני מאוד משתדלת שיהיו כאלו
ומשתדלת בלי פחד לפעול
ופה חשתי פחד ובלבול
בין השאר פחד שתעזוב אותי
זה סיכון שלקחתי
אבל הרגשתי צורך לראות באופן מודע את האיש שהייתי איתו באופן לא מודע ב4 שנים האחרונות
ועכשיו אני מחכה ליום א' לעבוד עם הכאב והזעם שיש לי עליו
כי אני יודעת שזה ילווה אותי אם אתעלם מזה. כי אני יודעת שעולה פה פצע גדול, ושזו הזדמנות לדבר את כל מה שלא דובר.
אין לי כרגע שום רגש של אהבה ותשוקה אליו, אבל המון כאב צער וכעס.
רוצה לנקות את זה.
ואתה אם תהיה בימים האלו באהבה, בשלווה, תמשיך להכין את ביתך וליבך לזוגיות חדשה,
זה מאוד יעזור לנו להפגש ממקום טוב יותר.
והשירים ששלחת, אני שמחה לפגוש אותך כאדם.
לא רוצה רק את החלל המקודש ואת המורה. רוצה אותך.
וגם מביאה את כל מה שיש בי כרגע.
מקווה שנהיה חברים טובים לדרך.
אני לא יכולה ככה לענות אותך
אם אני מענה אותך
אני לא יכולה להיות איתך
לפני שאני משחררת המועקה מליבי.
אולי ביום א' אצליח לעשות פריצת דרך עם מטפלת נשימות, ויהיה לי ברור מה דרכי עכשיו.
אם נמאס לך ממני, עכשיו או ביום א', תשחרר את עצמך ממני.
אני כותבת זאת בכאב
ואני חושבת עליך כל הזמן
ורצה למייל לראות אם יש משהו ממך.
סליחה אם אני פוגעת בך.
מתגעגעת. שולחת לך אהבה. מחבקת את הסוודר שלך ובוכה.
ו'
במכתבי התשובות שלי, אני מזכיר למיכלי נשכחות. עדיין כותב ברכות רבה. לאט לאט זה עולה לי על העצבים. מנסה לרדת לעומקו של התהליך שהיא עוברת עם אודי, אבל עדיין כואב ומיוסר נורא ממכת הפרידה המאולצת ממנה.
נזכר איך ישבנו שנינו בשטח האדמה שלה ודימיינו יחדיו איך נבנה לה בית. שאלתי בפשטות: "רוצה איתי ילד, שנוליד יחד תינוקת?" והיא אמרה "כן", ומייד שיטחה בפני בקשות רבות. "להיות שנה בחופשה, או אולי שנתיים, אולי תהיינה לנו תאומות". וגם שאלה אותי על גובה משכורתי ועוד... ואני לא התחייבתי. אמרתי שאני יכול להביא מאה אלף דולר ומשכורת. אבל לא התחייבתי. מיכל היתה המומה. גם מהנדיבות, גם מהזהירות שנהגתי בה, לא להתחייב עד שאדע מה ילד יום: "אני לא מבטיח אבל מקיים, לעומת כאלה שמבטיחים ולעולם לא מקיימים". האם אני עושה זאת כנגד אודי ? לא, באותו רגע לא ידעתי מי זה אודי ולמה הוא מסוגל ? הוא הוצג בפני כמי שלא למד אלא עד כיתה ד' או ה' ועזב את בית הספר. כמי שחי כרועה צאן או שמאן בהרים ובגבעות של הגליל, כמי שמחובר לטבע ולבעלי החיים. כמי שעסק במיראה ובסוסים, בפרות לשחיטה, כמי ששולט בשטחי מיראה ושדות. כמי שסבל בנישואיו והתגרש.
מי יודע, אולי הוא באמת מתאים למיכל ויביא לה את האושר המגיע לה ? אולי באמת הוא ישתנה ויתחתן איתה ויקח על עצמו את כל העול המשפחתי המשותף לשניהם. והאם היא תסכים ? היא בשניות הפרדוקסאלית שלה ובניגודים הפנימיים שלה, והגאווה הנשית שבתוכה...
