גֶּפֶת (מתוך אלף בית של חיים) / רונן
היה זה יום יפה מדי בשביל חיים אחרים. זקוף ישב על הסלע. ה-'סלע'. הסלע לשעבר שלו, העץ לשעבר שלו והמפרץ לשעבר שלו. כמעט כל מה שהיה שלו נתן והיה מוכן לוותר גם על השאר לו רק חזרה הסירה שבמפרץ על עקבותיה. הבריזה מהים החלה בניגון של אחר הצהריים. פורטת על מליוני עלי הזית מנגינה ערבה שלא דיברה יותר אל ליבו. השמש השוקעת סימנה בתוך מימי המפרץ את השביל הזהוב דרכו נמלטת שארית חייו. מבלי לשים לב חש בשפתיו את הלחות העולה מהים, את הטמפרטורה חש בעצמותיו ומוחו כבר החל בחישובים המסובכים של המסיק. לו רק נשארה עד המסיק. אם האדם הוא כמו עץ הזית - גדל בכל מקום – איך נכשל. מעולם לא הצליחו לשלב בין שני זנים למה הוא חשב שיצליח. בזיתים הוא אולי מבין גדול אבל באנשים לא כל כך. לגידול אנשים צריך פרק חיים שלם, אחר. שלו כבר הוקדש לזיתים. בדיוק באותו המקום ישב כאשר הגיעה הספינה לפני עשר שנים. היה זה קצת אחרי המלחמה. היה מהבודדים בכפר שחזרו. ישר לעסק המשפחתי. אביו האלמן כמו חיכה לו שיחזור. אחרון מחמישה אחים. ברגע שהוכיח שהוא משתלט היטב על בית הבד החזיר אביו באנחת רווחה את נשמתו המיוסרת לבורא עולם. על משפחת קלאמטס אומרים שבמקום דם זורם אצלהם שמן זית בורידים. המטעים שלהם היו תמיד הפוריים ביותר ושמן הזית נודע באיכותו עד לפנים היבשת.
באותו אחר צהריים של שלהי הסתיו ישב על הסלע. רוגע השקיעה על המים איפשר לו לעשות סדר במחשבותיו. כל יום היה עולה לכאן כעולה רגל למקדש המחשבות הפרטי שלו. מאז מות אביו לקח תחת חסותו את משפחת דודו ועוד שארים רחוקים שהצטופפו תחת קורת גגו לפרנסה. הימים היו קשים, העולם כולו היה עסוק בללקק את פצעיו, והוא הרגיש כמעט אשם על כך שבית הבד ועסק הזיתים שלו כל כך מצליחים בעוד רוב האנשים סביבו רעבים ללחם. העצים כרעו תחת עומס הפרי. בכל המטעים היתה זו שנה מוצלחת במיוחד. כאילו העצים רוצים להחזיר על כל השנים הרעות שבהם לא היה מסיק. עשרת האחוזים שגבה עבור השמן איפשרו לו עודפים רבים שנמכרו במחיר מצויין ביבשת. הוא אפילו חשב לרכוש ספינה קטנה, בדיוק כמו זו שנכנסת כעת למעגן, כך יוכל להוזיל את עלויות ההובלה. ראשו בעסקים וליבו במקום אחר.
