טינג-אומ-א-ג'יג (thing·um·a·jig) / רונן
"אלי, מה לעשות בתיק של השריפה בבת ים?"
"תתני את זה לאברון."
באנחה על כי נגזר גורלה להכנס לממלכתו של אברון, נשאה הרמיה לישנסקי את התיק הגדוש אל דלת הזכוכית העינברית. באותיות שחורות ומרובעות הודיעה הדלת לכל דורש, כי כאן, מעבר לסף, שוכן מר אברון. פ. תיסבי. מומחה לתאונות אישיות. שלוש הנקישות הרעידו את הזכוכית. הרמיה לא העזה להכנס ללא אישורו המפורש. לא שהיו כללים ברורים בנושא או הנחיה כתובה של חברת הביטוח, אבל לכל מקום עבודה יש גם את הכללים הלא כתובים שלו. אותם כללי התנהגות המונחלים ועוברים באופן ספונטני מהעובדים הותיקים לאלה שמקרוב זה באו. הרמיה מעולם לא מצאה עצמה בתוך ממלכתו של אברון. בכל שלוש וחצי השנים שהיא עובדת כאן שזפה עינה את דמותו הגרמית רק שלוש פעמים. השמועות טענו כי הוא כמעט לעולם אינו עוזב את ממלכתו. גרסה אחרת טענה שהוא הראשון לפתוח את המשרדים והאחרון לעזוב. בכל אופן כל מי שנקלע לאותו פרוזדור צר שבקצהו ניצב שער הזכוכית אל ממלכתו, עשה זאת על קצות אצבעותיו, כמו משתדל לא לעורר עליו עין הרע וכל מיני מריעין בישין. לכל מוסד ותיק יש את האמונות הטפלות והדעות הקדומות שלו. בדיוק כפי שהפתולוג ישכון בתחתית בניין בית החולים, סמוך ככל האפשר למקררים, כך מוקם חדרו של המומחה לתאונות אישיות בקומת הארכיון, במיסדרון המרוחק ביותר.
"כן, בבקשה להכנס." עלה קול עמום מבעד לדלת המראה. ברגע שהסיטה את דלת הזכוכית היא רטטה בידה כאילו היתה דבר חי וצווחתן של גלגיליות לא משומנות נשמעה באוזניה כקריאה לעזרה של עשרות חתולים. החדר היה אפל והאור היחידי נבע ממנורת קריאה חזקה שהיתה מחוברת למכתביה ענקית בשני ברגים גדולים. המנורה הטילה שלולית אור גדולה שבתוכה טבלו ידיו המגוידות של אברון. הררי תיקים התגבהו סביבו, מטילים צללים חיים על שכניהם.
"מי את?" שאל במפגיע.
"אה, אה אני. אני הרמיה מתביעות."
"הרמיה." חזר על שמה כמו הד. מגלגל את הריש בפיו כמו היתה סוכריית טופי. "הורייך אהבו את שיקספיר." יותר קבע מאשר שאל.
"סליחה?"
"למה באת?" התעלם באחת משאלתה ומחילופי הדברים שקדמו לה."
"תיק של שריפה."
"תניחי אותו כאן בראש הערימה הזו." הנחה אותה.
היא הניחה את התיק היכן שהורה לה ונותרה מרותקת, מתבוננת בתמונות שהוציא מתיק קרטון אחר. בהתחלה לא הבינה על מה הוא מסתכל. התמונות הגדולות החזירו את האור החזק לעיניה, אבל כאשר הניח אותן בצד הבחינה בפרטים והשתנקה.
"את עוד כאן?" שאל בפליאה ולא נח לרגע מעבודתו. כשגמר לסקור את כל התמונות, כשלושים במספר, מקצה לכל אחת פרק זמן קבוע של שבע שניות. הוציא דף ממו ממגירה צדדית והחל ממלא אותו במהירות בכתב ידו העכבישי. האותיות שלו קיבלו זויות וסילסולים מוזרים ונידמה היה שהן זוחלות מתוך העט הנובע אל הדף. כשסיים הספיג בספוג את הדיו, הניף את הדף באוויר ונשף עליו קלות. אחר כך שלף מעטפה חומה מצידו השני וארז את הכל בתוכה בתנועות קצרות ומדויקות. לבסוף הניח את המעטפה בתוך תיק קרטון הנסגר באמצעות גומי והניחו בראש הערימה שעמדה מאחורי כסאו.