חדוה היא בת כ 70 שנים, חברה משותפת של מיכל ושלי, הכרנו אותה בהרדוף. אישה חכמה עם המון ניסיון בזכות סיפור אהבה מדהים שחוותה בבריסל, בלגיה. היא אומרת שהיתה מגרשת את אודי מייד, אילו ראתה שהוא מתיחס ככה לילדיה. מתעלם מהם.
מיכל הרי חייתה כבר עם אודי 4 שנים במושב בגליל. היו יחד, כעסו, נפרדו, נעלבו. לא ממש גרו ביחד. היא נעלבה מהיחס שלו לילדיה ומהבגידות שלו. הוא נעלב מהכעסים של מיכל, מההעלבויות שלה. מהקנאות שלה, שלא השתלבה עם ילדיו. בגללה, בגללם. מי יודע. קשה לה להיפרד ממנו. קשה לה לשוב אליו. לכן לקחה לה אותי. מישהו פחות או יותר בגילו של אודי, מבוגר ממנה ב 16 שנים, כדי לעורר את קנאתו. לבדוק אם ישוב אליה. אם אודי יראה שאני אוהב אותה. הוא יעשה מעשה שישיב אותה אליו. או אז היא אכן תלך איתו. יש בזה אולי רמז קטנטן לאונס מגיל 16 אני מניח... ייתכן שהיא באמת כועסת עליו ואין סיכוי שזה יקרה. כי מה שמעניין אותה זו האהבה לעצמה. אנוכית. זה לא נכון, מיכלי אוהבת את כולם. היא אוניברסאלית באהבתה.
ובאותו יום ראשון שבו היא עומדת לפגוש אותו יחד עם המטפלת של הנשימות, היא עדיין כותבת לי מכתב מבטיח מאוד:
6.1.2008 יום א'
יקר
1.
אני אוהבת את הסדר הזה שיש לך בראש
2.
גם אני אכתוב לך בסעיפים
3.
לגבי השפכטל
אם הכוונה להוריד אותי מליבך
ואם השאלה מה אני רוצה בדיוק מאודי
התשובה שבתחושתי הקשר הזוגי ביני לאודי נגמר
מה שהיה בודאי נגמר
בגלל הכבוד אליו ולעצמי אני הולכת למפגש היום
אני לא מאמינה שאפשר לבנות אמון שהלך
ובכ"ז בגלל הכבוד והרצון לתמוך בשינוי שהוא עושה אני הולכת היום
אם יקרה משהו ברמה של נס יהיה שינוי באמון שלי
לא קרו לי כמעט ניסים בחיים
חוץ מזה שהכל זה נס.
4.
בקשר לשנינו
אני רוצה לבוא נקיה
כמה שאפשר
אני רוצה ששנינו נמשיך לרפא עצמנו וזה את זו
ושיהיה הזמן הנכון נבדוק נושא היתכנות של זוגיות מלאה
ביננו
5.
אולי היום בערב יהיה לי ברור יותר מבחינתי
לגבי תהליכי הפרידה מאודי
5.
אותך אני אוהבת ומעריכה לעולם
לא יעזרו לך שפכטלים
אתה בליבי
6.
אני מתגעגעת אליך
7.
שפריץ קשה להוריד בשפכטל
8.
לגבי כל מה שכתבת אני הולכת להדפיס את זה ולהגות בזה
9.
איפה אלת האדמה והמים אצל מיכאל?
