"אם יש לך מחשבות שליליות, צהוב הוא הצבע שישחרר אותך".
"לי יש מחשבות שליליות? אני תמיד שמחה ועליזה" עיני היו תקועות ברצפה.
היא הביטה בי וחשתי שהיא מסתכלת בתכלת של עיני, שפתיה סגורות בחוזקה, מכווצות , מהודקות, מבקשת לסתור את דברי.
"מה את אומרת על זה"? היא הפעילה את הדיסק והמוסיקה השקטה שילחה את עצמה אל היקום.
היא מדברת איתי על אלוהים.
"זה לא יהיה מהדברים הקלים להביא אותך לזה".
היא פותחת ספר ברוסית על הסְפִירָה (בקבלה) כל אחת מעשר המדרגות הרוחניות ('עשר הספירות') המתארות את המעבר מן האלוהות (האין-סוף) אל הגשמיות.
"באותו מקום שממנו החל תהליך שבו הבריאה לבשה את צורתה הנוכחית אשר החלה בפרץ אנרגטי". היא ממשיכה לקרוא במבטא רוסי, קריאתה לא מובנת לי.
"את מכירה את זאב". שאלתי מנתקת אותה מהחשיבה הקבלית.
"איזה זאב, אהה רפאל המלאך? אז את מכירה את הסופר". היא נטועה בתוך כסאה, מביטה עלי מנסה לבלוע את הכחול בעיני.
"מהיכן את מכירה אותו". אני חשה שהנושא הזה עם היקום ועם האלוהים והמלאכים שמשפיעים על עולמנו הפנימי, קרוב אליה.
"ראיתי אותו פעם בטלוויזיה, אדם מעניין". אני פוסקת בהחלטיות, היא מחייכת אלי בשרמנטיות ובקסם אישי כדי למשוך אותי, עדיין לא הגעתי לסוף דעתה בהארתה.
" והפרץ האנרגטי העז, אשר יצר את היש מתוך האין, אשר מאותו כוח אנרגטי נוצרו אותן ספירות עץ החיים אשר מהוות את אותן אבני בניין, אשר ממנו יוצא הכל ואליו יחזור הכל". היא קוראת לפני, מסיטה את עיניה מדי פעם מהספר,מביטה בי בוחנת את רמת ההקשבה שלי.
"את הרקוויאם של מוצארט, המוסיקה האלוהית הזו שצרבת לי, אני שומעת כל ערב לפני השינה כשאין הפרעות מבחוץ, נשימותיי עמוקות ומרגיעות, המצח והראש מקבילים ברוגע והמוסיקה הזו בוכה אל תוך נשמתי". היא מחייכת אלי ומצטדקת כמו יושבת לפני ומתוודה.
"תחשבי לרגע מאיזו תפיסת עולם חומרית ועלובה כתב את היצירה הזו; מסכן, מוזנח, מעורר רחמים".
"הוא גר באיזה חדר עלוב עםמטבחון קטן". אני מאשרת את דבריה וחשה את היכולת שלה להבין ולהזדהות עם רגשותיי ; אני מתבוננת סביבי, נושמת עמוק וממלאה את ראותי בחמצן טהור, כשמולי נפרש מסך לבן גדול מאוד, עצום במידותיו, ועליו דמות שפגעה בי, אני חשה כאב ודמעות זולגות מעיני, צורב לי בעיני, צורב לי בקיבה, אני מתבוננת לכאב בעיניים וכועסת עליו, היא מתבוננת על שפיפות גופי והכעס הנצור בכל תא ותא בגופי, אני מתבוננת בה ולא מסכימה עם מבט עיניה המצוות עלי
"תסלחי! חוסר מחילה היא חומת בטון שמפרידה בינך לבין הטוב האלוהי". המוסיקה של מוצארט "קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 24 בדו מינור ק. 481". מתנגנת מתוך התקליטור, ואני מפזמת בשקט, בוכה אל תוך הזיכרונות הַמְּהוּהִים שהזמן שָׁחַק וריסק אותי לחתיכות קטנטנות, פורר לפירורים עד שאיני יכולה לסלוח.
היא מניחה לידי מִמְחָטָה מנייר רך אני מנגבת את הדמעות.
"הסליחה היא פתח לטוב האלוהי ומי יכול לסרב למתנה כזו".פיה התמלא לגמריבמשהו, נהיה בו הרבה מאוד ממשהו, חִיּוּךָ שהכניס רוח חיים ורעננות.
והכדור הזה הנישא כמו גולה ענקית בגרוני תקוע בחרצובות כאבו וממאן להתגלגל, אפילו לא במורד הרחוב; אני מביטה על כחול השמיים, כחול השאיפות הגדולות של החופש הפנימי, הרוגע שאני כל כך צריכה לו עכשיו, אהבת היקום התכול הזה הניתנת ללא קנאה ורכושנות, הנה הוא מתגלגל במורד ההוויה הרוחנית מעבר לעולם הממשי הזורם והמפכה, הדמות שיש בה פגע רע מביטה אלי בערגה, מחכה לאמרות פי וכל גופו מתמלא שמחה, אני משלחת מעלי את הדמות הקדה קידה מאשרת את הסליחה שלי ובולעת אותה בשקיקה והתלהבות, בחשק רב חסר מעצורים.
היא יושבת מולי, פניה קורנות; אין מגע פיזי בינינו, ובכל זאת אני חשה בליטוף שלה החודר כמו ענן מפזז בתכול היקום שבי, מעבירה את מהותה בצורה רכה ונעימה מתוך אהבה , פניה מאירות את מניפתן עלי; דומה הדבר לגן פרחים כחלחלים ועלי כותרתם הצהובים מבצבצים מתוכם בעצמה, השמש הזוהר מכביד את צילו הכתום על האדמה המבקשת מהמים הזורמים עוד! ואני מול היקום והשמש המופיעה במזרח במלוא יפעתה.