"מתי אתה מתחתן אדון קלמאטס?" היו שואלות אותו הנשים בשחור ובסתר ליבן מקוות לשדך לו את אחת מבנותיהן. אחרי המסיק הבא היה עונה להן בחיוך. אבל השאלות, המבטים, הלחישות מאחורי הגב, כמו שורשי הזית, עשו דרכן עמוק. שותות את שמחתו, לוגמות את אושרו. פתאום זה לא הספיק להשאר בחיים, להיות בעל קורת גג מעל ראשך ולא לדאוג מאין תגיע הארוחה הבאה. בהתחלה חשב שימצא את שמחת החיים שלו בעסקיו. הגדיל, סחר, שיפץ , בנה. מנסה למחוק את הזוועות ואת השכול בלהט היצירה, בשמחת העשיה. היה משקיע את כולו בניהול עסקיו, בהקשבה למטעי הזיתים. דרוך וקשוב לצרכיו של כל עץ. אבל איך שהיום החל לאזול וכל העובדים הניחו את כלי עבודתם חש שדבר מה חסר בחייו. בהפסקת הצהריים לא באו לבקר אותו עם כריך גבינת עיזים. בערבים לא היה את מי לשתף בתוכניותיו. מטע יש לטפח לאורך זמן והזמן שלו הולך ואוזל. בודד פסע בין העצים הירוקים לעת ערביים. חושק שיניו סביב הסיפורים שנותרו גלמודים בתוכו. הסיפורים שנועדו לאוזני הדור הבא. באותו אחר הצהריים לא ידע כי התשובה נישאת אליו על גבי הגלים והיא כמעט כבר על מיפתן ביתו.
בפעם הראשונה שראה אותה כמעט ובכה. כבן למשפחה ועם שאינו ממהר להחצין את רגשותיו בפני זרים נאלץ להסתתר מפניה לא פעם עד שהסערה תחלוף. אסף בדיו, העמיק שורשיו אבל לא יכל להתיק ממנה את עיניו. בשערה הבהיר ובעורה הלבן זהרה כשמש בין יושבי בית הקפה. צחוקה המתגלגל נשב בפרצים שהגיעו לאוזניו וחבטו שוב ושוב בליבו. קימור זרועה, הדרך בה לגמה מספלה, האופן בו אספה את שמלות הכותנה אל גופה, קווצת שיער שוררת שהיתה מסיטה מעדנות מפניה, האירו את ימיו והסעירו את לילותיו. הוא ניסה לברר עליה מבלי להסגיר את הסערה הנרקמת בתוכו אבל לובשות השחורים היו מנוסות ממנו בענינים האלה. הם סיכמו בניהן שעדיף שיהיה נשוי לנוכריה מאשר שהן תמשכנה לריב בניהן מי תצליח ללכוד אותו ברשתה. ישנם שני איתני טבע בלתי ניתנים לערעור – הזית והנשים בשחור. מרגע שהחליטו על חתונה דבר לא יכל למנוע זאת. כאיש אמיד הסכים לקבל אותה ללא מוהר. מוחל על כבודו ולא שוהה ללעז הזקנים כי מחתונה ללא כבוד יצא רק המוהל.
בשנתיים הראשונות פינק אותה כנסיכה. השהיה במחיצתה עיבתה את גיזעו והעשירה את בדיו. כל תוכניותיו העסקיות פרחו מראשו כלא היו. היו אלה השנתיים הראשונות בהן לא עלה לסלע בשעת השקיעה. כל שניה בה נמנע ממנו מלהריח , לגעת או לחוש אותה, היתה כיסורים עבורו. כעת רק רצה שהעובדים ימהרו לחזור לבתיהם ולא פעם סיים את יום העבודה עוד בטרם העבודה הושלמה. נפח העסקים החל להתדלדל כאשר עוד בית בד נפתח מצידו השני של ההר והוא אפילו לא כעס כשנודע לו על כך. כל שחשב היה – מצויין! זה יאפשר לו יותר זמן איתה. ואז הגיעה השנה השלישית. היא רצתה לבקר ביבשת והם נסעו ביחד. רק בדרך חזרה נזכר כי המסיק נשכח ממנו לחלוטין. הוא איחר במסיק. חלק גדול מהפרי החל לנשור ומזיקים פגעו בחלק הנותר. בבית הקפה ליד השולחנות והטבורטים החלו כמו תמיד השמועות. הנשים בשחור התנפלו על המציאה כמוצאות שלל רב והחלו לנתח את המצב כשדורות על דורות של רכילות עומדות לרשותן לצורך השוואה. ים הרכילות מסביב עלה עליו להטביעו והוא עיוור, עדיין שיכור מאהבתו. אין שמחה כשמחה לאיד ואין קנאה כקנאת האספסוף באלה הזוכים בחיבת האלים. לפני המסיק של השנה הרביעית התקשה להשיג עובדים ונאלץ לצאת למסיק בעצמו בפעם הראשונה. בשנה זו הסתיים המסיק כשרק חלק מהפרי הובא לעצירה. בשנה החמישית דודו הודיע כי הוא מתחיל לעבוד בבית הבד המתחרה ועבר לשם על משפחתו הענפה. הוא לא הזכיר לו כיצד אסף אותם לביתו בתקופה הקשה וגם לא דרש חזרה את הכספים שניתנו כהלוואה לאורך השנים. בטוח בעצמו ובאהבתו ידע כי יוכל להתגבר על כל המשברים. באותו היום חזור לראשונה לסלע על מנת לעשות סדר חדש במחשבותיו. לחבר מחדש בין הגרעין, הציפה והזג.