אלוהים הוא יקר מאוד
אני לומדת ממך
אבל קשה לי כל הזמן להיות שם גבוה
בעוד כאן יש יחסים, יחסיות, חומר, רוח, דברים לעבור,
צחוק ובכי, דרכם
הגבוה הוא השראה
לפעמים אני בורחת לשם
אני מרגישה שעלי להיות יותר מחוברת ומעוגנת ב-מתי כבר אהיה מסודרת ? בבית ובראש
מה נאכל לצהרים, מה אגיד למנהל בעבודה
חיבוק בינתיים
ובאותו יום עצמו, לקראת ערב, מגיע שוב מייל ממנה, הפעם עם הבנות חדשות...? עם תחושות שאולי משהו הולך לזוז עם אודי, היא עדיין איתי, עדיין. עדיין איתי ? כבר לא לגמרי... הרוח נוטה לכיוון חדש. כל כך ממהרת להשתנות. ובעיקר כשזה לא בא ממנה, אלא מאחרים, אוהבת לתלות על גבם של אחרים את השינויים המהירים שהיא עוברת... כמו המורה מיכאל הדגול, (אמ"א, בוהנביא). או דברים שלמדה ממני. או אפילו השפעתה של המטפלת בנשימות. לאט לאט התמונה על האונס הולכת ומתבהרת... האם לזה התכוון המלאך ? בוודאי !!!
כתבתי לך הבוקר מכתב בסעיפים (הכוונה למכתב למעלה עם 9 הסעיפים, א.ז)
הוא הגיע אליך?
מה היה בטיפול?
ישבתי שם בלב כבד
בתהליך של הטיפול
עלתה בי ההבנה לדרך בה התנהלו חיי בשנים האחרונות ובכלל
כמה אני מחניקה את מיכל העוצמתית והיצירתית
ובשאורח החיים הנוכחי שלי אני מובילה את עצמי לדישדוש אינסופי
אודי דיבר על הכאב של לנסות להגיע אלי בחודש האחרון בלי להרגיש שאני נותנת לו הערכה
ועלה בו הכאב של אביו שלא העריך אותו מעולם
זו התחלה לטיפול אם נכון לי
אני לא יודעת לאן הדבר יכול להוביל
השמחה שלי והתשוקה הלכו מאודי
אבל נשארה לי אכפתיות אליו כמו של אמא מול ילד פצוע
וקשה לי לפגוע בו
אי אפשר לרצות את כולם
אבל כשקראת לי על מיכאל (אמ"א) שאמר לנו לפזר אהבה
חשבתי על כל הנתינות שהייתי רוצה לתת
אני מתגעגעת אליך
אבל גם חוששת
ואולי עייפה
מהאכזבה של ללכת אחרי הלב ב4 שנים האחרונות וכ"כ להפגע
אני נובלת הערב כמו שמש שוקעת
אני מרגישה שהאנרגיה שלך נעלמת ממני
אני מבינה אותך
אתה מאוד חשוב לי
אני לא רוצה שתהיה עצוב בגללי או בגלל כל דבר בעולם
הייתי רוצה לראותך עם אלף קמטי צחוק
הייתי רוצה לחבק אותך היום
למרות שטענת בבוקר שאתה לא צריך שום דבר מיוחד
ובכל זאת סילביאן הזמינה אותך לאכול אצלה
ואולי זה חימם לך את הלב
אני הולכת להרדוף עוד מעט
אח"כ אלך לישון מוקדם
ומחר תהיה זריחה מבורכת
קשה לי לאבד אותך
אני מרגישה קשר קרמטי איתך
אלוהי כמו שאתה אוהב להגיד
וגם שאתה החברה הכי טובה שלי היום
הנה קיבלתי את טענתך על הצד הנשי שלך.
האנרגיה שלך איננה איתי
אני חושבת על הסליחה והתודה שלך
סליחה על הבלגאן שעשיתי
תודה על כל מה שלימדת אותי
דמעות
געגוע
ז'
ואז היא הודיעה לי בסמס או בטלפון, או משהו כזה שהיא יוצאת לשבוע נוסף של בדידות מאולצת, החל מאותו יום א' ואילך. המטפלת של הנשימות אמרה לה לא לאפשר לי לבוא למושב שלהם, כי זה יפגע באודי. ולכן מיכל מבקשת בזאת להתנתק משנינו (גם מאודי וגם ממני) ולהתמקד בעצמה ולבחון אם תצליח להגיע להבנה עם עצמה... מה יהיה ? עם מי תהיה בסופו של תהליך, רק אלוהים יודע ? והמלאך, כמובן !!! והכל בעקבות מפגש אחד בלבד של נשימות. עם כל מיני הבטחות שקיבלה ממנו, וכל מיני הבטחות שהיא נותנת לי. היא מסבירה שהצום הזה משנינו, יאפשר לה להיות נקייה, טהורה, ולבוא אלי ממקום נקי ומוכן ונכון לזוגיות חדשה איתי...
