פוליטיקקה

רועי שאל אותי איך זה שאני ימני וגם הומאני.

במבט לאחור אולי השאלה הזאת הייתה צריכה להפתיע אותי, בכנות שלה, בעומק שלה. אבל ברוח הקיץ החמה, בלי חולצה, על חוף מגדלור, מפחד לגשת ולדבר עם אותה נערה יפיפייה שהסתכלה עלי (ואולי סתם דמיינתי?), השאלה לא הפתיעה אותי כלל. אפילו ציפיתי לה. ידעתי שלהציע את הפיצה שלי לנחום הנווד בזמן שהמדריכים ניסו להעיף אותו מהשטח זה לא בדיוק הדבר המתבקש לעשות. הייתי צריך לצחוק, כמו רועי, והמדריכים, ושאר החברה בקבוצה. אבל אני נזכרתי בסיפור של ס. יזהר, והחלטתי שזה עכשיו או לעולם לא, חתכתי מהר את משולש הפיצה וניגשתי אל נחום. "יש לי הצעה, אני אתן לך את הפיצה הזאת אם תלך." נחום שתק. הנחתי את הפיצה על שולחן העץ לידו וחזרתי למקומי ליד רועי. שיט, חשבתי, זה לא בדיוק יצא טוב, לא בדיוק מה שהתכונתי להגיד. ובכל זאת, אם היה לוקח את הפיצה והולך, היה זה תרחיש עדיף על מה שקרה באמת. נחום הועף בדחיפות ובעיטות החוצה ולא חזר. הרגשתי רע, זרקתי את הפיצה לחתולים. ידעתי שגם רועי הרגיש רע, ושאולי רוב הצופים במתרחש הרגישו רע. בעצם אין פה טוב ורע, גם המדריכים רק עשו את העבודה שלהם, הרי בעל המקום לא רוצה שיכנסו לו זרים למתחם. הם ניסו בהתחלה יפה, אחר-כך באופן תקיף, איימו לקרוא למשטרה, וכשנחום התחצף ואמר שיעזוב מתי שבא לו, סבלנותם פגה.

נחום - גבוה ורזה, מוזנח, מזוקן וקרח, מסריח, משוגע (אפילו עם קול של משוגע), עלוב, כמו כלב רחוב מסכן. חלק גופו העליון שחום מעור השמש היוקדת של אילת. אינני זוכר אם היה זה יום קודם, או אולי אפילו באותו היום, כאשר אני ורועי יצאנו לשחות. כשיצאנו מהמים וישבנו להתייבש ראיתי את נחום בחוף כמה מטרים לידנו, מפשיל את מכנסיו, מגלה איבר מין קטנטן, חבוי כמעט בין כל שערות הערווה, ונכנס למים להתרחץ. די הופתעתי שלברוך יש כזה קטן. קטן כמו שיש לי אחרי שחיה קרה או מבחן מלחיץ. איכשהו חשבתי שאם אלוהים מפיל עליך לך כאלו מכות, הוא צריך לפצות אותך בתחומים מסוימים, ואם ברוך היה מפשיל את מכנסיו ומגלה מוט סירה באורך שבעה מטרים, היה הדבר מפתיע אותי הרבה פחות, ובאופן מסוים אפילו מעודד. כשיצא ולבש את מכנסיו, ניגש אלינו וביקש מים. רועי בדיוק שתה מהבקבוק והיה זה תורי. רועי היסס מעט, ולבסוף אמר לו במפורש 'לא', אבל אני לקחתי לגימה מהירה, שאלתי את רועי 'למה לא', והגשתי לנחום את הבקבוק. הוא שתה כמה שלוקים, סינן איזה תודה והלך. רועי אמר שהוא לא מתכוון לשתות מהבקבוק יותר ושאפשר לזרוק אותו. לפיה באמת היה ריח קצת מסריח, אבל אני עדיין הייתי צמא, וחשבתי שסך הכול מדובר בבן-אדם, כמוני וכמו רועי, ומה לעזאזל כבר יש לו? אז בידיים רועדות, בלעתי רוק, ושתיתי.

