שביל הדם / רונן
היה זה ירח שמתאים ללילה רומנטי. גדול, צהוב ומסתורי. תלוי נמוך מעל הבתים, כמעט במרחק נגיעה. ניתן לדמיין בקלות את צלליותיהם של זוג אוהבים, בדיוק ברגע בו נפגשות שפתותיהם כשהירח מולך מאחור. הירח הזה בהחלט יכול גם להתאים לסרט אימה. מקיץ מתים מקברם או הופך אנשים תמימים לזאבים טורפים. הירח הזה הזכיר לי את הירח בסרט אי.טי. כאשר הם מעופפים, מדוושים במרץ על האופניים באחד מהשיאים של הסרט. מוזר אלו מחשבות התרוצצו במוחי. בעוד ששאלות קיומיות היו אמורות להעסיק אותי. דמיוני ברח אל הירח. אולי בגלל נוכחותו הבלתי מתפשרת, אולי בגלל שהייתי האדם היחיד שהואר באורו, אולי מכיוון שהייתי רוצה מאוד, באותו הרגע, להיות מישהו אחר ובמקום אחר.
ידעתם שלדם יש צבע שונה לגמרי באור הירח. כמעט שחור. שחור עמוק בעל חיות ארגמנית שנמצאת ברובד אחר כמעט בלתי נראה.
נוזל כהה, בעל ברק שמנוני שכאילו זוהר באור פנימי בהשפעת אורו של הירח.
יכולתי לחשב בדיוק רב את סופי. למרות שידי לחצה בעוצמה את הפצע לא הצלחתי לעצור את הדם.
ליבי התאמץ בכל כוחו להזרים את מה שנשאר לחלקים החשובים בגופי, לא מודע כלל לחור שנפער בצידי. לצינורות החתוכים והמנוקבים. המשכתי ללכת. פשוט סירבתי למות. בכל צעד ניתקה מגופי טיפה שמנמנה של דם ועיטרה את המרצפות בעיגול שחור מנצנץ. סמני דרך של חיים אבודים.
אם נאמר שכל טיפה כזו מכילה בערך אחד מיליליטר. אלף טיפות הם ליטר. כמה ליטר יש בגוף של אדם? שלוש? חמש? כבר לא זכרתי כלום משעורי הרפואה. האם זה אומר שכבר פחות חמצן מגיע אלי למוח? או שזו רק תופעה פסיכולוגית הקשורה לטראומה שאני עובר.
זה לא משנה – חשבתי. השאלה היא כמה דם מספיק בכדי להמשיך לחיות. נניח שבזמן הדקירה ולאחריה איבדתי בערך ליטר, שנספגו בבגדים ועל הקרקע. כל אלף צעדים זה בערך עוד ליטר.
נניח שכל שני צעדים זה מטר יש לי בערך קילומטר למצוא עזרה.
בדקתי אם אני כבר מרגיש בקור המזדחל, הסימנים הראשונים להלם היפוולמי. הלם תת נפחי הנגרם מאיבוד דם. הסימנים הפיזיולוגיים קפצו מידית למוחי כמו לפני מבחן. קור, הזעה, טשטוש הכרה.
הבטתי לרגע אחורה, בוחן את שביל היהלומים השחורים שזרח אלי מתוך המדרכה. כמו משחק בצופים. הידקתי עוד יותר את היד שכבר איבדה תחושה והמשכתי לצעוד. בוחר כיוון אקראי. קדימה! מה זה משנה. כמה נשאר לי? עוד אלף, אלפיים צעדים אחרונים
את החלק הזה כתב רונן
| לאה כהן |
|
|
המוח המתעתע הזה נושא את חוט המחשבה המזעיר שנותר עדיין במוחי, אל סיפורו של אבי עליו השלום, אל אותם ימים של "קוממיות האומה", מצחיק מה? דקה דקותיים לפני שאני מאבד את הכרתי, פתאום מחשבות על עולם אחר, שבו למוסר למסירות לייעוד, הייתה קרקע פוריה, המילה הייתה מובנת, הייתה לה מקבילה בהצהרת העצמאות, לא היתה מילה גסה, כמו היום שאידיאל נשמע פתטי, ממש רק תימהונים מוזרים סוגדים לשמירת מוסר ונקיון כפיים, מה שנקרא צדקנים.