ולמחרת הכל התהפך, והנה תקראו מה היא כותבת לי בשעה 6 בערב, פחות מ 24 שעות אחרי המכתב הקודם:
תודה אהוב
אני מאוד מאוד רוצה תמונה שלך
אודי פרץ את הסגר הצום
כשישנתי בשש בבוקר הוא נכנס דרך החלון
מעשה שבטח יכול להיות אפייני גם למוחמד בכרי ,
לא?
(אני מוכרח כאן לכתוב, מייד התקשרתי לשחקן הערבי המפורסם מכפר בענה בצפון, שהיה חבר נפש שלי לפני 35 שנים: מוחמד בקרי. שאלתי איך היה מגיב בסיטואציה שכזו. הוא אמר שהיה מגיע למקום, דופק בדלת בעוצמות כאלה ומעיר את כל השכונה, ואז מסביר להם בקולי קולות ובצעקות מה קורה ומציע להם להמשיך לישון, כי נותרה עוד חצי שעה. והיא היתה קמה ופותחת לו את הדלת כמו למלך השכונה... יחי ההבדל הקטן)
ואז דיברנו עליך
והוא אמר שיש בו הסכמה שאהיה גם בקשר איתך
ביקשתי שניפגש כולנו והוא אמר
עוד לא
בשיחה קפצה לי תמונה שמחה בראש של משולש עליז
(משום מה המחשבה על זה גרמה לי לחוש ששם אהיה יציבה
ומייד אח"כ
הבנה שבמושב שלי אי אפשר להיות בכזה מצב
כלומר שצריך להזהר מאוד מהחברה פה
מי שיפגעו מייד זה הילדים ע"י ילדים אחרים
ושגם אודי אומר במפתיע שיש בו פתיחות
אבל אני לא מאמינה שיכול באמת להכיל את זה
בטוח שלא כלפי החברה שסביבו
עלה בי חשש
שכולנו נהיה עם עוד בני ובנות זוג
ושום יציבות לא תצמח
אולי זה פחדים שלי
בטוח בעצם שאלו פחדים שלי
וחשש
ושגם אתה בטח כואב מאוד לקרוא את הדברים האלו
ושגם אני לא במקום מדוייק
מתה מגעגועים אליך
אבל קשה לי לפרק את כל החבילה שאני חיה בה ומכירה אותה 4 שנים
שכוללת בית ספר לילדים, שכנות, הרים, ארוחות שאודי מבשל, סוסים
כל המעבר הזה שהיה כ"כ מורכב
אין בי כוחות לעוד טלטלה גדולה ללא נודע
נראה לי.
האם יש מקום לחשוב
איך נמשיך להיות בקשר
?
אתה חשוב לי
לא הייתי רוצה לאבד אותך
אפשר לדבר אם תרצה
אני יכולה לנסות לבטל טיפולים ביום שישי בבוקר
ונקבע מקום מפגש
ואולי אחרי המכתב הזה נמאס לך ממני
פחדים
געגועים
לא מצליחה פה להגיע לשקט ולבהירות שרציתי
למה אין בי הכרה והחלטה נחושה?
נוגעת במקל, בסוודר, בחולצות שלך
בגעגוע
תודה שאני יכולה לכתוב לך הכל בגלוי
סליחה שאני לא מתמסרת אליך כמו שחלמנו
רוצה שיהיה לך טוב
אוהבת אותך
והמכתב הזה בעצם אומר הכל. באותו לילה שבין ה 6 בינואר ל 7 בינואר, אודי נכנס ללחץ ולפחדים שהוא הולך לאבד את מיכל. מצד אחד, היא עוררה בו מחדש את העוצמות שהיו בקשר שלהם. הרי נפגשה עימו בטיפול נשימות. מיכל אומרת שנשימות מעוררות מאוד את העבר ואחר כך יש המון בכי וכאב שעולים... ואילו מצד שני, היא הוציאה עליו כעסים. אבל ייתכן שהיה איזה מגע גופני... משהו התעורר בה. משהו התעורר בו. אולי רמזים של אהבה שפיזרה על סמך מיכאל...?