"התמונות האלה נוראיות. איך אתה מסוגל להתבונן בהן כל היום?"
לראשונה הרים את ראשו והאור החזק ממנורת הקריאה השתקף בזגוגיות משקפיו והאיר אותו כמו שתי קרניים מגששות של מגדלור נישא.
"הרמיה." חזר שנית על שמה כמו מתענג על עוגת קצפת. "מישהו חייב לעשות את העבודה." אז הוריד את מבטו והיא הרגישה איך האפילה חוזרת ועוטפת אותה, נוטשת אותה לדרכה כספינת מפרש בים סוער המגששת נואשות אחר חוף מבטחים. מיחלת לאורו החם והבטוח של המגדלור. הוא הוציא תיק נוסף מהערימה שלשמאלו והמשיך בעבודתו המכנית, שוכח לגמרי מקיומה.
* * *
רעש התמונות המכה בריצפה החזיר אותו למצב ערות. הוא הביט בהן ממשיכות לצנוח מתוך תיק הקרטון המונח בזוית בחיקו. האחת גוררת את השניה בעקבותיה, יוצרות נהר של אור מוחזר בדרכן אל הריצפה. הוא יישר את התיק, מציל את התמונה האחרונה משרשת תמונות הלמינג שעל הריצפה. שברי התמונות עדיין התערבלו במוחו. תמונות אחרות. אולי מתיק אחר. תיק ישן. החרב הנעוצה בביטנו של העלם הצעיר, ידו האחת עדיין אוחזת בניצב בקיפאון האחרון של המוות. לידו מוטלת עלמת החן. למרות שהתמונות היו בשחור לבן וחומות מיושן עדיין היה אפשר להבחין בהן ביפעת שיערה הזהוב. השיער היה פרוש מסביבה כמעין גלימה מלכותית שרק הדגישה את כיעור הפנים בעקבות יסוריי המוות שגרם הרעל. הוא רכן לאסוף את התמונות מהריצפה וחש בכאב החד בשיפולי גבו. כמו יתד מלובנת שהוחדרה בו מהצד ומונעת ממנו לבצע תנועות מסוימות. אני חייב כיסא חדש-חשב- ולפתע תקף אותו דחף אדיר לצאת ולתור אחר הכיסא. המנורה מיצמצה פעמיים באזהרה, אבל הדחף השתלט עליו והוא התרומם. שני הרי תיקים התמוטטו מופתעים במפולת רבת רושם, אבל מחשבותיו כבר היו בכיסא. הוא ראה אותו לנגד עיניו, ברור כמו תמונה ציבעונית. לא תמונה שצולמה במצלמה. היתה זו תמונה ענקית התלויה על קיר שלם באיזה מוזיאון נעלם. כיסא עץ, שרגליו הצבועות בלכה מבריקה מתעגלות בקימורים המזכירים אגן נשי. המשענת היתה מורכבת משלושה מקלות הכלואים בתוך מסגרת עץ עגולה. המקל האמצעי היה כהה יותר והיתמר במאונך למושב. השניים האחרים, דקים יותר, יצרו זוית של כשלושים מעלות בינהם ושיוו למשענת כמעין קרניים. המושב העגול היה מורכב משתי וערב של רצועות קש צהבהבות שהיו לכודות בין לווחי עץ חומים וממוסמרות בנעצי זהב מרובעי ראש. לכיסא לא היה צל. הרקע שמאחורי הכיסא היה מורכב מנזילות צבע בורגנדי הנמהל בקרישי צבע שחור, ארגמן ושני. הצבעים יצרו תחושת זרימה מתמדת, כמו אדוות מים בנהר עמוק. הוא חייב היה לקנות את הכיסא הזה. הכיסא קרא לו. הכיסא זימן אותו אליו. הוא חייב לצאת עכשיו ולמצוא אותו. רעש גלגלי הדלת הנפתחת ורעד הזכוכית בתושבתה כמו החרידו את מנורת השולחן שהחלה לרחף בחדר כמו עטלף אור ענקי.