מהרגע הראשון שראיתי את נחום עלה בי רעיון מטורף שכזה, שאולי נחום בעצם רק משחק אותה משוגע. אולי הוא כמו הדמויות הללו שקוראים עליהם בספרים – אנשים משכילים וטובי לבב, עם נפש אצילית שהחליטו על דעת עצמם לכפור במוסכמות החברה ולכפות על עצמם גלות. לכפות בדידות אין קץ. פעמים רבות, ברגעי פלצנות נוגים, אני רואה את עצמי ככה. עוד עשר, עשרים שנה, משוטט ברחובות ניו-יורק, מקבץ נדבות, מחטט בפחי אשפה וכותב שירים במחברת אדומה כמו איזה דמות שיצאה מספר של פול אוסטר. הערצתי את הנחום הזה. את נחום המשורר, שמבכה על מות האלים וחוסר התקנה שבאדם. את נחום נביא החורבן. מוכיח את העם. היו אפילו רגעים שחשבתי שנחום הוא אליהו הנביא, אבל כשהכרחתי את עצמי לחשוב בצורה קצת יותר רציונאלית וסבירה הגעתי לסיפור אחר לגמרי.

נחום נולד תינוק רגיל, ללא שום סיבוכים שכליים כלשהם. בן אמצעי למשפחה ירושלמית מהמעמד הבינוני. בילדותו אהב לרכוב על אופניים ואת הטיולים המשפחתיים לים המלח. בבית ספר, הצטיין בעיקר בספורט והיה נבחר ראשון במשחקי הכדורגל בהפסקות. כשסיים את לימודיו, התגייס לגולני, ושירת בלבנון. באחת הפעולות המבצעיות נהרגו שניים מחבריו, ונחום לקה בהלם קרב. הוא השתחרר והחל לצרוך סמים בשביל להתמודד עם הטראומה. בדרך כלשהי הוא התגלגל לאילת. לילה אחד, מותש מהסיוטים ומחוסר השינה, הוא לקח כמות גדולה מאד של סמים, וכשהתעורר לבסוף בחוף מגדלור בבוקר המחרת, היה כבר אדם אחר.

רועי הסביר לי שלהיות הומלס זה סוג של מחלה נפשית. הם אנשים שבחרו לחיות ככה, לא כולם כמובן, אבל רובם. אנשים שויתרו על מלחמת הקיום היומיומית, שהרי האדם הכי עני יכול להשיג לעצמו, עם קצת מאמץ, עבודה בשכר מינימום וקורת גג זולה. לא, לא מדובר רק בעוני, טען, מדובר ביותר מכך. אני התווכחתי. למרות שהייתה אמת מסוימת בדבריו, לא ראיתי את הדברים בדיוק כך. יש מחוסרי דיור באמריקה שנמצאים בתוכניות מיוחדות בהם הם בונים לעצמם בתים, ויש משפחות שיורדות מכל נכסיהם ונזרקות לרחוב. רועי הסכים איתי קצת ואני קצת איתו, ולבסוף, באופן טבעי, הנושא הוחלף. אני ורועי נהגנו להתווכח כמעט כל הזמן. הכול החל באותו ערב באוניברסיטה, כאשר פרץ ויכוח סוער וקולני במיוחד על פוליטיקה בין הסטודנטים במסדרונות. הויכוח התפשט וסחף עוד ועוד סטודנטים. השמאל היה בעמדת מיעוט ניכרת וכשאני נסחפתי לויכוח ראיתי את רועי עומד לבדו ומסביבו מעגל של שבעה או שמונה סטודנטים והוא נלחם בכולם, ללא דופי, תוקף את הדתיים, את המתנחלים, את הימנים. רועי אפילו הצליח להביא סטודנטית אחת לבכי. הוא פשוט אף פעם לא נכנע - הוא אהב להתווכח, וגם אני. הצטרפתי. רועי ירד על הימין הניאנדרטלי, אני ירדתי על השמאל העיוור וה"נאור". היה מצחיק, היה מרתק, היה מאתגר. היה מרגיז, היה מתסכל. עד אותו יום פוליטיקה כמעט ולא עניינה אותי. ידעתי שדעותיי קרובות לימין וחשתי סלידה מסוימת לצדקנות של השמאל, אבל לא יותר. באותו יום חל מהפך. הפכתי לחיה פוליטית. הומו פוליטיקוס של ממש. מאז הספקתי להתווכח איתו כמעט על הכול, אבל בעיקר על פוליטיקה. בדרך יצא שהפכנו חברים טובים. היינו קונים עיתון בין הרצאות ומתווכחים על הנושאים שעלו בכתבות. על השטחים, על הפליטים, על המחסומים. הוא לעג לאלו שלא עושים צבא וקרא להם חרדים, ואני לעגתי לאלו שלא עושים צבא וקראתי להם סרבנים, וככה עקצנו והרגזנו אחד את השני. הקשר שלנו נראה לצופים מהצד כסימביוזה של ויכוחים. בחופשת הקיץ החלטנו לרדת לאילת לקורס צלילה, וככה מצאנו את עצמנו יושבים על כיסאות במסעדת החוף של חוף מגדלור, שותקים.