אודי שבר את הצום משמע, נכנס דרך החלון... שבר את החוקים... התנהג בפראות... מזכיר לכם משהו מגיל 16 עם הבחור שחדר לתוכה ללא רשותה ?
היא הרי אמרה לאודי במפורש, "אצל חיות, אם אין אמון אין אהבה, אם אין ביטחון אין קרבה פיזית". אז למה הסכמת ? למה לא גרשת אותו, את הפושע שחדר לפרטיות שלך ושבר את היכולת שלך לצום ממנו ? עכשיו כל חייך תבכי את הרגעים האלה שהיית יכולה לחיות בצום שבוע אחד בלבד, כדי למצוא את עצמך ולדעת היכן הטוהר האמיתי שלך. עכשיו מאוחר מדי...
האונס חוזר על עצמו בצורה אחרת לגמרי. האנס הגיע דרך החלון הפעם...
היא אמרה לו שהיא לא נותנת בו אמון, שהיא לא מאמינה שהוא השתנה, שאין לה ביטחון עימו והוא לא מסוגל לגדל את ילדיה. והוא בא והוכיח לה שהיא צדקה. אבל מה בדיוק קרה שם ? בשעה 6 בבוקר כשעדיין חושך ורוב האנשים בכפר ישנים. הגנב (שבא לגנוב את ליבה) מצא פירצה בביתה ונכנס ללא אישור, ללא הזמנה. מזל שהילדים ישנו ללא חרדות. אילו ראו אותו זו היתה יכולה להיות טרגדיה פסיכולוגית לכל החיים שלהם. טראומה שפסיכיאטרים לא יוכלו לפתור. האם הוא חשב עליהם ? לא, הוא חשב רק על האגו שלו. כיצד הוא יצליח להוציא את מיכלי מידיו העדינות של הסופר. (של מי שכותב כאן את הסיפור, זאת אומרת אני). והוא הצליח לגרש אותי מהכפר שלו. כי הוא הצליח להעביר את המטפלת של הנשימות לצידו. הוא באגו. אני לא. הוא והמטפלת ניצחו אותי בעורמה. ומיכלי שיתפה פעולה עם גנב, פושע, אנס...
קודם שיכנעו את מיכל לסלקני לשבועיים מביתה. אחר כך שלא אוכל לבוא בכלל. אחר כך צום ללא קשר טלפוני. והנה החכם השמאני שבר את הצום. נכנס לביתה, פשט את בגדיו, נכנס למיטתה ועשה בה מעשה שהיא לא רצתה. כמו אז בגיל 16. אודי פשוט אנס אותה לחזור אליו, מרוב פחדיו שהיא חומקת לו מידיו עם הפרופסור מהאוניברסיטה...
מיכל מחוברת אל הפראות של אודי, פראות שאין בי שמץ ממנה. היא צחקה כשגילתה איך נכנס לביתה, ובטח קראה: "איזה נס", כשחדר לתוכה... מצאה שזו דרך מקורית לחטוף אותה מעצמה. אבל מה נשאר מעצמה ? כלום.
ההפתעה, ההרפתקאה עוררה אותה מבחינה מינית והיא נמסה בזרועותיו. משהו שמזכיר את הפראות של האיש הזר בתל-אביב, מלפני 24 שנים. משהו שנשאר בתאים האפורים של המוח והגוף. כאילו אותו פרא של אז חוזר גם עתה. אז רצתה לסלק אותו ואילו עתה, עתה למדה לאלף את המצבים לסיפוקיה. ועתה היא מאמינה תצליח גם לאלף את הפושע = הגנב = האנס בלבושו החדש, זה שנכנס דרך החלון לתוך מיטתה ועינג אותה כהרגלו, בפראות, בצחוקים, בהתלהבות בלי פליטה. משהו שנותר מהטנטרה יוגה. אשר למדה לפי אושו.
