שירים

עוד מכתב שלא תקרא

כעס מתעורר בין שנינו
על שטות טיפשית
חסרת כל הגיון בריא
ושוב אתה מתרחק
ואני יושבת לבד על כורסה בסלון
בוהה באפלה שעוטפת את קירות הבית
חושבת על הטעויות הקטנות
שבצער רב נעשות באהבה
כמו שבועז שרעבי אמר
באהבה עושים הרבה שטויות
ואתה מרוחק...ואני נשברת
מול הדמעות שזולגות מעצמן
מנסה להבין למה כל פעם
בכל מריבה...אתה מתרחק רק יותר
נמאס לבקש סתם חיבוק מדי פעם
ממתי צריך לבקש נשיקה
ממתי הפכת להיות כה מנוכר
ואני נתתי לך לברוח בין אצבעותיי
אתה שוכב במיטה פניך לקיר
ואני עוד בכורסה
מרגישה נוכריה במיטתך
לא שייכת...זרה
ואתה?לא קמת לדרוש שאבוא לצידך
ומכאן הכאב מתפשט לו לאט
והכעס מתחלף באלפי דמעות אבלות
ואתה שם ואני כאן בית אחד
שני אנשים זרים
לא אבוא שוב עד שלא תגיד שהתגעגעת
שחפץ הנך במגעי
במגע אהבתי
בי
לא אשוב אל ביתך שבו הקירות
מכירים כבר את כאבי
שיודעים יותר מימך כמה בכיתי
שהאזינו בדממה לתחינותיי
שהיו לי לחבר חרישי ולכומר
שידעו לשמור על סודי וכאביי
ורק אתה...לא מודע לי
לא יודע שבכל שניה אני נאבדת לך
אמרתי לך עוד אז...זו אני
ואעלם יום אחד כלא הייתי
ולא אהיה יותר אלא דמות שחדלה לאהוב
צל של מה שהיה דעך ומת
קום אהובי בטרם לא אהיה שוב
חבקני חזק אליך ומחה דמעותיי
הנח לי לאהוב אותך בדרכי הפתולה
הנח לי לאהוב אותך כמו שתמיד אהבתי
ותן לחיוכי לעלות שוב על שפתיי
 
26.07.08  23:37 
ברגעים מסויימים האפלה תופסת את מקומה  בליבי...נתתי לך את מה שלא האמנתי בו...אהבה.אבל כעת הכאב שאני חשה יותר גדול ממה שהרגשתי אי פעם,עד כדי כך שאני שומעת את רצועות הברזל מתהדקות להן שוב מסביב לליבי.המגן האישי שלי נגד אכזבה שבאה וקרבה.כולם יקראו את זה חוץ מימך כי אתה לא תדע למה נעלמתי.אז אמרתי בצחוק שקראו לי אטלנטיס ואני כמוהה...נעלמת.יום אחד תתעורר בבוקר וכבר לא אהיה.אעלם באמצע
הלילה.בלי עקבות ובלי דרך חזרה.זה יהיה הסימן הראשון שהאהבה סוף סוף מתה

תגובות