חם ומייבש, אני מוריד חולצה. המלצרית באה ושואלת אם אנחנו רוצים להזמין משהו. לי בא להשתכר לגמרי, ללכת לאיבוד, לשכוח שיש ייאוש בעולם. בחורה עם חיוך מהפנט יושבת קרוב יותר לבר, אני חושב שהיא מחייכת אלי אבל אין לי מושג. אני יודע שאני לא אעשה כלום, גם ככה אני מרגיש חרא. אני נזכר שיש משקה טעים וסמיך במיוחד על בסיס תותים, המלצרית אומרת שהיא תשאל את הברמנית. רועי מזמין שייק פירות. ואז הוא שואל אותי: "איך זה שאתה ימני וכזה הומאני?"

אני מחייך.

"איך זה שאתה שמאלני וכזה קפיטליסטי?"

רועי בחור נבון והוא מבין את הפואנטה. דעותיו, בארץ, נחשבות שמאל בורגני. בתחום הכלכלי רועי הוא 'שינוי', אבל בתחום המדיני הוא 'מר"צ'. ככה הוא בעצמו מסביר לכל מי ששואל. הוריו אנשי עסקים די אמידים, עשירים אפילו, והצלחתו האישית והכלכלית חשובה לו מאד. הוא קורא את 'הארץ'. התווכחתי איתו על עניין זה פעמים רבות. הוא טען שצריך לעשות הפרדה בין מדור החדשות למדור הדעות, ואני טענתי שאין מנוס מכך שהדעות הפוליטיות של הכתבים והעורכים יטפטפו בין מדור למדור. אם זה בשפה, במונחים או בבחירת האייטמים – העריכה – ההתמקדות של העיתון בנושאים מסוימים. הוא טען ש'הארץ' הוא העיתון הכי מקצועי שקיים בארץ, ואני השבתי שזה די עצוב שזה נכון.

המלצרית חזרה עם השייק של רועי, ושאלה אם המשקה על בסיס תותים שאני מתכוון אליו הוא דאקירי. לא היה לי מושג אבל החלטתי לקחת בכל מקרה. הבחורה המהממת עם החיוך המהפנט דברה עם ילד קטן וליטפה איזה כלב. הלב שלי נקמץ. תחושת פספוס גדלה בתוכי. הקרב בתוכי גבר. 'נו כבר אידיוט, תיגש אליה! אבל מה אני אגיד? שלום, תתחיל עם שלום. שלום, קוראים לי ג'ורג' אני מובטל וגר עם ההורים. זה מצחיק, יכול להיות שזה יצליח...' לא יכולתי, פשוט לא יכולתי. הטבעתי את יגוני בדאקירי, שהתגלה כאכזבה. חלמתי שאם הכלב יבוא אלי והיא תראה כמה טוב אני עם בעלי חיים אז היא תתאהב בי או משהו כזה. מחשבות כאלו לא אמורות לעבור כשאתה מתבגר? הרגשתי מגוחך, פתטי. הייתי חייב להסיח את המחשבות הללו. רועי עדיין שתק אבל השאלה שלו עוד הסתובבה במוחי.

