"הגן היפה הזה מטריף אותי".
דוד קופרשמיץ שמע את אשתו אומרת את המשפט הזה, ואורו פניו. סוף כל סוף היא אוהבת משהו ששווה לעשותו למענה.
"ולמה הוא מטריף אותך"?
"אתה יודע מה קורה כשאני רוצה משהו".
"אני לא בדיוק יודע". התלבט בשאלה וחכך בדעתו כיצד לנהוג.
"אתה לא נוהג בי כתמול שלשום, שום אותות שום עצות לבעיותיי".
"לא ענית לי מדוע הגן מטריף אותך".
"תפנה לרבקה המכשפה, בבקשה ריח הפעמוניות משגע אותי". דחקה מיכל בבעלה דוד.
"ואם היא תדחה את בקשתי". היקשה דוד על אשתו. חשב על דבר בקשתה של אשתו מתוך מבוכה ופליאה, היה מסופק; שב ונעץ באשתו מבט חודר וכיווץ את גבותיו.
" כלום תסכימי שאכנס לשכנתנו שאת מכנה אותה בשמות גנאי "מכשפה" היא בסך הכול אישה גלמודה, שגם לך מנעימה את החיים".
תשובתה הייתה מפתיעה. "מניין לי לדעת דוד, הרי לא הייתי אצלה ועד עכשיו מילה לא נאמרה בינינו".
"ובכל זאת את חומדת את הפעמוניות בגנה"!
"דוד,דוד" קטעה אותו מיכל בקוצר רוח. "שמעתי עליה דברים טובים לא נותר בי שום פחד ממנה, אולי כדאי אפילו להתיידד איתה כדי שאוכל ליהנות מצליל הפעמוניות הנידף ברוח בגנה".
"שלא ניפול בפח, שא רגליך אליה ותביא לי פעמוניות שאוכל ליהנות מיופיין ומריחן".
"היא נסעה תחזור יותר מאוחר ניסיתי לקרוא לה, היא נופפה בידה ואמרה כי תחזור".
"אני מיד מגיעה". שמע דוד את קולה של רבקה ירחמילביץ מעבר לאינטרקום, בקולה היה משהו אנושי וחם, וכל הדיבורים והרכילויות על כשפים ומעשה כשפים שהיא עוסקת בהם או ניסיון להפעיל כוחות על-טבעיים על-ידי לחשים, השבעות וטקסי פולחן כדי להביא ברכה או נזק. היו דבר שאין בו ממש, שמועה חסרת כל בסיס. בסך הכול ביקש להביא לאשתו פעמוניות שתוכל להריח את ריחן.
"אנחנו בטיפולים ובא לה על הפעמוניות, אומרים שאישה הרה כשהיא רוצה משהו, צריכים להביא את דבר בקשתה.
"בקביעה אחרונה זו, יש שמץ של אמת". דוד פער מולה זוג עיניים נדהמות..
"לעולם לא היית נשואה ולא הרית, הכיצד את יודעת שהאמירה העממית הזו נכונה"?
"כלום אתה יודע מה אירע לי בצעירותי או אם הייתי נשואה, שנים אני מגדלת פעמוניות ולא סתם, שם בתי פעמונית והיא איננה, הלכה לעולמה לפני שנים ממחלה.
"מהה".
"ואני במה אשמתי, איך יוכל אדם לטעון כי שפר עליו עולמו ואין לו שריטה".
איזה עולם קטן, עולם של עמק יזרעאל הטובל בירק ובעצי פרי לרוב, אדם יכול לחיות שני מטר משכנו ולא לדעת עליו דבר. דוד לא העלה בדעתו ובלתי נסבל לדמיין או לתאר את הדבר במחשבה.
"לא עלה בדעתי שדברי יעוררו מהומה כזאת".
"איזו מהומה? לא עוררת שום מהומה, בסך הכול מגדלת פעמוניות שמזכירות לי את ילדתי האהובה".
רבקה לא הייתה מבוגרת מאד, נראתה קצת מוזנחת בלבושה, תלתליה הזהובים נשפכו על עורפה אך פדחתה דלילה משהו משערות, כנראה שאפה הנשרי ופיה הקטן נטמעו בדמיונם של הבריות כמכשפה, שכן לא התערבבה במרקם החברתי בולדהים ולאיצרה קשר כלשהו, שכן היא מצאצאי הטמפלרים הגרמנים הַפְּרוֹטֶסְטַנְטִים שהתיישבו בעמק בתחילת המאה העשרים, ובשנות השלושים עשו יד אחת עם התנועה הנאצית בגרמניה נגד המתיישבים היהודים שיישבו את העמק, על בעלה נטפה טיפות של מידע כמו מים במשורה. על אף אהבתה אותו, הוא חזר לגרמניה והתגייס לשורות הצבא הנאצי, היא לעולם לא שמעה ממנו יותר.
"החיים שלי לא חשובים, הטיפולים שלכם יעלו ארוכה ותזכו לפרי בטן".
"הלוואי מפיך לאלוהים;ובכל זאת כלום זו לא תאונה כאשר בעלך שהיה הכל עבורך, רוצה להרוג מפעם לפעם, או שיש לו סיבה אחרת לדעתך שעזב הכול".
"הוא לעולם לא פגע בי, זכיתי גם זכיתי לתשלום פיצויים במסגרת גירושם של הטמפלרים , אמנם נשארתי בארץ העמק הזה מכניס שמחה לחיי וגורם לי את האושר הרב ביותר".
"מיכל מה נוכל לעשות"?
"מה פירוש מה נוכל לעשות, לעשות מה".
"את יודעת... פעם דיברנו על זה".
"דיברנו על מה דוד".
"נו, על הטמפלרים שהם לא משלנו".
