|
הוא חצה את גדת נהר הליפי החוצה את דבלין. בית הדואר ההיסטורי נראה באופק, סירות תיירים נשאו את עצמן מערבה. בחור צעיר, בהיר עור, בעל עיניים חולמניות, מטרתו ברורה- אל ביתו של היינץ גודלמן – איתו דיבר בצהריים.
בן שלושים ומשהו היה שון אובראיין, כשסיים את כתב היד של ספרו "הכוכב הדומם" היה זה כתב יד שעסק ברומן אהבה שאירע בחופה המערבי של אירלנד, מחוז קלייר היפהפה, הרומן כלל תיאורים עזים וצבעים מנופה ותרבותה של הארץ, הוא סיפר על זוג ששרד את הדרך המשותפת על רקע כל הקשיים, אלא שבסופה של הדרך מת אחד מבני הזוג. אכן טרגדיה נוגעת ללב ומזילת דמעה, יכולה הייתה אולי להיות קלישאה או שמא דרמה מטלטלת, תלוי את מי היו שואלים. הסיפור היה בחובו של שון והוא העלה אותו על הכתב במשך כחצי שנה של כתיבה.
שון עבד כפקיד זוטר בחברת השקעות " מק'גינטי" בעיר הגדולה . אך בקושי הרוויח די צרכו על מנת לממן את משפחתו הקטנה- אשתו ושני בניו. לכן משסיים את העלאת כתב היד על הדף מהיר ושלח כמה וכמה עותקים לחברות הוצאה לאור ציבוריות ברחבי אירלנד ובריטניה. עד מהרה קיבל תשובות שליליות מן הלקטורים שחיוו את דעתם כי מדובר ב"קלישאה גמורה". חברת הוצאה לאור אחרת עיכבה את תשובתה. שון פיתח ציפיות רבות, אך הציפיות התבדו, הסיבה לעיכוב הייתה כיוון שבחברה היו חילופי כוח אדם ולכן גם מהם קיבל תשובה שלילית.
הוא פנה לחברת הוצאה לאור מסחרית – זו אשר גובה תשלום עבור שירותיה. הם נתנו לו הצעת מחיר של סכום הקרוב לארבעת אלפים יורו. כך עברה לה שנה ארוכה, הוא התייאש- כמעט.
יום אחד כשחיטט בארנקו התפוח מפתקים ועשה בו מעט סדר, נתקל בפתק ישן עם מספר טלפון, הוא פתח אותו וגילה שם שם עם מספר טלפון – השם היה מוכר "היינץ גולדמן".
שון היה שכנו של היינץ גולדמן – יהודי מגרמניה שהזדקן בדבלין, אליה היגר בשנות השלושים של המאה העשרים, הוא היה שכנו של שון וגר דירה אחת מעליו, בבניין הדירות. לשון היה לב זהב והוא סייע בידו של היינץ, בתחילה כ"גוי של שבת" ואחר כך משבגר הפך לחברו הטוב ואיש סודו. היינץ סיפר לו על ילדותו בגרמניה, על הגירתו לאירלנד ועל קשריו עם נער אחד בשם חיים, שברבות הימים הפך לנשיא של מדינת ישראל. שון ששלט באנגלית ספרותית ניסח להיינץ מכתבים אל ארגונים יהודיים בעולם לשם השבת רכוש משפחתו בגרמניה. רכוש שהופקע בשנות השואה. שון עשה מאמצים וסייע בידו של היינץ. העניין היה בהליכים
בדיוק באותו זמן, נישא שון לבחירת ליבו ועבר לדירה אחרת. היינץ אסיר התודה רשם לו פתק ובו מספר טלפון, אמר לו בהתרגשות:
"שמור על קשר ואם אי פעם תרצה טובה. אשמח לעזור לך!"
"בכל דבר?" התלוצץ שון
"כן, בכל דבר!"
שון נזכר בחילופי הדברים ממרחק של שבע שנים בהן לא היה בקשר עם היינץ. הוא היה במצב נואש מעט, וכמובן לא פסל את עזרתו של היינץ על הסף. הוא לקח את השפופרת והתקשר אל הקשיש:
"הללו!" נשמע קול מבוגר
שון פתח בשיחה עם היינץ כשהוא שואל לשלומו.היינץ סיפר לו על קשייו ועל כך שהחזיר את הרכוש הגזול מגרמניה לידיו. הוא התלהב מכך ששון "הגיע רחוק" והשלים כתיבת ספר. באותה נקודה שאל שון את היינץ האם יוכל לממן לו את הוצאת הספר:
"בוודאי! איזו מן שאלה!" התלהב היהודי המבוגר "בוא היום בשעת אחר הצהריים, סכום הכסף יחכה לך!"
הוא הודה לזקן במילים נרגשות. מעבר לקו נשמע המהום ואחר כך אמר: "על לא דבר! מגיע לך הרבה יותר על טוב ליבך!"
הוא חצה את גדת נהר הליפי החוצה את דבלין. לחות קרה עמדה באוויר. בית הדואר ההיסטורי נראה באופק, סירות תיירים נשאו את עצמן מערבה. בחור צעיר, בהיר עור, בעל עיניים חולמניות, מטרתו ברורה- אל ביתו של היינץ גודלמן – איתו דיבר בצהריים.
בית הדירות של שנות ילדותו נראה למרחוק. הוא הגיע אל דלת דירתו של היינץ. בין הדלת למזוזה, תחובה הייתה מעטפה. שון הרים אותו. עליה היו כתובות המילים:
"ליקירי שון – זה בשבילך!"
שון פתח את המעטפה – בתוכה מצא שטרות של כששת אלפים יורו!
הוא חייך ואחר כך צחק צחוק משוחרר כשהוא מתרגש ורועד בשני ידיו. עוד היום יזמין את חבריו לפאב ההוא ב"טמפל באר" לסיבוב בירות. אך לאחר שהתעשת אחר כך אמר לעצמו:
"רגע, אני אדפוק בדלת אומר לו תדוה!"
הוא דפק בדלת, לא הייתה תשובה
שוב דפק, הפעם ביתר חוזקה – ללא תשובה
לבסוף שלח אגרופו ונתן מכה בריאה – וללא תשובה
"היי אדוני הצעיר! – הכל בסדר?" שמע לפתע קול מאחוריו. הוא הסתובב וראה אשה מבוגרת שהביטה בו במבט מוזר
"אני צריך את מר גולדמן!" אמר כשהוא מכניס את מעטפת הכסף לכיסו
"מר גולדמן איננו!" קראה האשה
"מה זאת אומרת אין?" תמה שון
"הוא נפטר לפני שלושה חודשים!" אמרה בעצב והמשיכה במורד המדרגות
בעמוד הראשון של ספרו החדש שיצא לאור כתב שון:
"מוקדש לזכרו של מר היינץ גולדמן – שאילולא עזרתו הנדיבה והעלומה- לא היה יוצא הספר לאור!"
| 