אותו סיפור שאבי היה מספר בהתכנס המשפחה בסופי שבוע על הדשא בביתנו בשכונת קטמון, השכונה שאבי השתתף בכיבושה מידי הערבים, במיבצע "יבוסי" שגדוד מוריה [שאבי הסתפח אליו] כבש, כי גורל יבוס - היא ירושלים - מונח היה על הכף, [היה זה בתקופה בה הבריטים החלו את פינוי חייליהם מפלסטינה] כך הושלם הרצף היהודי בדרום העיר.
על אותו יום בו פגע בו צלף ערבי במעלה דרך בורמה סיפר כמו היה זה היום, בעוד אבי מדבר הצטיירה תמונה חיה כל כך.
" הולך אני וכושל [אומר אבי] רק כדי להגדיל את המרחק ביני לבין אותו צלף שלא יפגעו בי כדורים נוספים מן הרובה, וכוחי הולך ותש,
כשלפתע יצאה מן הסמטה דמות מטושטשת,
לא יכולתי להצביע בדיוק מה היה מוזר בה, היא רצה לעברי, תומכת בשתי ידיה את מרפקי מצד אחד ובידה השנייה עוטפת את גבי אל עבר בית השחי השמאלי, וכל הזמן ממלמלת אל תוך אזני "תחזיק מעמד אתה שומע, תחזיק מעמד" מושכת גוררת אותי עם שתי רגלי המשוועת לקרוס אל הקרקע, חורצות שבילים בדרך החולית,
ושוב "תיכף נגיע, תחזיק מעמד." פתאום אור גדול נגה על פני,
פיתחה של דלת גדולה ירוקה שואב אותנו אל תוכה "שב כאן" אומרת הדמות, ומניחה כיסא לפני,
אני נושא את עיני לכיוון הקול המדבר רואה
בחורה גבוהה רזה ודקיקה [איך יכלה לסחוב אותי לאורך כל הדרך הזו?] כמעט שחופה, עיניים גדולות לה, שאישוניהן היו אף הם גדולים, בגלל שנכנסנו מן החושך אל האור לפני דקה,
היה לה אף בובתי כזה, ופה פעור מעט, עם שפה עליונה משוכה קמעא כלפי מעלה, מלאה ובשרנית כמו בובה מפונקת ,
בהחלט פה של ילדה מפונקת, מלא, מיועד לנשיקות חשבתי לעצמי ,
אם יכול אני להתרכז כל כך בדמות המופלאה הזו לפרטי פרטיה, כנראה שמצב פציעתי אינו מן החמורים, ובכל זאת הרגשתי אט אט כיצד אני נמוג אל תוך האופל אל תוך השחור,
דקה לפני שאיבדתי את הכרתי, עדיין שמעתי את קולה,
"תיכף אסדר לך מקום לשכב בו".
השמיכה שהונחה על פני חנקה אותי, אין לי אוויר, אאאאוויר, נלחמתי בשתי ידי להסיר לקרוע אותה בכוח מעל פני, מטלטל את ידי, ובטוח שאני צועק בכל כוחי, "די די לכו מכאן, די הניחו לי, אאאאמממאאא"
פקחתי את עיני לאט, דוק עמום כיסה את כל העולם סביב, כאילו הסתכלתי מעבר לכילה שקופה, שפרסה וילון על כל העולם,
הנערה התכופפה לעברי ובנימה מרגיעה שאלה "רצית לאמר משהו?"
הבנתי שעדיין לא הוצאתי הגה מפי, רק מלמול יצא מעין המהום בלתי ברור שלא הובן על ידה ,ומכאן שאלתה.