"מתי שמעת פעם אחרונה שדיברתי רעה על הטמפלרים, נגעתי רק בריח ובמוסיקה של הרוח כשהיא מנענעת את עלי כותרתם".
"את לא חושבת שהגן מטריף גם את דעתי".
"זה שאמרתי, צריך להתיידד עם רבקה, ולא ללכת נגדה".
"לא הבנתי, מה התכניות שלך לגביה, איך אנחנו קשורים אליה".
"הרי זה נס".
"מה נס, מה אתה מתכוון לעשות". מיכל הזיעה כלא יודעת את נפשה, משהו מסתורי ולא ברור לה נשמע בקולו של דוד, שלא הכירה אותו כלל.
"אהיה מעתה בן בית אצל רבקה, אעבוד בגן שלה ואקטוף לך פעמוניות, הרי זה מה שביקשת"?
פעמונית נולדה וקול שמחה רמה נשמעה מבית התרבות של ולדהים, מיכל לא הייתה זקוקה יותר לפרחי הפעמוניות, הייתה לה פעמונית משלה, משאלתה התגשמה.
"יש מטרה נעלה יותר שתוכל להקדיש את חייך וחיי זוגתך".
"כן, בחינוכה של פעמונית".
"הייתי רוצה לתרום בחינוכה, יש לי מה להציע, אף שלעולם לא אוכל להיות לצידכם, איני יהודיה, העובדה שאני כאן לצידכם יכולה אולי לברר אפשרות"?
דוד ומיכל הביטו אחד בשנייה משתוממים לדבריה של רבקה, דוד הצטער שהרהר במעשיו ופשפש בדמיונו שיוכל להוציא מכספה, הוא בטוח עתה שרבקה אינה נלחמת במיכל ובו.
"המשותף לכם ולי קטן מהמשותף לאנשי המושבה, רק אני נשארתי מהטמפלרים, אבל אני לא נלחמת למען המדינה, איני נלחמת כנגד מישהו, לא רוצה לשמוע דבר מהמתרחש כאן, רק מוסיקה, מוסיקה שתניח לי לחיות את חיי".
"זו לא משאלה מוזרה"?
"האומנם מוזרה היא, ומה כל המדינה אם לא שירות לכמה עשרות אוליגרכיים שמחזיקים את המדינה בכיסם".
פעמונית גדלה ויפתה ורוב הזמן שיחקה בגנה של רבקה ירחמילביץ , משתעשעת בין צמחי הפעמוניות.
"אני לא מתיירא שפעמונית תבלה רוב הזמן אצלך, אני מתיירא יותר ממה שזמנים כשלנו עשויים לעולל לאישה כמוך".
"אל דאגה, פעמונית בידיים טובות, מה שדיברתי עתה,פעמונית לא צד בעניין ואינה יודעת דבר על דעותיי, רוב הזמן היא שומעת מוסיקה".
אין לי מושג כיצד הגעתי לגן העדן הזה, הפעמוניות פורחות ונגינתן מעוררת בי זיכרונות מן הכפר שנולדתי בו, נותר בליבי רק זיכרון מטושטש מילדותי
בזיכרוני מעורבים סיפורים מן העבר הקרוב והרחוק, וקשה לי להפריד ביניהם. דודה רבקה מנעימה לי את החיים,מפריעים לי שיחותיה על עולם יותר טוב, זה עולם לא טוב?
מה רבה הפתעתו של אדם שחי בתיבת צמר גפן, מאמין שאין דבר כזה שנקרא אהבה, כי טפטפו לו על חוליי מזג האוויר, ועל הגרמנים ועל הדמוקרטיות שמתפוררות, ועל הדתות; כשהוא מוצא עצמו מאוהב על עמקי נשמתו ונפשו אומרת שירה, והוא רואה כל יום את התחדשות האביב, פריחת השקדיות לפני ט"ו בשבט, העמק הפורח בירקותו ועצי האלון המנצים את בלוטיהם. אני עושה מה בא לי בלי להתחשב באף אחד ובטח לא בדודה רבקה שלא מוכנה לצאת מהשבלול שלה. אני מאוהבת עד מעל הראש והפרצופים שהיא עושה למיכאל ממש לא מעניינים אותי; אני יודעת שהיא אוהבת אותי והיא אישה טובה אבל חונקת.
"מהון להון התאהבת עד לשיגעון, תדעי לך שהתנהגותך פגעה בי כחזיז".
"מהה".פעמונית נעצה בדודתה עיניים כמרותקת למקומה, מנהלת עם עצמה שיג ושיח כאילו יש בחדרה קולות מסתוריים, כמן טירוף שמנחה אותה להתנגד לכל מילה ולכל משפט שיוצא מפיה של רבקה.
"את לא תקלקלי לי את חיי כמו שקלקלת לפעמונית ההיא, זאת שסיפרת לי עליה".
"את מכשפה לא קלה, ממש מכשפה עם ריח באושים של רוע, בכל אני אשמה".
ביליתי כמו שלא ביליתי בחיי , אני שמה פס על דודתי שגידלה אותי כל חיי באהבת אין קץ, היא חוותה אהבת גבר והתאכזבה; אני מכרכרת בכל עוז, אבל לא ידעתי שמיכאל משקיף על מהלכי ובז לי בלבו, הוא הולך ומספר לחברה, ואני מה... מאבדת שליטה עצמית ועוד מעט אצליף בשבט לשוני קבל עם ועדה, ברגע שאציב רגלי שוב בביתה של רבקה.
והיא המסכנה עשתה ניסיון מגומגם לתרץ את התנהגותה, היא רצתה לסוכך עלי מאכזבה.
"את עזבת אותי עבור אהבה נכזבת". היא צדקה לעזאזל.