"מה גורם לך לחשוב שאני כזה הומאני?" שאלתי לבסוף.

אני לא יכול להכחיש שזאת הייתה מחמאה, להיקרא הומניסט, אף פעם לא קראו לי ככה. ימני קיצוני פנאטי, את זה שמעתי, אבל הומניסט? זו הרגשה מוזרה למדי, חמימה, והיא עוטפת אותך, קוראת לך, כן... אתה רוצה שכולם ידעו עד כמה הומניסט אתה, שידעו איזה מן אידיאליסט אתה. לפרסם את זה בראש חוצות, לצעוק ברחובות – אני הומניסט! אני נאור! אתה לא ממש קולט את זה, אבל זה בתוכך, זה שם, בתת מודע, מתחבא בחושך, משתלט לאט, לאט.

רועי הסביר על כל מה שקרה עם נחום, ועוד דברים קטנים שהוא הבחין בהם, ואני הסברתי שימין ושמאל זה מושגים כלכליים, ושבארץ אין ימין ושמאל אמיתי – אם אתה נגד ה"כיבוש" ובעד ה"שלום" אתה שמאלני, אם אתה נגד "כניעה לטרור" ובעד "בטחון" אתה ימני. ידעתי שרועי כבר יודע את כל זה אבל אמרתי בכל זאת. השיחה נמשכה זמן מה ולבסוף מתה. שילמנו, השארתי טיפ, רועי אמר שזה גבוה מדי. הבחורה היפה הייתה עסוקה בלאכול סלט כשעזבתי. הסתכלתי עליה קצת, היא נראתה יפה גם מקרוב. עדינה, מתוקה, חמה. היא נראתה אדם טוב. אף פעם אי אפשר להיות בטוחים, אבל אני האמנתי שהיא אדם טוב. זה הפרטים הקטנים שבאדם שמגלים לך את זה. החמימות שבו, החיוך שלו. החיוך שלה, אלי. הדרך שבה היא ליטפה את הכלב, ודיברה עם הילד הקטן.

חזרנו לחדר ונחנו. עדיין הרגשתי רע, בגלל נחום, בגלל הבחורה, בגלל הרבה דברים. החלטתי לקחת טיול רגלי קצר, אז עזבתי את רועי מנמנם על הספה וירדתי לחוף. השקפתי על הים. מרחוק הבחנתי במשהו. עמוק בלב ים, הרחק מהחוף, משהו זז. דגים קטנים וכסופים קפצו מעל הגלים, ושחו נגד הזרם צפונה. כמה פואטי, באותו רגע רציתי לכתוב על זה שיר. לא סתם שיר, שיר מחאה, על הדגים ששוחים נגד הזרם, על נחום והעולם הכוחני בו אנו חיים, על החיים בכלל. חשבתי לכתוב הרבה שירי מחאה. שיר על כל השמאלנים המזויפים שכל מה שאכפת להם זה התדמית שלהם, ובבית הם בטח מרביצים לילדים, לא עוזרים לאישה, ולא מזיז להם לראות קבצן ברחוב. אבל בשביל ההופעה הם יעשו הכול. יחלקו סנדוויצ'ים, יאספו תרומות, יתנדבו במרכזי קשישים. שיר על כל השנאה שקיימת בתוך השמאל כלפי המתנחלים, הדתיים, הימניים, אבל איך הם תמיד יתגאו בכך שהם הומאניים ופציפיסטים, ויטיפו להבין את הצד השני. התחלתי לחלום שאני זמר המחאה הימני הראשון. טוב, אחרי סאבלימינל אולי, אבל גם הוא מכר את עצמו, ובכלל, אני יותר טיפוס של רוק. אני חושב שגם אם הייתי שמאלני היה נמאס לי כל היום לשמוע "ערבב את הטיח אחמד". זאת תעודת עניות די גדולה שאפילו שירי המחאה הם קולקטיביים.