בעודו כובש מחדש את דרכו אל הסלע, הבחין מרחוק כי מישהו כבר יושב עליו. משום מה זה הרגיז אותו יותר מאשר כל הפורענויות. היה זה אדם רחב כתפיים הלבוש כאחד הרועים. למרות ישיבתו הזקופה, שערו האפור המתבדר בבריזת בין הערביים רמז כי לא אדם צעיר יושב במקומו. כשהיה במרחק מטרים ספורים מהסלע עצר, חוכך בדעתו כיצד יסלק את החצוף.
"למה תעמוד מרחוק? בוא הצטרף אלי יש מקום נוסף כאן על הסלע" אמר הזר ופינה לו חלק מהסלע מבלי להפנות את מבטו אליו. ללא מילים התיישב לצידו, מתחכך בגסות בתרמיל הצד שנשא. הזר העביר את התרמיל לצידו השני וכך ישבו שניהם שותקים מחכים לשקיעה. החום מגופו של הזר נעם לו בכתפו והקל מעט את תחושת הקור המתגברת עת גבור הרוח. ניזכר איך לפני המלחמה, כשהיה ילד, היה עולה לכאן עם אביו. דוממים היו יושבים על הסלע, סופגים את הטבע, את ריח עצי הזית ואת חומה הדועך של השמש. ממש לפני שהשמש היתה מסיימת את מסעה לתוך הים היה אביו מפר את השתיקה ומספר לו את אחד מסיפורי הזית. במשך השנים למד לזהות את המסר או הלקח שבסיפור ולמעשה היתה זו מעין מורשת, התורה בעל פה של גידול הזיתים, שעברה מאב לבן, לנכד, במשך מאות ואולי אלפי שנים.
"אתה יודע למה עלה הזית מצידו האחד ירוק מבריק ומצידו השני כסוף עד אפור?" השמש בדיוק החלה לסיים את גסיסתה המרהיבה. הרוח במפרץ הרקידה את כרבולות הגלים מפסלת בהם שובלי קצף לבנים. רחש עלי הזית גבר ובבת אחת דעך כמו על פי סימן ממנצח נסתר הרוצה להדגיש את השאלה. השאלה נותרה תלויה בניהם. עומדת באויר כשחף. על פי אותם כללים עתיקי יומין, עתיקים אפילו יותר מ'הסבא', עץ הזית העתיק ביותר באי שמעריכים את גילו כבן אלף שנים, יש להרהר בשאלה. להעמיק ולהתבונן בה. לבחון את המשמעויות הנסתרות והגלויות. אחרי שניתן פרק הזמן הנאות למחשבה, רק אז, השואל גם יענה עליה. הוא לא זכר שאביו אי פעם שאל אותו את השאלה הזו. אולי בכדי למנוע מהעיזים לאכול אותם, או להרחיק ציפורים מהפרי.