הוא ימשיך לחשוב שהוא מענג אותה.
תמשיך לחשוב אודי, תמשיך להאמין. אך סלח לי אתה חי בטעות ! כי היא כבר לא תהיה לעולם היא עצמה. כי היא איבדה את עצמה. אין עצמה. אילו היתה מסוגלת לעשות את הצום, להיתנתק מהעולם. היתה מוצאת את עצמה. אבל עתה, אין עצמה. מי שמתענגת עם אודי זה הגוף שלה והיא לא בתוכה. דע לך אודי יקירי, מיכלי לנצח תהיה איתי. גם אם לא אפגוש בה יותר לעולם ברמה הפיזית. אבל ברוח, בנשמתה היא עימי לעד ולנצח נצחים. כמו בסיפור "הדיבוק בשניים" שכתב אנסקי... היא ונשמתה עפים ובאים אלי. וגם אם המלאך לא מסכים, הוא לא יכול לעצור תנועה של נשמות שמתאחדות באהבה ניצחית ואוניברסאלית. גם מלאך לא יעצור את אהבתי האוניברסאלית הניצחית האין-סופית, זו שמתקיימת מעבר לכל אהבה אנושית קטנה, קנאית, רכושנית עלובה, שנגמרת מהר ונעלמת. אהבתי עם מיכלי ניצחית. לא יעזור לך אודי. אתה יכול כבר עכשיו להתפתל במשכבך לילות כימים. תתפתל עם גופה, רק עם גופתה, כי נשמתה עימי לתמיד. צר לי עליך ידידי. שמאן חמוד העוסק בעקבותיהם של חזירי בר. את עקבותי לא תמצא לעולם.
ברגע שאודי הפתיע אותה עירום במיטתה, היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות. בגלל הדרך הפראית שלו שמזכירה נשכחות. היא נמשכה לפראות שלו ופתחה את רגלייה כמו אז. כן, היא חייכה אליו, זה שימח אותה משום שמצא דרך מקורית, ואמרה: "איזה נס שנכנסת דרך החלון". מה כבר אני מציע לה, ספרים ? ספרים לעומת זיונים, מי ניצח ? אין לי ספק, את הפראות הזו ראה המלאך שלי מראש, במאת האחוזים וגם שלח לי חלום אזהרה מובהק.
אבל כל פעם שהיא מסיימת עימו יחסים היא צורחת, בוכה ומיללת. וזה בטח יקרה שוב בקרוב, כפי שזה קרה בעבר. מה אז תגידי לי בטלפון ? בטלפון תשאירי הודעות. אני לא עונה לך יותר בטלפון. בסמסים, אני לא עונה לך. אולי במיילים ? במיילים אי אפשר לילל ולהשאיר את הדמעות למזכרת, עדיין. תחשבו על הרגע הזה שנוכל לשלוח דמעות במיילים. עכשיו כבר אפשר לראות דמעות בסקייפ. כמה געגועים זה מבטל אצלי לדעת שמיכלי תילל לי בטלפון ותשלח לי דמעות במיילים.
והם יחזרו ויפרדו ויפרדו ויחזרו ויפרדו. ואז היא תצעק לו מאה פעמים "לא", "לא רוצה, לא יכולה, אני לא רטובה", וזה לא יעזור לה, כי הדגם הזה של הכניסה ללא אישור ממנה, דרך החלון ושבירת המילה שלה ושבוע הצום שלא התקיים לעולם, הוא דגם שיישאר לעד בדמה ובדמו. וכך הוא אונס ויאנוס אותה כל פעם מחדש. כל זיון שלה הוא אונס. והיא פותחת את רגליה, מסכנה. ברגע שהוא משתמש בכלים הפראיים שלו, היא כמו מהופנטת מגיל 16 היא עדיין חיה עם הפצע של אז. לא יכולה להיפטר מהפצע הזה, כמו מסוממת. אולי גם אז היתה מסוממת בגיל 16 ולא סיפרה לי. כן, כמי שחיה לבדה בפנימיה עם ילדים בחופש מוחלט. כמה אנסים היו שם, ורוצחים... הכניסה של אודי דרך החלון היא אונס, ואונס גרוע מרצח. כי הוא מזכיר לה את הפצע הנוראי ורוצח אותה בצחוקיו הפראיים כל זיון מחדש.