תמיד אהבתי מוסיקה. עוד מאז שהייתי ילד קטן. אהבתי לשמוע, אהבתי לנגן. האהבה שלי התחילה כששמעתי איזה שיר רוק מדהים בערוץ המוסיקה. ממש אהבה משמיעה ראשונה. בכיתה י' התחלתי לשמוע החיפושיות ודילן, ומאז הם האומנים האהובים עלי ביותר. התחלתי לנגן על גיטרה אבל אף פעם לא התמדתי. תמיד זרקתי את הגיטרה וחזרתי אליה. מן מערכת יחסים שבורה שכזאת. התגעגעתי אליה, התגעגעתי למוסיקה שבבית, לדילן שר על ג'ואנה ולואיז. מוסיקה שיכולה להשכיח את כל צרותיך, לרומם אותך לפסגה הכי גבוהה ולהוריד אותך למעמקים הכי אפלים. מישהו בטח כבר אמר את זה לפני, וזה באמת נכון. מוסיקה היא אולי, אפילו, יותר טובה מסמים, אבל אני לא ממש יודע. הפעם היחידה שניסיתי הייתה כשהייתי בבית של חבר והוא הציע לי גראס. לקחתי כמה שאכטות ואחרי כמה זמן חשבתי שזה באמת משפיע ואני נעשה קל יותר ושמח יותר, אבל בסוף התברר לי שהוא סתם עבד עלי וזה לא היה באמת גראס. סתם כמה עלי תה שהוא קצץ וגלגל.

הבחנתי בנחום צפונית ממני, בקטע חוף עם הרבה אוהלים. איש מבוגר עם כרס וזיפים לא מגולחים ישב על כסא ים וצעק עליו כמה מילים שלא יכולתי לשמוע. כעסתי. נחום. נחום המסכן והעלוב. נחום המוכה. לאן העולם מתדרדר, אלוהים, איזו אטימות! לאף אחד כבר לא אכפת מאף אחד אחר. כולם דואגים רק לעצמם. רציתי לגשת ולעזור לנחום, לעזור לו איכשהו. הוא עדיין עמד שם, ליד האיש, דיבר אליו. כבר חששתי שזה שוב יסתיים באלימות, אבל אז האיש עם הכרס והזיפים גישש בכיס חולצתו. לאחר ששיחק עם איזה חפץ שהוציא משם, הגיש אותו לנחום. נחום קירב את החפץ לפה, ולאחר כמה שניות פלט ענן עשן לתוך אוויר הים החריף.

צחקתי. חשבתי שזה די אירוני.

המשכתי לטייל על החוף. חשבתי על כל הדברים שקרו. על הירידה לאילת, על הקורס צלילה, על נחום, על הבחורה, על מוסיקת מחאה, על הגיטרה בבית, על רועי ועל פוליטיקה. בתקופה האחרונה אני ורועי בקושי מדברים, בקושי מתווכחים. רוב הזמן אנחנו סתם שותקים. יכול להיות שפשוט נגמרו הנושאים לדבר עליהם, אבל אני חושב שזה בגלל סיבה אחרת. אני חושב שזה בגלל שאני אוהב אותו, אהבת אח ורע, ויתכן שגם הוא מרגיש אותו הדבר. בהתחלה רק ניסינו לשנות אחד את השני כל הזמן, אבל לאט, לאט התחלנו גם להבין אחד את השני, וקיבלנו זה את זה. מי יודע, אולי גם הצלחנו לשנות. חזרתי לחדר, רועי עדיין ישן, עליתי על המיטה ונרדמתי.

