יפהפייה נרדמת

היא ישבה בדממה.

רק עם קולות הציפורים.

הסתכלה על השקיעה.

וחשבה מה יש מעבר לחומות.

היא הרגישה כה לבד.

כל השאר ישנים.

כבר מאה שנה.

והיא באותה מיטה.

נסיכה קטנה.

כבר לא כזו תמימה.

שיבוא הנסיך על הסוס הלבן,

ינשק אותה,

ויעירה לחיים.

צלליות דמעות,

בשקע העיניים,

כשהיא נזכרת באותה המחט,

ממנה ירד הדם,

ואז הכול נדם.

יפהפייה נרדמת.

יפהפייה שלי.

עוד יבוא הנסיך,

איתו תרגישי בחיים.

נומי נסיכה,

שני רק עוד קצת,

ומעבר לוורדים העוקצניים,

והשיחים הפראיים,

הוא מגיע.

וכך היא חיכתה

רק עוד מעט.