" בחיים, לכל דבר יש שתי פנים. ישנן שתי דרכים להגיע אל כל מטרה. אחת היא הדרך הטבעית, הדרך בה הטבע נוהג - אותה מסמל הצבע הירוק. השניה הינה דרך שאינה טבעית לנו ולכן לפעמים יותר קשה. אין זה אומר שבדרך זו לא נצליח. הזית עצמו מתגבר על קשיים טבעיים ומלאכותיים. אדם וטבע. סערות ומלחמות. אותה הדואליות הגלומה באופיו העקשן באה לידי בטוי גם בעליו. הזית הוא עקשן. לא משנה איך נבצע את המסיק: יש המעדיפים את הגרגור ויש כאלה המעדיפים חליבה או חכט. כאלה הגורסים כי אין לפגוע בענפי העץ בעת המסיק ואחרים שאינם מתחשבים בדעה זו. לאורך השנים העץ ימשיך לתת את פריו ולגדל גרופית. ללא זה העץ פשוט ימות."
"למה אתה מספר לי את כל זה?"
"ללא גרופית ופרי - העץ ימות. יאבד את תכליתו." וכאילו להדגיש את דבריו עלה מהמפרץ פרץ עז של רוח קרה שהרעיד את ענפי העצים וזרה מטר של פרי על הקרקע. "האנשים מסתכלים עליך. בהתחלה בכבוד והערכה. הגיבור בר המזל ששרד. אחרי שאיבדת את כבודך הם יתחילו לרחם עליך ולבסוף לזלזל בך"
"הכל בגלל שנישאתי לנוכריה ללא נדוניה"
"זה חלק מהעניין. האנשים כאן מקובעים כמחזורי הטבע. זה מה שנותן להם ביטחון. כך הם ישנים בשקט בלילה במיטתם. הכל אצלהם בנוי על מחזוריות קבועה. כל שינוי קטן מכניס אותם לחרדות. אם הקיץ לא מספיק ארוך וחם אז לא יהיה זמן מספיק לגדילת הפרי, אבל אם הוא אינו לח מספיק זה יפגע בכמות השמן, ימי קור עז או רבים מדי גם הם לא טובים וכן הלאה. כל שינוי מפחיד את האנשים."
"מה כל זה קשור אלי? אתה מספר לי דברים שאני יודע מילדות."
"לפעמים אנשים שיודעים צריכים שיגידו להם שהם יודעים. כמעט כולם יודעים מתי יש להתחיל את המסיק אבל בכל זאת היו באים אליך בכדי שתקבל את ההחלטה."
"הם כבר לא באים?"
"שאלת את עצמך למה?"
"למה?"
"בגלל הגרופית."
"אני לא מבין"
"עץ של מצמיח גרופית ולא נותן פרי מה דינו?"
"יש לחטוב אותו ולתת לעץ להתחדש מהפקעיות או לנטוע גרופית מעץ אחר."
"ומה זה אומר לגביך?"
"אתה אומר שעלי לגרש אותה ולמצוא אישה שתלד לי ילדים?"
"זה מה שמצפים ממך האנשים. זו הדרך הטבעית."
"ומה הדרך השניה?"
