הפרי האסור.

“The Forbidden Fruit Is Always The Sweetest”
(Twilight, Stephanie Meyer.) 

"הפרי האסור הוא תמיד המתוק ביותר"
(דמדומים, סטפני מאייר.)

סערה התחוללה בעיניה הירוקות. היא השפילה את ראשה בכניעה אל עבר רצפת העץ, נכנעת סופית.
"אני לא יכולה להמשיך כך יותר," קולה רעד מבכי עצור, "אנחנו לא יכולים להמשיך בזה יותר,"

הוא עמד כמנגד, עיניו בוחנות את דמותה. שיערה השחור נפל כמפל בשעת חצות על גבי פניה המושפלות, מסתיר אותן מפניו.
"אני יודע," הוא הניד בראשו במפח- נפש. עיני הברקת שלו נצצו בייאוש בעוד הוא הביט בדמותה העומדת מולו.
"מה אנחנו עושים?" קולה נשבר קלות, מלווה ביבבות חלושות. "למה הכל חייב להיות כל כך מסובך?" שיערה השחור נדמה היה כמו לבה שחורה ברגע שאלומות השמש מן החלון ליטפו אותו ברכות.  ראשה התרומם לעברו באיטיות. עיני הירקן שלה חיפשו את עיני הברקת שלו.
"אני לא יודע," פיו היה מכווץ לקו נוקשה, "אני מניח שככה זה החיים," הוא שחרר אנחה מלאת דכאון ובאותה העת חסרת רגש.
היא ניתרה ממקומה בחופזה, שיערה מתלפף סביב פניה מעוצמת ופתאומיות התנועה. הוא חשב ששערה דמה לנחש שחור ומפחיד, אך באותה העת מרתק, כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. כך למעשה היה כל דבר בה; מפחיד, מבעית ומעורר אימה ובאותה העת כה מקסים, מכשף ושובה לב. לפני שהוא הספיק להגיב היא כבר עמדה לידו. הוא לא היה צריך להביט בה בכדי לדעת זאת. הוא יכל להרגיש את הנוכחות שלה לידו, את הקרבה של גופה לגופו, לשמוע את נשימותיה המהירות, להריח את ריחה המיוחד והמכשף.
היא הניחה את ידיה על כתפיו בעדינות שהכילה תקיפות סמויה.
"אל תעשה את זה," דרשה ממנו בקול תקיף. למרות ניסיונה להסתיר זאת, תחינה מסוימת נשמעה בצלילות בקולה.

"לא לעשות מה?" הוא הפנה את מבטו אל עברה, בוהה בעיניה המוכרות.
"אל תתפלסף איתי," הבהירה את עצמה. היא חיזקה את אחיזתה בכתפיו, מכאיבה לו במקצת, "לא עכשיו," ידיה נטשו את כתפיו באחת. עיניה שלחו תחינות שקטות אל עברו.

הוא שלח את ידו אל עברה, חופן את לחייה בכף ידו. ידיו ליטפו את עורה הצחור בעדינות, אוהבות וחוששות.
היא נרתעה, מתרחקת ממנו, ממגעו, כאם נכוותה.
"אסור לנו," ראשה הושפל בבושה וכאב אל עבר הקרקע. שיערה דמה לשני נהרות שחורים, נשפכים מכל צד של פניה, מהווים אזהרה שקטה, מסמנים לו להתרחק.
הוא אף פעם לא היה אחד כזה שמקשיב לחוקים, או לאזהרות.
"מי קובע מה מותר ומה אסור?" ידו הרימה את פניה לעברו, מכריחה אותה לפגוש במבטו. "וממתי את מצייתת לחוקים?" חיוך קטן התגנב לפניו. הוא ניסה לעטות על עצמו מסכה של אי אכפתיות, של אפתיות, אבל היא ידעה שגם הוא, בדיוק כמוה, פוחד ממה שמתרחש, מהרגשות, מהתוצאות.
"תמיד," החיוך מצא את דרכו אל פניה גם כן, "זה אתה שלא מציית לחוקים, לא אני," הוכיחה אותו על טעותו, מביטה עמוקות אל תוך נבכי מבט האזמרגד המהפנט שלו.

"טוב, נו," הוא משך בכתפיו בשיווין נפש, "תמיד ראיתי אותם יותר כקווים מנחים, למען האמת,"
"כמו תמיד," צחקקה קלות, "ואני תמיד הייתי 'ילדה טובה ירושלים'" היא הנידה בראשה בשעשוע.

