קירות לבנים

כשהייתי עוד ילדה ועיניי לא הורגלו לישיבות ארוכות מול מסך המחשב בשעות הלילה הקטנות, התחלתי לראות חיים שלמים, על גבי קירות לבנים.

ישבתי במשך שעות, ניתחתי ותהיתי אלף תהיות, לבי השבור תפס כבר גוון מטושטש,והתעלתי בעייפות מעל גופי הגשמי, ריחפתי בשמי ההבנה הגדולה, והעצב שלי החל להפוך לאנושי מידי בכדי שאתעסק בו. הקיר הלבן תפס את כל הוויתי.

ברקע התנגנה לה מנגינה אירית חדשה שקיבלתי מידיד, וכשהצלילים חדרו לאט לאט לתוך נשמתי, הסתכלתי שוב על אותו קיר לבן, ויכולתי להשבע, שהנה הוא, אני רואה אותו. נמצא שם במלוא הדרתו, לבוש בסווטשירט השחור עם הכיתוב האדום וג'ינס בהירים ומשוחררים, כשחיוך ביישני אך בטוח מגשש על פניו. הוא עמד כמו כל נער רגיל בתוספת של אצילות טבעית ששייכת לו, ותקשר איתי בשקט, על מנת שאמי לא תתעורר. הוא היה כל כך יפה, מתוק ושייך לי, עד לרגע שבו הבנתי כמה מר הוא געגועי. באותו רגע, חזרתי גם לצורתי הגשמית, והבנתי שלפי חוקי הלוגיקה הוא דמיון ולא אמיתי.

עברו מאז שלוש שנים, ואני מנסה לשחזר את אותה חוויה לפעמים. כמובן שרוב הנסיונות נכשלים, חוץ מפעמים יחידות בהם אני מתקרבת במקצת לדמותו של אהובי הישן, אך לעולם לא כמו באותו לילה לבן. אהובי כצפוי, יותר לא קיים. כלומר הוא כן, אבל בהוויה שונה לגמרי, וניראה שאת אותו ילד תמים בג'ינס בהירים ומשוחררים איבדתי איפשהו בשדות הירוקים שליד אולם התזמורת בו נהגנו לנגן.  היום,כשברקע התנגנה לה המנגינה האירית הישנה, הרגשתי לכמה שניות שאני רואה אותו כמעט כמו אז, והחלטתי להפרד לשלום.והקיר? הקיר נשאר בדיוק כמו באותו לילה ,לבן.

הוא חייך לעברי חיוך ביישני אך בטוח, וכל יגוני התפרץ כזעקה לעבר הרוח, הייתי שוב במקום נעלה מזה הפיזי שעל פני האדמה, ויכולתי לחוש לרגע את התוכנית הגדולה. שלום, אמרתי בעצב שהורגלתי אליו כבר מזמן, וחייכתי אליו באהבה חיוך של השלמה.