הרצל צמח

בְּצִפָּרְנֵי הַסָּפֵק

חֶזְיוֹנוֹת בְּלֹא שֵׁנָה. הָראשׁ גָּדוּשׁ.

נָהָר הָעוֹבֵר עַל גְּדוֹתָיו.

מִטַּלְטְלִים בֵּין תִּקִוָה לְיֵאוּשׁ, 

שׁוֹקְעִים וְצָפִים עַל קֶצֶף גַּלָּיו.

רוֹצִים לְהָחִישׁ אֶת הָרֶגַע,

אַךְ מִנֶּגֶד הַחֲשָׁשׁ רָב.

הֲיִצְעָדוּ בְּרַגְלֵיהֶם בְּלֹא  פֶּגַע

אוֹ יִהְיֶה זה עוֹד תִּשְׁעָה בְּאָב.

הַמְכוֹנִית נִבְלֶמֶת, נֶעֱצֶרֶת,

הַמַּבָּטִים מְרֻתָּקִים לְכָ ל תְּנוּעָה עוֹבֶרֶת,

הַנֶּפֶשׁ הוֹמָה, וְהָרוּחַ סוֹעֶרֶת.

מֵחֲלַל הַמְּכוֹנִית מוּרָדִים שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת.

חֶרְדַּת מָוֶת, דִּלּוּג פְּעִימוֹת...

הַתִּקְוָה נָגוֹזָה. רַק נְהִי וְקִינות.

גורלם של אהוד ואלדד, שני חיילנו שהושבו מלבנון בארונות איחד את כל העם באותו רגש נאצל. וטלטל את כולנו בין תקווה ליאוש.