שאלתי, "היכן אני" "מה קרה", הנערה פתחה את הפה המתוק הנפלא הזה
ואמרה " קוראים לי נאווה" "אתה יכול לקרא לי נוני" "כולם קוראים לי כך"
"אתה בטוח שיש לך כוח להתרומם מעט?" "זה יעזור, אוכל להניח מתחת לגבך עוד כרית, או קיי?" הנהנתי בראשי בהיענות טוטלית, רציתי לאמר "כל שתבקשי" רק אל תלכי.
נוני התיישבה לידי, מחליקה את הסדין ומרחיקה את קשר החבישה המאולתרת של פצע הירייה שהיה בצידו הימני של החזה, מתחת לצלע התחתונה, אשר עדיין שתת דם, והקשר היה עבה וגס והכאיב לי גם הוא,
נוני פתחה פיה להסביר לאט את אשר אירע, "כל הכיתה שלך הגיעה עם האספקה במשאיות הישנות האלה, המשאיות המשוריינות, אשר חסמתם בהם כל פתח, ואת כל החלונות, הגעתם לירושלים אל תדאג, הכל הגיע למטה הראשי של החטיבה.
האנשים כאן בעיר כל כך אסירי תודה לכם שלקחתם סיכון כזה, כדי להביא מזון ומים לנצורים,
הדרך שפילסתם, "דרך בורמה", עדיין לא נוחה דיה לנסיעה עם משא שכזה, ובכל זאת הצלחתם, עכשיו, מכיוון שפרצה המלחמה,הצלפים הערבים אורבים בכל פינה,
תיכף יגיע הרופא שלנו היחידי בכל האיזור הזה של ירושלים, לטפל בך כראוי, לפני שהחברה מהפלוגה שלך יבואו לאסוף אותך"
ובכל זאת בשל העייפות הרבה שחשה, התיישבה בקצה המיטה ששכבתי עליה, מלטפת את ידי השמאלית בחיבה רבה,
"איך קוראים לך"? שאלה, "שמי רפי" אמרתי
"אני סגן מפקד כיתה בפלמ"ח, בחטיבת הראל, אנחנו מנסים להתארגן לשמור את הדרך לירושלים פתוחה, לא ניתן לאף אחד למנוע זאת מאיתנו - ולו במחיר דם האנשים", הלטיפות הפכו להיות חמות כל כך, הרגשתי שליבה נפתח אלי, ועיניה היו רכות וחולמניות, תלתלי ראשה השחורים כפחם היו מפוזרים על כתפיה כמו נחשים חיים, זוהרים באור המנורה התלויה מן התקרה, מנורה מאולתרת שחוטי חשמל קשורים מבצבצים מתחת לכיסוי הפלסטיק האמור להיות מחובר ומהודק לתקרה.
לפתע נשמעו צעדים בחוץ, וקולות לחישה של שני אנשים המדברים בינהם, נוני רצה אל הדלת, נעמדת קרובה אליה, מטה אוזן להקשיב.
הדפיקה על הדלת לא בוששה לבוא,
"מי שם" לחשה נוני,
"זה בסדר, ענה קול של אחד האנשים, קול עבה תקיף, "זה יואל"
נוני פתחה את הדלת, מרכינה ראשה, וראיתי איך עולה הסומק בלחייה, כמו כאילו פתאום פרץ להט אל החדר, להט בלתי נשלט.
יואל מפקד הגזרה, הכניס איתו איש מבוגר לחדר, כפוף מעט, אשר בשערו זרקה שיבה, הסתבר שזהו הרופא שאמור לטפל בי. |
|
|
|
|
| |
בחודש מאי 1948 נפרצה דרך בורמה, מפאת הכורח, כי הערבים חלשו על הכביש המוביל מבאב אל וואד [שער הגיא] בואכה הר הקסטל, והם ירו על כל כלי הרכב שנסעו בכביש, והפילו חללים רבים מבין אנשי שיירות המזון והנשק שעלו לבירה, הדרך התבקשה בשל הצורך הגובר והולך באספקה חדשה של מזון ואמצעי לחימה. אנחנו היינו מודעים להחלטות שנלקחו במטה, היה צורך מידי למצוא דרך הגעה לירושלים.
