מסע אל העבר

אחזתי בראשה העדין הזה,עם השיער האסוף. הסתכלתי לתוך עיניה הירוקות המושלמות הפנים האלו החיוך התמידי שהיה נסוך על פניה היופי השקט הזה שמקבל עכשיו משמעות אחרת.

נשאתי אותה בזרועותיי עד למקום שהיה בו קצת אור והתחלתי לצעוק, הצילו! ואני שומע את ההד מחזיר לי הצילו חרישי,מן צחוק שכזה..שאף אחד לא ישמע אותך. ההד מלגלג עליי, הצילו! זעקתי הלוואי ומישהו יענה.חוץ מההד וריח המים לא היה שם כלום,ניסיתי לצעוק שוב הצ אבל כבר התחלתי לבכות,בכי שלא כאב לי כמותו בחיי,הדמעות הרטיבו אותי והחלו לזלוג על הרצפה.

ניסיתי,ניסיתי לעצור את הדמעות אך לא הצלחתי. תמיד הצלחתי עד היום. עד היום..

והחלו לעלות בי זכרונות,מהימים שהיו.מאיך שהכרנו,ממי שהיינו.

אני רואה אותה יושבת לה על הספסל ליד המדורה צוחקת עם חניכותיה מנגנת להם בגיטרה,מחייכת צוחקת נהנת,ידעתי שהיא זאת היא. החיוך המקסים שלה,זה מהדברים שאי אפשר לתאר במילים. ניסיתי, ניסיתי לתאר במילים אך ללא הצלחה. התקרבתי למדורה שלהם,שמעתי את קולה הענוג מתנגן חרישי לצלילי הגיטרה והחסרתי פעימה מליבי,המשכתי בדרכי אך יד נשלחה מאחורי "מה הולך אחי?" הכל טוב עניתי בלי להסתכל רציתי להמשיך ללכת לכיוונה אך היד תפסה בי שוב,אז מה? מסיימים תיכון? הסתובבתי,אמרתי לעצמי אני מסתובב רק כדי לסיים את זה ולהמשיך. כן מסיימים.. מה איתך? איתי מצוין.מסיבות שטויות כאלו אתה יודע. וואלה. אחי אני אדבר איתך עוד מעט. אך כשהסתובבתי חזרה לכיוונה היא כבר לא היתה שם. חיפשתיה,בין המדורות במבנה התנועה אך ללא הועיל. התרגזתי על עצמי. איך נתת לה לברוח לך? אתה יודע שהיא היא היא,כן אני יודע, עזוב אותי עכשיו.

חקרתי אותה,למדתי עליה,צפיתי בה אספתי כל פיסת מידע שתגרום לי להתקרב אליה, אך גם זה לא הצליח. היא לא אהבה את הפרסום,למרות שהיה בה יופי קוסם שסיבב כל ראש שעבר לידה,היא לא אהבה את הפרסום. וזה הגביר בי עוד יותר את הרצון להשיג אותה.

אני לא יכולה יותר! אני חיה בשקר כבר כמה חודשים. מה?איזה שקר? מי שיקר לך? לא שיקרת לי,אני משקרת לעצמי,כל יום מחדש,אני אוהבת אותך. אבל אני יודעת שזה גם לא זה. אני לא רוצה סתם שתשלה את עצמך. נאלמתי, לא ידעתי איך להגיב.היא נפגעה. הרגשתי שננגס לי הלב,לא נרדמתי לא אכלתי הפכתי לזומבי. עבר שבוע וכבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי שלחתי לה הודעה,היא החזירה מיד. בוא ניפגש, החיבוק הזה היה החיבוק הנעים שהיה לי מיימי הנשיקה היתה המתוקה ביותר.

שלום, שלום זה אני. כן אני יודעת.. אני חושב לעצמי למה כ"כ לדבר איתה? אני כ"כ מתאמץ והיא בכלל לא שמה עליי , מה נשמע? הכל בסדר. איתי טוב תודה. לא משנה סתם התקשרתי לשאול בשלומך.

תקשיבי כבר 03:00 אני חייב ללכת לישון,אז מה נו עוד קצת,אמרנו את זה גם לפני שעה, אני יודעת אבל כ"כ כיף לנו,התיישבתי על המעקה ואמרתי לעצמי גם ככה אין לי מה לעשות מחר,מה יש לך מחר? בגרות בלשון.. ואת בטח מצפה ממני להמשיך לדבר איתך כשאני יודע שיש לך בגרות על הבוקר? לילה טוב גברת! עכשיו לישון! לא מענין אותי. נו בבקשה.. אין מצב. טוב. תשלחי לי הודעה כשאת נרדמת.

ציפציף, צליל ההודעה קרא. פתחתי את ההודעה והתחלתי לקרוא,כנראה שהתעלפתי לכמה שניות כי לא ידעתי איך הגעתי למצב הזה,כפוף על השולחן, "אני יודעת שזה יפגע בך אבל אני לא רוצה לפגוע יותר בחיים,אני אוהבת אותך אתה אדם מקסים אבל אני מרגישה שוב שאני משקרת את עצמי,כל יום מחדש, סליחה."

הלו? יש שם מישהו למטה? כן עניתי בקול ענות חלושה,הם הגיעו, הם באו להציל אותנו אמרתי לך בבכי אבל היא כבר לא שמעה.

ניצלתי,אך אותה הם לא הצליחו להציל.

הם לא הצילו את אהבתי.

ליבי נשבר.