פריחה

שבת חורפית

זה היה יום השמש הראשון מזה כמה שבועות, נמשך החוצה, כוס קפה חצי ריקה בידו, שלל צבעי הכלניות בגינה, כמו קונצרט צבעים שיד הטבע העלומה הלחינה, באדום כחול לבן של כלניות, וביניהן שזור סומק ורדרד של רקפות.

חמימות קלה נבטה בבטנו, החלה מטפסת ומתפשטת באבריו, זוחלת אל החזה,  ממלאה את הריאות, עולה מעלה ומעלה סומק בלחייו, פורצת החוצה בחיוך מבויש, ההופך לצחוק עולה פורץ ומתגלגל. השמש חמימה ומלטפת כמו אהבה ישנה, מתמוגג נינוח באושר קטן.

פסק באחת נכלם ומבויש, מתכנס חזרה אל עצמו,

 חזר לקרירות הדירה.

אסף כוס מלוכלכת של קפה.

 שטף את הכלים המלוכלכים שהיו בכיור.

עלעל חסר עניין במוסף השבת של העיתון, ראיון משעמם עם פולטיקאי כושל, הגיגי נפש של כתב מתחסד,  מתכון לתבשיל ירקות שאף אחד לא אוכל, ניסה לפתור את התשבץ ללא הצלחה יתרה.

עבר בין תחנות הטלביזיה השונות, זמר בלבוש מתגרה וקול מרוסק, מראיין משעמם המקשיב בעיקר לעצמו. סרט חיוור וישן.

חסר מנוחה חזר לגינה, הביט בפרחים, ניסה להחיות את אותה הרגשה , הצבעים היו דהויים השמש קרירה, ישב על המעקה עצם את עיניו, ניסה למצוא שלווה.

חש יד נוגעת בידו.

פקח את עיניו, ילד עמד לידו.

הרים הילד עיניו ושאל " דוד, הפרחים הם שלך?"

"כן" ענה.

"אתה שתלת את כולם?"

" לא, אני שתלתי שתי פקעות כלניות ורקפת אחת, שם בפינה, היתר עשה הרוח והטבע.  כל שנה נוספו עוד ועוד פרחים עד שכיסו את כל הגינה. כל חורף הם פורחים מחדש אני רק שומר עליהם." ענה בחמימות.

עיני הילד עגולות ומשתאות הביטו בפרחים אחר בעיניו.

חמימות שקטה עלתה באיבריו, לטף את ראש הילד באהבה ותודה.

חורף תשס"ה