חלקים שלמים ברובע היהודי בירושלים נחלשו מאד, והיה חשש גדול שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני,ונוצר צורך דחוף בדרך עוקפת, שלושה לוחמים מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל - אריה טפר, יאיר מונדלק, ושלמה בן שלום, ירדו מקיבוץ קריית ענבים אל שפלת מסאריס [שואש] ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה, וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים הערביים שבדרך [כלומר בית ג'יז ובית סוסין כיוון בית מחסיר ודיר מוחסיין, אשר כבר נכבשו במבצע נחשון, כחודש לפני כן]. דבר שהקל על המצב, באותו לילה נמצאה הדרך ונפתחה האפשרות לעבור מקריית ענבים ועד חולדה,
ואז החלה עבודת הסלילה במהירות האפשרית, כל כח העבודה הופנה לשם
זוהי דרך בורמה [ששימשה למעשה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה בקורבנות רבים]
רפי איבד שוב את הכרתו, בשל איבוד דם מוגבר, והרופא החל מיד להרכיב לו עירוי מאולתר ידיו פעלו בזריזות ובעדינות של אדם המיומן במקצועו, ובתנאי שדה.
הוא הסיר את החבישה המאולתרת שהיתה ספוגה כולה בדם, ניקה וחיטא היטב את הפצע לפני שהחל להכין את האיזור לצורך שליפת הכדור מגופו של החולה, כאשר היה הכל מוכן, הזריק את חומר ההרדמה לזרועו של רפי, ושלף את הכדור במיומנות של מומחה לדבר, ללא הקזת דם מיותרת.
לאחר מכן חבש את הפצע ונתן הוראות לא להזיז את החולה ממקומו. נוני נכנסה אל החדר, מקבלת את הוראותיו האחרונות ואת ההנחיות מה בדיוק לעשות כאשר יעור מן ההרדמה, וזאת עד שירפא לו.
הרופא עזב במהירות את המקום, מחיש דרכו לטיפול בחולים אחרים שנזקקו לו.
יואל נראה חסר מנוחה, הוא לא ידע למעשה מה עליו לעשות, כיוון שבתחילה חשב שיוכל להעביר את רפי לאחר הניתוח למטה החטיבה, ניראה שהוא מבטל את זמנו כאן לשוא, כיוון שהוראות הרופא היו חד-משמעיות.
הוא קם ממקומו, ניגש אל הדלת ואמר "א....איך קוראים לך?" נוני ענתה "שמי נאווה, אך קוראים לי בקיצור נוני"
יואל ניער את ראשו בחווסר סבלנות ואמר "נאווה האם אפשר לסמוך עלייך שתטפלי כהלכה בידידנו הפצוע?"
שוב היא הסמיקה עד צוואר, אך הפעם מרוגז על היחס
המפקפק שיואל הפגין כלפיה, "וודאי ענתה, איזו שאלה" היא קמה בנחישות ממקומה, ניגשה אל הדלת ופתחה אותה, וברמיזה מופגנת שרוצה היא שהאיש יעזוב את המקום.
לאחר לכתו של יואל, החלה לפנות את כל התחבושות ספוגות הדם שהושלכו על ידי הרופא, שטפה את הריצפה, וישרה את מצעי המיטה ככל שיכלה כל עוד רפי שוכב מורדם בתוכה.
היו שמועות על יואל שהיה בין מפקדי האוניה אקסודוס
אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הוא שמה של אונית מעפילים שיצאה מדרום צרפת ב-11 ביולי 1947 כשעל סיפונה 4.515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1.282 נשים, 1.561 גברים, ו- 1.017 נערים ו-655 ילדים.
