אפילו מוות יכול להביא את הפתעת החיים;לא טלפונים
לא שימוש באס.אם.אס סלולארי, משום מקום הוא הגיע לנחם בשבעה .
"מה קורה איתך"? מחייך מול פני אלי שהיה לפני עשרים שנה האיש שלי, הוא נשף בעורפי שילדינו לא ישמעו.
הוא לא אמר הרבה, למעשה לא דיבר בכלל, רק השאלה הזו, שאלה רטורית שנועדה להסיח את הדעת; לא חיכה לתשובה, בטח לא ממני. אני לא יכולה לשלוט בעצמי, היציבה שלו על מקל ההליכה הפיחה מגרוני צחוק מתגלגל, מנסה להשכיח ממנו את שאלתו הטיפשית
"המה קורה איתך"? המעושה והלא אכפתי, מגלגל מגרוני עוד הברות של צחוק בלתי מובנים. ראיתי אותו בודק את הבית מהמסד עד הטפחות, אני נרגעת ועוקבת אחר מבטו המשתומם על מהות ההשקעה כטבעו של דבר, התכונה היסודית החשובה של דבר העושהאותו למה שהוא והנותנת לו ייחוד. אני מתרחקת והוא אחרי, מנסה להתקרב עד שחזי כמעט נוגע בזרועו, סיטואציה מגניבה,אחרי עשרים שנה מבטינו מצטלבים ; מקל ההליכה שלו עומד בינינו
ממאן לזוז מטווח הנגיעה, ברגע אחד הסיטואציה הזו נעלמת, דממה משתלטת עלינו; הבן שלנו ואשתו מכינים את השולחן לסעודה.
"לא ענית לי על שאלתי הקודמת".
"תלוי מה אתה רוצה לשמוע" אני מתחכמת.
"מה את עושה כל היום".
"תשאל מה אני לא עושה, מכאן תבין מה אני כן עושה".
"תמיד היית מפולפלת, מלאת חידות".
"מה עם אהבה, עם חיבוק אוהב של מישהו". כוס הסודה בידי כמעט נופל מפרצי הצחוק המתגלגל לשאלתו המנסה להשאיר אותי באור עמום של זיכרונות שיש בהם מחילה ,הוא מנסה להתנצל בנימהאירונית משהו. עתה אני מתעלמת ממנו ויושבת בראש השולחן, אשתו של הבן ערכה את השולחן בחוץ בפרגולה, היכן שהרוח נושב בבריזה קלה של ערב מאוחר. אני לא שואלת לשלומו על אף המקל שמלווה אותו בכל אחד מצעדיו, הוא נראה טוב על אף גָּלְמָנוּתוֹ בשל פציעתו לפני פרק זמן, הכאב עדיין לא נסוג מרגלו. אני חוככת אם לשאול אותו לבריאותו , מוותרת על השאלה מהסיבה שאינה שנויה במחלוקת – הוא לא יתכופף ולא יסבך עצמו באמירת אמת הוא יחסוך ממני את הדאגה ויענה
"נפלא, אפשר לומר ממש נפלא". ואני כדי לסבר את אוזנם של הבן ואשתו אומר משפט קטן וחביב
"נהדר, אני שמחה ".
"יא חביבי כמו של אימא שלי, את בעלת יכולת וכישרון טבעיים לבישול הזה של פעם; ידעת שאבוא ממזרתה... אה".
"את האמת הכנתי את האוכל לבן שלנו,לא הייתי בטוחה שתבוא".
"האורז התפקשש לך, לא יצא אחד אחד".
"הוא יצא טוב, אבל לא כמו של אימא שלך, אחרי עשרים שנה קצת שכחתי".
"מה עשית עם הבית שחיינו בו"?
"לא עשיתי כלום, גרים בו".
"יופי, אני שמח בשבילך".
"מקרה מעניין".
"מה מעניין בן יקר"?
"נראה שלמרות הכול נשארתם חברים, תענוג לראות אתכם כאילו ...אמא ואבא ביחד".
העיניים שלנו בצלחות, החיוך שהיה קודם נבלע יחד עם האוכל.
"השעה מאוחרת". אפשר היה לחוש שֶׁאָצָה לוֹ דרכו וזמנו לָחוּץ,ניכר שאין לו די זמן והוא מודאג בשל כך.
הפרידה היובשנית נטולת רטיבות ונטולת רעננות; אטומה משהו, סילקה מאיתנו את מחוות לחיצת היד לשלום.
"האירוח היה נפלא". לחש בעורפי ; שוב, חזרנו לאותה נקודה. ברור כמה היה רוצה שאתעניין בו שאקשיב לו, שאשאל אותו על פחדיו וחלומותיו.
אני מרימה את מבטי בחיוך והאוויר ריק...
אלי ישב בקדמת המכונית סמוך לבן שלנו, מתבונן בשעונו הדוחק בו.
"סע".