"לא תמיד," החיוך על פניו גדל. ידו סימנה לה את המתרחש, מוטה אל עבר שניהם, "ואני תמיד אמרתי שהפכים נמשכים," הוא הביט בה, צופה בזאת שעיניו לא יכלו לנטוש, בנערה שעקרה את ליבו ובאותה העת נתנה לו את ליבה.

הוא צפה בחלום המתוק שלו.
הוא צפה בסיוט שלו.

הוא צפה בפרי האסור והמתוק כל כך שלו.
היא הייתה הסם והרעל שלו, ההתמכרות המתוקה שלו.
היא הייתה החטא, הכפרה, השנאה והאהבה הכי גדולה שלו.
היא הייתה החוק היחיד שנאסר עליו בתכלית האיסור לשבור.
ועדיין, הוא לא יכל להוריד את עיניו מדמותה, להגמל ממגע עורה, לנתק את עיניו מעיניה.

"לא ההפכים האלה," הוא התפכח באחת, "לא אנחנו," היא הנידה בראשה בהכחשה, בייאוש, במלנכוליה.
"למה לא?" עיניו היו שרויות בסערה של רגשות, "מי אמר?" לחש לה בשאלה, לחישה מלאה בכל כך הרבה רגשות, "למי אכפת?" הכעס, הייאוש, הדיכאון, התאווה, התשוקה, האהבה והשנאה חלפו על פניו ברגע אחד גורלי.

"לי," רחשה לעברו בכאב, "לכולם," היא הרכינה את פניה, נותנת לדמעה אחת ובודדה לברוח מעיניה הירוקות, מרגישה אותה נושרת מריסיה הארוכים, מלטפת את עור פניה באהבה ותיעוב.
"ובכן," לחש, קולו מחוספס ומלא תאווה, ערגה ותשוקה, "לי לא," יידע אותה בתקיפות. היא הרימה את פניה במהירות הבזק, מחפשת אותו בעיניה. "כאן," הוא לחש לה באוזנה. היא יכלה להרגיש את הבל פיו החמים מדגדג את לחיה, שולח לה פרפרים נרגשים בבטן. ידיו אחזו במותניה בעוצמה כמעט כואבת, אך באותה העת מלאת ריגוש, וסובבו אותה אל עברו.

"אסור לנו," לחשה לו, עיניה מביטות בשלו ברגש עז. הסערה שהתחוללה בעיניו שקטה באחת. היא הביטה בו, רואה את עיניו הירוקות צלולות מאי פעם. ידיו קירבו אותה אל גופו בתשוקה בעוד עיניו לא משו מעיניה. עיניה הירוקות התרחבו לגודל לא טבעי, בוהות במתרחש באימה מוחלטת, ובאותה העת מוקסמות ומרותקות. מבטו ננעל עם מבטה. עיני הירקן שלה הביטו בעיני הברקת שלו. עיניו שיקפו את רגשותיה כמראה, חוששות ומוקסמות, מצפות ומפחדות. הוא הזיז את ידו ממותניה אל עבר פניה, מעביר את כף ידו על עור הפורצלן הצח שלה. אצבעו שרטטה את שפתיה הרוטטות מפחד וציפייה בעוד מבטיהם עדיין נעולים אחד עם השני.

הלב שלה פעם בחזה מהר וחזק מאי פעם, מדמה הלמות פטיש רועשות ונרגשות. היא חשה את ליבה פועם כה מהר, הולם ומוטח כנגד צלעותיה, שהיא חשבה שהוא עומד לפרוץ מתוך צלעותיה או להתפוצץ מההתרגשות, להותיר אותה מתה ומדממת. אם כך היא לא הבינה למה היא הרגישה חיה מאי פעם, כאילו כל חייה מסתכמים ברגע גורלי זה, כאם היא הייתה מיועדת להגיע רק לשניה יחידה והרת גורל זו.
היא העבירה את לשונה על שפתיה, מרטיבה את שפתיה היבשות לפתע. פתאום כל איבר בגופה כאם התעורר לחיים, קם מתרדמת חורף ארוכה ביותר. היא חשה עקצוצים ומכות חשמל קטנות בכל הגוף; ברגליים, בידיים, בפנים, בכל מקום. הוא העביר את ידיו על גופה בעדינות, מגעו מלטף ואוהב. כל מקום שידיו עברו עליו בער מתשוקה, ובאותה העת הרגיש כה קפוא. היא התנגדה לחשק העז לאחוז בפניו ופשוט לנשק את השפתיים הרכות שלו, להעביר את ידיה על גופו, לפרוע את שערו בחיבה. היא ידעה שזה אסור, כל כך אסור. ובאותה העת זה נראה כל כך מותר, זה הרגיש כל כך נכון.