"אתה יודע את התשובה. אתה רק צריך לגלות אותה בעצמך. תזכור את עלה הזית תמיד ישנן שתי דרכים" היום החל להתכסות בשמיכת כוכביו. האויר הקר החל לנשוך בחלקי הגוף החשופים ולהסתנן מתחת לבגדיו. נושא הילדים מעולם לא עלה. אולי מפני שפחד לעלות אותו. או מכיוון שלא ידע מה תיהיה עמדתה בנושא. לדידו היא היתה כל עולמו ובמשך הרבה מאוד זמן לא היה בליבו מקום לאף אחד נוסף. אך לאחרונה החל לחוש בצורך. ברצון לשתף מישהו בידע, בהתלהבות, ודווקא במקומות שהיו הכי קרובים לליבו הוא מצא אותה הכי מנוכרת. הרועה רק אמר בקול את מה שהוא כבר חש במשך הרבה זמן. כל עוד הכל הלך למישרין, העסקים שגשגו ואושרו פרח לא הרגיש בצורך הזה פתאום - מישהו שהוא יוכל ללמד , לשתף ואפילו להתיעץ הפך למהותי. איך לא נולדו להם ילדים עד עכשיו? האם הבעיה אצלו או אצלה? לא חסרו הזדמנויות. לפתע הבין את התנהגות האנשים, את המבטים, הניכור והזלזול. על מנת לשקם את ביתו, משפחתו, כבודו הוא חייב בן זכר שירש אותו. אבל איך הוא ידבר אתה על זה. זה נושא שמעולם לא הוכשר לשוחח עליו. זהו נושא הקשור לעסקי הנשים. היה זה אמור להיות תפקידה של אימו או דמות נשית אחרת במשפחתו. לנשים בשחור לא העז לפנות. מה עושים? הוא רצה לפנות אל הרועה בשאלה אבל הקור לצידו כבר אמר לו שהוא שוב נותר לבדו להתמודד עם הבעיה. הוא לא יודע שום דבר על הנושא הזה. איך מצפים ממנו שיפתור בעיות שאין לו מושג בהן. הקור הקשה עליו אבל הוא היה נחוש בכל זאת לחזור הביתה עם פתרון. אם זה היה עץ זית מה היה עושה? כורת את העץ. עץ שלא נותן פרי טוב רק כחומר בערה. אבל זה מחיר שלא היה מוכן לשלם. שיניו החלו נוקשות ורעד התפשט בכל גופו. בלי ברירה קם והחל עושה דרכו בחשיכה. היתה זו דרך שעשה אלפי פעמים. דרך שיכל לפסוע בה בעיניים עצומות. אבל אחרי שעה קלה גילה כי אבדה לו דרכו. הוא המשיך לרדת במדרון מתוך תקווה שיגיע לאחד מהשבילים המוכרים לו כשלפתע חש מהלומה עזה בראשו ואיבד את הכרתו.
אצבע שמש משכימה מצאה אותו שוכב למרגלות אחד העצים. מחול עלים בירוק וכסף המלווה במוסיקת השחר של מאות בעלי הכנף קיבל את פניו. ההיה זה רקוויאם? צפוד וכאב עצום בפדחתו התישב בזהירות. מביט בסלע הקשור אל הענף. מכביד עליו במשקלו ויוצר בו קימור עז. מתוך ערפל הכאב והחולשה נזכר בליל אמש. ניזכר בבעיה. בן זכר! מזדקף לאיטו תומך בראשו הפועם מכאב ביד אחת ומנסה להחניק את השיעול המטלטל את גופו בשניה. בעודו משרך את דרכו לאיטו הביתה נזכר באחד מסיפוריו של אביו. על עץ הזית שסרב להניב פרי. חיכה בעליו בסבלנות שנה אחת, שתיים ובשלישית החליט לחטוב אותו. כל הבוקר עמל בהשחזת גרזנו. לקראת צהרי היום עשה דרכו בצעד איטי אל העץ. בדרך פגש בשכנו התמה לאן הוא הולך וגרזנו בידו. לחטוב את העץ העקר ולעוקרו ענה בנחישות. שמע לי, אמר השכן, אל תעקרו. מה עלי לעשות? שאל תמה. קשור אבן גדולה לענף העליון של העץ ותוך שנה יתחיל להניב פרי. וכי למה שיעשה כך? האבן הכבדה תכביד על העץ ותכופף אותו, בכדי להפטר מהמעמסה יעדיף העץ לתת פרי. חשב על כך בעל העץ והחליט להשמע לדברי שכנו ואכן לאחר שנה החל העץ להניב פריו והיה אחד מהעצים המשובחים. באותו הרגע ידע מה עליו לעשות. בשרידי כוחותיו הגיע עד מפתן ביתו לפני שהשיעול הכריעו.