בלילה יצאנו לטיילת, שוב. אילת – עיר הפלקט. שטחית, חומרית, אינטרסנטית, אדישה. כל-כך אדישה שכבר בא לך שיעיפו אותך מאיזה מועדון ריקודים או בר בגלל הבגדים הפשוטים שלך. אפילו זה לא... בין ההמון אפשר לקלוט חצאי משפטים. "...חכה, חכה, אני אדקור אותו..." ילד עארס עם קוצים אומר לחברו. "...מה את אומרת עליו?" בחורה בחולצת בטן ושער מתולתל מתייעצת בחברתה, וזאתי, שמנמנה עם שער קצר משיבה: "הוא? עזבי אותך הוא סתם נראה לי הומו...". רועי ואני מסתכלים על הבחורות. הוא מדבר על חברה שלו בבית ומשדל אותי להתחיל עם כל מיני בנות. אבל אני שפן, מעמיד פנים כאילו אין אף אחת שאני רוצה. בסוף נשבר לו, והוא אומר שאם אני לא אתחיל עם מישהי אז הוא יתחיל בשבילי, ושזה ממש לא כדאי לי, עם כל מה שהוא עומד לספר להן עלי. אז חיפשתי.

זאת צעירה מדי, זאת מכוערת, לזאת יש חבר. התבייתי על ברונטית חמודה עם עיניים כחולות שנראתה בערך בגילי. ניגשתי אליה משקשק כולי ואמרתי לה שלום. היא חייכה וענתה בחזרה שלום. המשכנו עם דיבורי הסרק הרגילים לכמה דקות, וכששאלתי אם היא רוצה לשתות משהו ביחד, היא טענה שהיא צריכה לפגוש כמה חברות ואין לה זמן. הבנתי. אמרנו להתראות. רועי לא הפסיק לצחוק על איך שהתרגשתי, "כמו איזה ילד מאעפן", וגם לא שכח לרדת על איך שהיא נפנפה אותי. המשכנו להסתובב עוד קצת ובסוף תפסנו מונית חזרה.

גם הטיול לאילת הסתיים לבסוף. ואנחנו חזרנו הביתה. רועי עמד לעזוב לארה"ב עם חברה שלו וארגן מסיבת פרידה קטנה. לא ידעתי אם נשמור על קשר. רציתי להביא לו מעין מתנת פרידה – עלובי החיים של ויקטור הוגו, הספר האהוב עלי ביותר, ובדף הראשון לכתוב הקדשה: "לרועי, אולי הומאניות היא תכונה נרכשת". בסוף קניתי לו מנורת שולחן יפה לבית החדש, וכתבתי על פתק איזו ברכה מאוסה. במסיבה יכולתי לשמוע כמה מהחברים שלו יושבים ומדברים על ההתנחלויות הרעות ועל המצב העגום של השמאל. זה לא עניין אותי. כבר לא. רועי היה עסוק עם חברה שלו ואני הייתי עסוק בלדבר עם בחורה מאד נחמדה. בסוף הערב השארתי לה את המספר שלי, וגם קבענו להיפגש. לפני שעזבתי, אני ורועי נפרדנו בחיבוק דובים גדול. "שמור על עצמך, אחי, ודיר-בעלאק אתה לא שומר על קשר." "אין בעיה" הוא אמר, ושנינו חייכנו, והמשכנו להבטיח הבטחות שידענו שלא נקיים. "בכלל, זה די טיפשי לערוך מסיבה בשביל להיפרד מאנשים" רטנתי כל הדרך הביתה.

רועי עזב למחרת בבוקר, עלה על טיסה ישירה לניו-יורק. ובדיוק ככה, פוף, הוא נעלם. אני עדיין חושב עליו מדי פעם בלילות, או סתם כשאני הולך ברחוב. נזכר באותה שיחה עתיקה, על החוף, כשהוא קרא לי הומאני. מנסה לדמיין מה הוא עושה עכשיו. מאז המסיבה לא ראיתי אותו. וגם לא את הבחורה הנחמדה. היא מעולם לא התקשרה אלי, הבת זונה. יותר טוב. בטח סתם שמאלנית מסריחה, זה בחיים לא היה מצליח...