בחופי הארץ האוניה נתפשה והוחזרה למחנות העקורים בגרמניה. מפקד האוניה היה אייק אהרונוביץ [ארן] שהיה בן 23 שנה, ומפקד המבצע שנקרא יציאת אירופה היה יוסי הראל שהיה איש ההגנה
בסופו של דבר, לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו כל נוסעי האוניה ארצה.
ב- 7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי האוניה ארצה.
נוני שאלה את עצמה לא פעם, האם בשל הילת הגבורה שעטתה את יואל, היא מוקסמת ממנו כל כך, או שזהו אופיו הנחוש, אישיותו, מעט קשה לחשוב על קשר בין איש הגנה שרוף, אליה - שהיא אצ"לניקית בכל רמ"ח אבריה,
למחרת בבוקר השכימה קום נכנסה על בהונותיה אל החדר בודקת אם רפי התעורר,
הוא עדיין ישן היה באותה תנוחה שבה ראתהו אמש. בעומדה מול הכיריים, כאשר חלטה את הקפה, חשה לפתע שמישהו עומד מאחוריה, הפנתה מבטה לאחור, רפי עומד שם על רגליו מתנודד מסוחרר נתמך במשקוף דלת, ומבטו המזוגג מנסה לעמוד על טיבו של המקום בו הוא נמצא, נוני רצה אליו "מה אתה עושה? חזור למיטה, אתה עדיין חלש, אסור לך להלך, בוא אעזור לך"
"אני חייב לחזור למטה החטיבה, זקוקים לי שם, אני בסדר,
מי את בכלל?" תוך כדי דיבור תמכה בו מהלכים אט לכיוון המיטה, נוני שמה לב שהחבישה על הפצע החלה שוב לדמם, חושבת לעצמה, איזה ילדים מגודלים הגברים האלה, תמיד מתנהגים כך כאשר הם חולים.
שוב החלו הדי היריות נשמעים מרחוק, הרעש הרגיל, היום יומי שהורגלו בו תושבי ירושלים באותה העת,
נוני פתחה את מכשיר הרדיו בשקט כדי לשמוע את חדשות היום.
קולה הצלול של ראומה אלדר בעברית נפלאה, [עם ביטוי רך של הע' וה-ח'] בקע מן המקלט הישן בליווי רעשים ברקע
מוסר:
אנשי תנועת האצ"ל ערכו לפנות בוקר פשיטה על הכפר דיר-יאסין.
"התקפה זו אושרה על-ידי מפקד ההגנה בירושלים",
[כשהבינו בפיקוד כי גם ללא אישורם תבוצע הפעולה]. "בפעולה זו נהרגו רבים מאנשי הכוח התוקף, ובמהלכה נפגעו נשים וילדים ובתים פוצצו על יושביהם".
נוני סגרה בחתף את המקלט, בתקווה שרפי לא שמע, וליבה התרונן בקירבה, "הפעולה הצליחה" לבטח יקראו לי עכשיו לבחון את שדה הפעולה הבא, חושבת בתוך ליבה מי הם האנשים שנפגעו? ליבה בכה בקירבה, המלחמה על הארץ הזאת עולה לנו בטובי אנשינו. נוני ידעה שחייבת היא להיות חזקה, החברים נושאים אליה עיניים כמפקדת בדרגה שלה, באצ"ל חייבת היא להוות דוגמה ראויה. מה עוד שרוב האנשים זהותם חסויה. והמפגשים נערכו בסתר.
ביום א' הוצאה ההודעה הנ"ל
|
יום א'-א' דחוה"מ פסח
25/4/48 ט' 0.9.30
ט"ז בניסן, תש"ח
ה ו ד ע ה
מפקד הארגון הצבאי הלאומי בירושלים מוסר:
יחידות הקרב שלנו השתתפו בהתקפה על שכונת הפורעים שיך ג'ראח והלמו יחד עם חיילי ההגנה באויב. על חיילינו הוטל לרתק אל עמדותיהם את הצבא הבריטי החונה בבית-ישראל. חיילינו מילאו את המשימה.
