חיים

שאלתי לשלומו, אמר "בסדר תודה", אבל פניו היו כל כך עצובות ואמרו אחרת.

את חיים הכרתי בעבודתי הקודמת, ומיד התחברתי אליו. הוא תמיד האיר לי פנים, וברך אותי לשלום מעוטר בחיוכו הצנוע.היה לו חיוך מלא טוב לב וחוכמה, שעשה לך חשק להמשיך את היום ולהתגבר על המתחים והלחצים מסביב. לא פעם נעזרתי בו בחישובי טבלאות מורכבים, תמיד אהב לסייע, ואף דחק בי מעת לעת ושאל אם הפנמתי את שיעורי הקודם, כמו מבקש שאקשה עליו בקושיות וחידודים חדשים.

חיים הקפיד תמיד לשאול ולהתעניין בי ובאחרים, על עצמו מיעט לספר, אך פניו ועיניו סיפרו הכל, דומה שלא היה צריך להוסיף דבר מעבר למבע פניו.

מישהו סיפר לי איך היה מסיע את אביו לבית הכנסת מוקדם בבוקר,  לתפילת שחרית משותפת.

הם היו נכרכים ברצועות התפילין, סביב יד שמאל, ותפילין של ראש. כמו זוג מיומן החוזר על מהלכיו מדי בוקר, בשלמות ובהדרת קודש.  

הם היו כל כך דומים, מתנועעים בדבקות בתפילתם שהדהדה בקירות ההיכל אשר בקושי ידע מניין.

באותם בקרים מופלאים של דמדומי בוקר, שעות בהם הכבישים ריקים והאויר הקריר מחלחל לריאותך, רגעים של שקט קסום בעולם מתעורר.

ברגעים אלה לפני שהכל מתעורר, בטרם יעלה החום ממזרח, לעוד יום ירושלמי חם של קיץ הסיע כמדי יום את אביו לבית הכנסת, ומשאית אשפה חצתה במהירות מופרזת את הצומת....