ועכשיו, אודי יקירי, אתה חושב שאתה באת והפתעת את מיכל. חידשת לה משהו. יש לי חדשות בשבילך. לא אתה נכנסת לביתה מיוזמתך, אלא אתה הובאת אליה, אתה הוכרחת להיכנס דרך החלון הודות למיכל שחיכתה לך. עיניה אמנם היו עצומות כשנכנסת עירום למיטתה, אבל עיניה הפנימיות פקוחות ועוד איך פקוחות. אולי בצורה לא מודעת, הפחדים של מיכל היושבים בתוכה שני עשרות בשנים, הזמינו אותך לעשות את המעשה הזה, שאתה למען האמת לא אחראי לו. גם אני וגם אתה, שנינו לא ממש קיימים. רק מיכל קיימת. אנחנו איזה ניצוצות קטנטנים בראשה הקודח. היא הביאה אותי וסילקה אותי כאילו לא הייתי קיים מעולם ובאותה מידה גם אתה, היא הזמינה אותך לבוא בניגוד לרצונותיה המודעים. אבל בתת מודע היא שלטה ושולטת תמיד בכל האירועים. את מיכל כבר אי אפשר להפתיע. וייתכן שבקרוב היא תגיד גם לך ללכת. כן, תכין את החפצים שלך, את המזוודה. לא אתה אחראי למעשיך הפושעים, הכל נמצא בראשה של מיכל.
"אתה רוצה לומר שאת כל הדברים האלה המלאך שלך ידע מלכתחילה ?" "כן, בוודאות. אין ספק". "תגיד לי, איך זה יכול להיות שהמלאך שלך יודע הכול ?" נו באמת, סבלנות חברים, קצת סבלנות.
מחשבה מתאריך 15 בנובמבר 2007
"בוודאי קראתם את סיפורו של יוסף ואחיו בתורה. בגלל קנאתם, אחיו של יוסף מחליטים לסלקו מדרכם והם מוכרים אותו לסוחרים ההולכיםלמצרים. בהגיעם למצרים הסוחרים מוכרים אותו לפוטיפר, אחד ממפקדי צבא פרעה, המכניסאותו לביתו. ולאחר כל מיני אירועים יוסף מתמנה שר בממלכת פרעה. במעמדו זה פוגשים אותו שוב אחיו, שנים רבות אחר כך. איזו הפתעה וכמה צער על טעותם ! אך כיצד נוהגעימם יוסף ? הוא אומר להם: "אני אחיכם יוסף... אל תדאגו, ואל תכעסו על עצמכם, כימכרתם אותי כדי שאגיע לכאן, שהרי הכל בא מאלוהים כדי שאוכל להציל את חייכם. כברשנתיים יש רעב גדול באזור כולו ובמשך חמש שנים נוספות יהיה מחסור גדול באוכל.אלוהים שלח אותי לפניכם כדי שאוכל להעניק לכם את כל התמיכה ההכרחית להמשך קיומכם. לא אתם שלחתם אותי לכאן, אלא אלוהים"... יוסף אומר בבהירות: אלוהים השתמש בכוחותהרוע, באמצעות קנאתם של אחיו של יוסף, למען הטוב. כי הרע איננו רע אלוהי והטובאיננו הטוב האלוהי. וגם אתם, האם לא שמתם לב כמה אירועים בחייכם נראו תחילהקטסטרופה מוחלטת ולבסוף מסתיימים בברכה גדולה מאין כמוה"...
מאת (בוהנביא)