"טומי," היא קראה- לחשה את שמו בהשתוקקות וציפייה. שמו הרגיש לה כל כך נכון, מגעו על גופה הרגיש כל כך נעים. הוא ניתק את מבטו ממבטה, מוריד את עיניו אל עבר שפתיה האדמדמות והמפתות.

היא הייתה כמו סירנה יפיפיה. סירנה ששירתה גורמת לך לעשות דברים לא הגיוניים. סירנה אסורה, ובאותה העת כל כך נכונה, כל כך נכונה בשבילו. 
הוא היה הייסורים שלה, הפיתוי האסור שלה.

ראשו הורכן לעברה, עיניו לא זעות ממראה שפתיה המזמינות. הוא היה כל כך קרוב ובאותה העת כל כך רחוק. היא יכלה להריח את הריח שלו, הריח הגברי הבלתי מעורר, ובאותה העת הכה ילדותי ומוכר. היא צפתה בו מביט בה בתשוקה, עיניו נחות על שפתיה. היא ראתה את התשוקה שנשקפה בצלילות מעיניו.
עוד סנטימטר אחרון והיא תהיה שלו. עוד סנטימטר אחרון ושפתיו יוכלו לטעום את טעם שפתיה המתוקות, שפתיה הכה מתוקות ואסורות. היא עצמה את עיניה, נותנת לכל מחשבה הגיונית לברוח ממוחה, מתעלמת מהאזהרות הברורות שמוחה שלח לעברה. מתעלמת לחלוטין מההגיון הישר, מהחוק הנחרץ הזה, מהגבול הדק והכה שברירי שעמד ביניהם. אפו התחכך בשלה בעדינות, המגע שלח צמרמורות נעימות ומרגשות בגווה. היא יכלה להרגיש את שפתיו מברישות בקושי את אלו שלה, נוגעות לא נוגעות. 
"טומי, אליסון," הצעקה חתכה את ענן התשוקה שאפף אותם, מפילה אותם בחזרה על האדמה, מותירה אותם מרוסקים ועורגים, מיוסרים ונדהמים.
המגע הקלוש ניתק באחת. שפתיה נסו מאלו שלו, מותירות ביניהם רק חלל ריק. היא נרתעה מיידית, קופצת אחורנית בבעתה. עיניה נפערו בשמע הצעקה, בעת שמוחה עיכל את מתרחש, או את מה שעמד להתרחש. עיניה הורמו אל עבר שלו, מחפשות, חוששות, מבוהלות, מלאות הקלה ואכזבה.

"כן, אמא?" נשמעה תשובתם המאוחדת. עיניהם נפגשו, מבטיהם ננעלו. הם חלקו מבט אחרון ומלא משמעות לפני שניתקו את מבטיהם. לתמיד.
עיניו עקבו אחריה בעוד היא גמעה את המטרים האחדים שהפרידו בינה לבין היציאה, שיערה השחור נע בכל תנועה שלה, מזכיר לו נחש שחור, מפחיד, מאיים ומבעית. נחש ששילח בו את הכשתו הקטלנית.
הוא צפה בסירנה שלו. הסירנה היפה והמסוכנת שלו. הסירנה שלעולם לא יוכל לקבל.
הוא צפה בה עד שדמותה נעלמה, שוקעת לה במעמקים, מפתה גברים אחרים בשירתה הקטלנית בעוד הוא נשאר לצפות מהצד.

הוא ידע שהיא החוק היחיד שאסור לו לשבור.
החוק האסור שהוא כמעט שבר.
החוק היחיד שהוא לעולם לא ישבור.

היא הייתה הסירנה המפתה שלו, הפרי האסור שלו, הרעל המתוק והייסורים שלו.
היא הייתה האהבה והשנאה הכי גדולה שלו.
היא הייתה סיוט הבלהות הכי מפחיד שלו, התשוקה והחלום הכי מתוק שלו.
היא הייתה בשר מבשרו, דם מדמו.
היא הייתה אחותו.