האויב נעצר והודות לכך יכלו יחידות ההגנה להתקדם. כמו כן חולצו החיילים הפצועים של ההגנה מקו האש. באותו זמן הדפו חיילינו התקפת צליפה חזקה משכונת מוסררה בכיוון מאה שערים. עמדת האויב, שנמצאה בבית החרושת לנעליים "נתן", שותקה לחלוטין.
אבדותנו: 7 פצועים, אחד מהם קשה. |
חיים שושן התדפק על הדלת כאשר נוני פתחה אותה התפרץ פנימה מתנשם ומתנשף מספר בלחש "את יודעת מה שקרה" היינו, יהודה מלול ואני, בחצר של "פורת-יוסף". פתאום הוא ראה על גג הבית השכן ערבי ובידו פחית חומר-נפץ... הערבי עמד גלוי. נצמדתי לפינת הבית, כיוונתי אליו את הסטן והרקתי עליו מחסנית שלמה. הוא נהרג ונפל מהגג אחרי שניים-שלושה כדורים, אך אני לא יכולתי להפסיק את האש, כי התבלבלתי לגמרי. הייתה זו הפעם הראשונה שיריתי ברצינות כדי להרוג אדם.... כששלחו אותי פעם להביא רימונים מ"משגב לדך", לא יכולתי לעבור ברחוב, כי הצלפים הערבים ירו כל הזמן, עשיתי את כל הדרך על גגות הבתים: קפצתי מעל החצרות הצרות שלמטה, הדרך הייתה קצרה ופחות מסוכנת מאשר ברחוב. כשחזרתי עם ששת הרימונים, כמעט ירה בי אחד משלנו, הוא חשב אותי לערבי המנסה לזרוק 'שקיק'."
אני חייב להעלם לכמה ימים, מה לעשות נוני?
"חכה כאן בשקט רגע, אני לא לבד" חיים התישב על הכסא, בעוד נוני מאצבעת לכיוון החדר הסגור, נושאת בידה את ספל הקפה שהכינה, עם צלחת מציות מלוחות, דופקת על הדלת הפנימית קלות, פותחת ונכנסת לחדר שרפי שכב שם.
"הבאתי לך קפה, זה יחזק אותך, סלח אני חייבת לצאת לשעה לערך, אתה יכול להקשיב לרדיו בינתיים אם אינך רדום, בסדר?"
רפי הרים עיניו מביט בה, שואל את עצמו "כיצד פנים בובתיות כאלו יכולות להיות שייכות לאישה המפגינה בגרות ונחישות ברצינות אסרטיבית שכזו"
נוני ראתה הבעת התפעלות בפניו כלפיה, מוזר איך נוצרים קשרים חזקים בין אנשים בתנאי מלחמה במהירות כזו, כאילו הם מכירים משנים, מביטה היא אל תוך עיניו של רפי, ולראשונה שמה אל ליבה שהן רכות וחולמניות כשל משורר,
והשיער שהתארך היה חלק כחוטי שיבולים זהובות בשדה.
על אף דבריה רפי קם נוטל בידו הבריאה את מעילו הקצר ושם פעמיו אל הדלת,
"תודה" "באמת תודה על כל הדאגה והטיפול , עזרת לי מאד, אלא שחייב אני ללכת"
פתח את הדלת ונעלם.
בדיעבד לאחר מספר השנים שעברו מאז, כאשר שניהם, אבי ואימי דיברו בימים אלה, כימי קסם, היתה נימת חלום מלא אהבה בדיבריהם, עד היום עיניהם מדברות בשקט בהסתכלם האחד על השני, מבט עוטף בחום, בחיבוק, באהבת עולם.
את החלק הזה כתבה לאה כהן LEAGT
חברי האתר מוזמנים לתרום את חלקם להמשך הסיפור