* * *
רחוב הרצל נפרש במערומיו לכל אורכו עד ללועו המאיים של נפיל המגדל ששמר על מוצאותיו הצפוניים. השמש הבעירה את האויר כדיסקית של אש, מקדיחה אותו לכדי עיסה סמיכה רווית זיעה, מבעירה את העיניים בארובותיהן. מתיכה את הלשון על יתדות השיניים. ממיסה שרירים ותאי שומן לכדי עיסה רופסת של קיום אנושי בלתי ניסבל. אברון פסע בנחישות לאורך המידרכה הימנית. מתאר גופו יצר רק קו נטול צל שהתמזג מדי פעם בחריצי האקרשטיין שתמכו בצעדיו. הוא לא שת ליבו לחלונות הראוה שנפערו מצדדיו, מנסים להסיח את דעתו בשלל תחליפים. כסאות, כורסאות, הדומים, פוטונים, שזלונגים, ספות צרות ורחבות מושבים, ניסו לפתות אותו, קוראים אליו בשלל צבעים ובבליל קולות. מנסים לערבל ולערפל את דעתו, להסיח אותו ממטרתו. במאמץ הנרכש בשנות עבודה רבות, בריכוז הנלמד בקפדנות סטואית, שמר על בהירות מחשבתו עוקב אחר הקריאה הרפה אבל התובענית של הכיסא. הכיסא שלו. חמש פעמים הלמו צעדיו הארוכים במעלה ובמורד הרחוב, יוצרים במדרכות מקצב קבוע של חמש שמיניות. קונטרפונקט ללחישת הכינור הרפה שסימלה את תפקידו של הכיסא ברפסודיה של חייו. כשהחל מסתובב בשישית בקצהו הדרומי של נהר הריהוט, מתכונן לחזור ולהפליג שוב במורד פאתיו, צפונה, שמע סינקופה חדה שהרטיטה מיתר שביעי בנפשו. רגליו הוליכו אותו במורד מדרגות צרות ותלולות. קורי עכביש ואבק הברישו את פניו ושיערו, יוצרים על ראש קווי כסף זעירים. נתלים מאחוריו, מתנפנפים כחוטי זיקנה וחכמה שנשכחו. בתחתית המדרגות, אל מול דלת מתכת גדולה, כמעט שער, שררה אפלה מוחלטת. חוטי הכסף הדקיקים נגהו באור ירחי חיוור המטיל רפאי אור על סביבתם. מבלי לראות הושיט אברון את ידו אל הדלת. מבלי להרגיש אחז בידית חלודה ומתפוררת. ללא כח בשריריו השיג אותה לאחור. כאבן הנגללת מעל פי מערה עברה הדלת מקיומה הגישמי הפיסי לקיום מטאפיסי הארוג שתי וערב באניצי חלום וחרוזי שירה. משיכת הקשת על מיתרי הכינור התארכה עד אין סוף. מתיכה אותם בזה אחר זה לכדי סיבים קרועים של שריר מדמם. אברון פסע פנימה בצעד בטוח. עוצם את עיניו העיורות, מונחה באור פנימי הזורח מאלפי הקורבנות שעברו תחת עינו הבוחנת. מרים רגל זהירה מעל גווית שולחן מתפורר. מרכין ראשו ומטה אותו הצידה על מנת להמנע ממיפגש קבר אחים של כיסאות באר שנתלו מהתיקרה. עוקף בזהירות פעם לימין ופעם לשמאל מלכודות גדמים ערופים של ריהוט שהוצא להורג. שומר כל הזמן, כמו על שלהבת נר זעירה בסערה, על תמונת הכיסא שבראשו ונעימת קולו המפתה, הקורא אליו לבוא אליו בלחש מהפנט. חש כל הזמן בהמיית קרביו המתמרדים ובנקמת עצביו המתקוממים. במקום העמוק והחשוך ביותר באולם הרהיטים הטבוחים, ניצב דומם, ממתין – הכיסא. באיטיות מדודה אחז בו בידו הימנית והחל עושה דרכו בחזרה אל ממלכתו.
* * *
"אתה המנהל?"
"כן."
"מה שימך?"
"יקותיאל. אגאוס. שוורץ לשרותך. מה הבעיה אדוני השוטר."
"הגיעו אלינו תלונות על ריח רע של גוויה הנודף מהבניין."
"ריח רע? מהבניין שלנו?"
