מגדת העתידות הצוענייה

מגדת העתידות הצועניה

כול מילה אמת

מאת: חנניה ואגו

אימי שהלכה לעולמה לפני מספר שנים, הייתה אישה מאד ריאליסטית. היא נולדה בעיירת אומנים ליד בודפשט בהונגריה. שמה היה אלווירה (שם שמוצאו ממש לא הונגרי)ובשנים שלפני מלחמת העולם השניה, היא הייתה גרושה+ילדה בת 13 שלימים תהיה אחותי הגדולה.

חברה של אימי בקשה ממנה להצטרף כי חוששת ללכת למגדת עתידות צועניה, לבד.

אחרי שהצוענייה אמרה מה שאמרה לחברה של אימי, החברה האיצה באימי לשבת מול הצוענייה ותמורת מחיר

מאוד צנוע להקשיב לחיזוי עתידה.

כך אמרה הצוענייה: אני רואה אש גדולה. (את זה היא אמרה גם לחברה) הודות לך רוב בני משפחתך לא ינזקו

מהאש. אחר כך תתחתני ויולד לך בן .(היא ראתה שאימי כבר לא צעירה)את עם משפחתך החדשה תגיעו

לפלסטינה. (אימי שאלה האם פלסטינה זה שם של עיר או ארץ, כי היא מעולם לא שמעה את השם הזה.

בצוענייה לא ידעה לענות וגם לא ידעה להגיד היכן זה.)

יהיה לכם שם קשה, אבל לא תרצו לעבור לשום מקום אחר. לעת זיקנה תתחתני בפעם השלישית.

את הסיפור הזה שמעתי מספר פעמים מאז שהייתי ילד.

כך קרה במציאות: כשהגרמנים הגיעו להונגריה והתחילו לאסוף יהודים, אימי השיגה מסמכים מזוייפים לכל

המשפחה הקרובה (עד בני דודים). הודות לכך ניצלו.

לאחר המלחמה, במחנה עקורים הכירה את אבי שכול משפחתו הושמדה, והתחתנה איתו. באותו מחנה

נולדתי אני ואימי כבר בגיל 40 (ואז זה עוד לא היה עניין שיגרתי)

פקיד הגירה מטעם ארגון הג'ויינט שאל את הורי לאן ברצונם להגר. היא שאלה מה האופציות?

הוא התחיל לדקלם. אמריקה, קנדה, מקסיקו, ארגנטינה, פלסטינה...

איך ששמעה אימי את השם פלסטינה, אמרה: זהו. פלסטינה.

אבי שאל אותה מה היכן זה? למה דווקא לשם? הרוב רוצים לאמריקה.

שום דבר. אימי לא הסבירה ולא סיפרה על הצוענייה, כי לא רצתה שהבעל החדש יחשוב שהיא מטורללת

שפועלת לפי הנחיות של צוענייה שרלטנית.

כך עברנו לצרפת ומשם באוניית מעפילים לפלסטינה. רק בדרך הם שמעו מאחרים שבפלסטינה רוצים

להקים מדינה של יהודים.

אחרי כשנה בארץ הסוכנות שכנעה את משפחתי להפריח את השממה בנגב. עבור הורי שבאו מבירת

הונגריה, זה היה כמו לעבור לגור על הירח. לא היו בתים ולא היו מים. כמו שאומר השיר, ימין ושמאל רק

חול וחול.

היה קשה. שנים היה קשה.

אחרי שאבי נפטר, ואימי כבר בת שבעים, היא התחתנה בשלישית.

אחרי גיל שמונים היא חלתה באלצהיימר ולפעמים אפילו לא ידעה מי אני, אבל את הסיפור הזה היא

יכלה עדיין לדקלם מילה במילה.

גם לא מאמין בשום דבר שאין לו הסבר מדעי מוכח, ושנים תהיתי באשר לאמינות של הסיפור הזה.

ועכשיו, בהיותי כבר בעשור השישי לחיי, אני פוגש באדם בשם צוריאל הרוא"ה, שמדהים אותי במה שאני

מגדיר כתחזיות. הוא קורא לזה חוש נבואי ואני יודע רק דבר אחד. התממשות תחזיותיו כה מדוייקות עד

שאני מרים ידיים. אין לי הסבר.