המחלה לקחה כמעט הכל. בית הבד נמכר לדוד על מנת לשלם לרופא ולתרופות. אחרי בית הבד נקרעו מחלקותיו חלקים נרחבים בזה אחר זה כאילו היו כיכר לחם. כשחזר לאיתנו לא נותר להם כמעט דבר. אהובתו נאלצה לכתת רגליה, לפשוט ידה ולנסות כוחה בכל עבודה מזדמנת. חודשים רבץ על משכבו מחריש. עיוור למצוקתם. חרש לתלונותיה. אילם לתוכניתו. כשהחלה את החודש החמישי. יצא גם הוא לעבודה כשכיר יום. משתדל אצל דוד שיעסיקו. מיחל כי ימצא לו מקום במסיק. שותק יצא כל בוקר לעבודתו המפרכת מחריש חזר אטום לתלונותיה כי ניתן שכרו בגפת. אפילו לא שמן. באור קודר של בוקר נולדה בתו, בכורתו. לעג האלים. צבעיה כצבעי משפחת קלאמטס. רק מינה שגוי. בדרכו חזרה מעמל היום, ליטף את הגזעים העתיקים המלאים באבנים. מתאבל בליבו על הסיפורים היתומים שבתוכו. על הידע הקבור, על רוחות הרפאים של אבותיו המבקשים מזור למורשתם. בת. למי עכשיו יספר את סיפור ליבם השבור של עצי הזית. איך במות אלכסנדר מוקדון השילו כל העצים עליהם, הרכינו ראשם ומנעו את פריים. רק עץ הזית ניצב זקוף, עליו ירוקים ובריאים ופרות נתן לרוב. כעסו העצים על עץ הזית כי אינו מתאבל ואינו מרכין צמרתו. ענה להם הזית : " אתם מתאבלים כלפי חוץ ומתהדרים בסממנים חיצוניים. ואילו אני מתאבל מבפנים וליבי אכול וחלול מצער". חזר הביתה וסרב לדבר עם שתי הנשים שבבית.
עברה שנה שבה הצליחו שלושתם לשרוד בקושי. כשהיא מטופלת בתינוקת חזרה לעבודה בבתי זרים. רבים נהנו לראות את הנסיכה שוטפת רצפות ותולה כביסה. מסיק שנה שעברה לא עלה יפה וכמה בעלי מטעים פנו אליו להתיעץ. תמורת שכר זעום הסכים לסייע בידי בעל מטע מרוחק. לשם כך עזב את ביתו למשך חודשי המסיק. לא חוזר בו מתכניתו, זורע זרע נוסף לקימום כבודו ומשפחתו. מותיר אותה לבד עם ילדה וחצי. כשחזר לקראת החורף נולדה ביתו השניה.
זקוף ישב על הסלע. עיניו הכלות מלוות את הספינה. אנשים אינם כמו עצי הזית את החלל שבליבם לא ניתן למלא באבנים. לעולם לא יוכל להסיר את המפרכה מעל ליבו. באיזה שהוא אופן הגשים את תוכניותיו. משלח את היצהר בספינה למרחקים. נפרד משמן הכתית המעולה, הטוב ביותר שלו. הוא השקיע בו את כל מאודו. הטוב ביותר שייצר אי פעם. וכמו הגפת גם הוא נותר מאחר.
© כל הזכויות שמורות לרונן
גֶּפֶת (ויקימילון)
1. פסולתזיתיםלאחר סחיטתם.
o "במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפתולא בזבל, לא במלח ולא בסיד ולא בחול, בין לחין בין יבשין..." (מסכתשבת, דף מז, ב, משנה)
o "וזה הפסולת שלהם כפריצי זיתים הפלטים בתוך הגפת" (במדבר רבה, חקת, פרשה יט, סימן לב)
- השארית המוצקה של גרעינים או פֵּרות לאחר שהופק מהם השמן או המיץ.
מילים נרדפות: כוספה