"די קותי, תפסיק לעשות את עצמך."
"היפוליטה! אין לך איזה מכתב להדפיס? זהו עניין רשמי שאין לך את ההכשרה הדרושה בכדי לטפל בו. אז בבקשה חזרי לעמדתך או שאולי תציעי לאדונים הנכבדים משהו לשתות. התרצו להשיב את נפשכם, רבותי? קפה או אולי מים צוננים מחיי נפש. אולי צלחת פכסמים או תיקרובת אחרת?"
"אני לא מאמינה, כבר חודשיים שהעובדים מתלוננים."
"היפוליטה. סכרי פיך למען השם."
"רק תן לנו לעשות את העבודה."
"שהיא במטוטה ממכם אדונים נכבדים?"
"לאתר את מקור הריח הרע ולוודא שלא נעברה שום עברה."
"אדוני השוטר הנכבד, שמא מין הראוי במקומותינו שקודם תקדים ותציג כיאות וכנאה את האדונים הנכבדים המתלווים אליך."
"מהו רוצה השוורץ הזה?"
"שתגיד לו מי אנחנו ומה תפקידנו."
" אהה זה. טוב אז זה כאן זהו שלמה ראש אגף התברואה והאחראי על הבריאות הציבורית במחוז מרכז."
"דר' שלמה יעקובסון לשרותך."
"העונג כולו שלי דר' נכבד."
"כן, והשני. איך קוראים לך אמרת."
"אפריים כהן-קריגר מרכז מחלקה למפגעים סביבתיים במשרד לאיכות הסביבה."
"זהו. בדיוק!"
"האם באתם מצויידים כיאות במסמכים ודוקומנטים המתירים לכם כניסה לחברה פרטית."
"מר שוורץ זהו רק ביקור לביקורת עקב התלונות הרבות שקיבלנו. אנחנו סומכים על רצונך לשיתוף פעולה כאזרח שומר חוק שראיית טובת הציבור עומדת תמיד לנגד עיניו. בוודאי שאינך רוצה שנלך כעת ונחזור מצויידים בכל הדוקומנטים הנאותים ואולי גם בנציג אחד או שניים של התיקשורת, שבוודאי ישמעו על ההליך החוקי והמסודר, הכרוך בפניה לערכאות, ויתבעו את זכותם החוקית להצטרף."
"רבותי, שיתוף הפעולה מצדי, ומצד כל עובדי החברה מעולם לא היה מוטל בספק."
"טוב. אז מאיפה הסירחון?"
"מהארכיון. כבר חודשיים אף אחד לא מוכן לרדת לשם."
"היפוליטה?!."
"הם היו מגלים את זה בעצמם."
"בבקשה, אחרי. אני אראה לכם את הדרך. אני מקווה שהבאתם עמכם ממחטות בד הטבולות במי פנים נעימים כפי שאני מצוייד. מכאן רבותי בקצה המדרגות שמאלה."
"של מי החדר הזה?"
"כמו שכתוב. של מר אברון. פירמוס. תיסבי.מומחה מספר אחת בחברה לתאונות אישיות. כל הפרמיות בעקבות תאונות מאושרות על ידיו באופן בלעדי. אברון הוא מותיקי העובדים בחברה. אדם מסור בכל מאודו. בוודאי שלא ניתן לחשוד בו באי אלו ... דברים."
"כאן הריח החזק ביותר."
"כנראה שמקור הריח נמצא מאחורי דלת הזכוכית."
"ניכנס?"
"אין ברירה כנראה. משהו שם בפנים מאוד מסריח."
כאן מסתיים החלק הראשון ואולי האחרון.
אל תלינו ואל תתרעמו כי גם עבדכם הנאמן לא שותף בסוד אשר מאחורי דלת זכוכית העינבר.
לעת עתה אוכל רק לנחם אתכם במיספר מילים שאמנם לא אני כתבתי אך אני מוצא בהן מזור מדי פעם.
ועד לפעם הבאה שניפגש-
"אם חטאנו חטא לטעם,/
אל בזעמכם הפעם;/
רק דמו כי נמתם-נים/
עת ניגלו פה חזיונים...שאו שלום, ושאו כפיים:/
פוק יחזיר לכם – אפיים." (ו. שיקספיר)
© כל הזכויות שמורות לרונן
