טראח! נשמע קול נפץ של גזע נשבר. עוד עץ ענק. ירוק עד,שגובהו שלושים מטרים, נפל לקרקע, סוחף אחריו עלים, ענפים רבים ושרך. ענן של ציפורים אקזוטיות ומבוהלות התרומם מהעץ הצונח אל סופו. חיות קטנות. קופים ועטלפים חסרי אונים נסו לכל מיני כיוונים. מנסים למצוא מקום מחסה מהרעש וענני הנסורת הרבים.
"בום!" נחת העץ הענק בקרקע הלחה.
קבוצת כורתי העצים שהצטיידה במכשירי כריתה ובמסורים חשמליים מתוחכמים, ציינה בסיפוק כי רוב היער שכיסה את האי הולך ונעלם. לאחר כריתת העצים ישרפו גדמי העצים וצמחיית השיחים, בכדי לברא את האדמה בצורה היעילה ביותר. ואז... אז תוכל החברה שהם עובדים בה, להביא כלי חפירה מכניים כבדים. לבנות כבישים ובתי מגורים ולחפור בור ענק בקרקע. ואז לפי התחזית יוכלו למצוא במקום יהלומים נדירים נוצצים ויפים. כסף רב!. המון כסף !
האי "סנטה בוקה דל מאר" שכן באוקיינוס האטלנטי, לא רחוק מחופי ברזיל. הוא התגלה על ידי יורדי ים פורטוגזים בתחילת המאה השש עשרה. אז ראה את המקום הקפטן ז'וזה קברטיקו, הוא לא נחת שם. בעצם, במשך מאות שנים לא ידוע אם בכלל דרכה שם כף רגל אדם. זאת מכיוון שחופי האי היו בעצם צוקי סלע לבנים וגבוהים וכן היו מוקפים שוניות – אותם סלעים תת מימיים – אסונם של יורדי הים. כל אלו הקשו על הגישה מן הים. גם בגלל האי שנראה לא מעניין במיוחד. לא חיו שם בני אדם, וענן ערפל גדול שהסתיר אותו כמעט באופן קבוע. ספינות רבות נטרפו ליד חופיו הסלעיים. כך היה עד לפני שנתיים. אז קנה את המקום איש העסקים הרוסי, רב המעללים, קוקושקה. הוא נחת במקום עם משלחת באמצעות מסוק ולאחר שסיירו בחלקים ממנו, הם גילו יהלומים. קוקושקה החליט להשקיע כסף רב. לחצוב בין צוקי החוף בכדי לבנות מעגן גדול שאליו תגענה ספינות ואנשים עם כלים ואחרי כן לעקור את היער הגדול ובשטח שיתפנה, לבנות עיר פועלים ומכרה ליהלומים. ההחלטה הזו גרמה להרס חיי הטבע באי הפראי סנטה בוקה. הצמחים הנדירים והחיות המיוחדות שחיו באי המבודד. חיי טבע שאף אחד כמעט עדיין לא חקר באופן רציני. כמעט...
לאחר כמה חודשים של עבודה מאומצת, ביום בהיר אחד, נגמרה עבודת התשתית. חשמל ותקשורת כבר היו במקום. בבור שנחפר במהירות וביעילות החלו לצוץ יהלומים בשפע. רוב היער נכרת והעצים שלו החלו להימכר לבניין וליצוא. במעגן החצוב שנבנה באי, עגנו עתה שלוש ספינות שהביאו חומרי בנייה, צינורות ופועלים: ספינה אחת הגיעה ממקסיקו, השנייה מברזיל והאחרת. הספינה הגדולה ביותר הגיעה מן הנמל של העיר מיאמי שבארצות הברית. המטען שהועמס עליהן, באותו יום בהיר, כלל מטען עצים גדול וכמות קטנה של יהלומים לליטוש.
הספינה הגדולה מארצות הברית הייתה באמצע הדרך. בין ברזיל לנמל מיאמי. האוקיינוס היה רגוע ושקט. אב רב החובל היה מאוד עצבני בגלל שבבוקר אכל דג מקולקל והוא גרם לו לכאב בטן גדול. ואז, בזמן שעמד על יד ההגה הפתיע אותו צלצול טלפון. הוא הרים את השפופרת ושאל בקול צעקה:
"מי זה? מי זה? מי מפריע לי באמצע ההפלגה?"
"מדבר מוריס ג'ונס, מנהל החברה שאתה עובד בה..." נשמע קול עמוק
רב החובל המופתע שינה את טון דיבורו ושאל מה מוריס רוצה:
"אתה משנה כיוון. אל תפליג למיאמי. תפליג לישראל!"
"מה איבדתי שם?" גיחך רב החובל
"זו הוראה מגבוה! לקוח עשיר הזמין את הסחורה שעל הספינה שלך! אני רציני, אני לא צוחק!"
"אז שאשנה כיוון?. שאפליג לשם?" שאל
"כן, שנה כיוון. במלוא המנוע מזרחה." אמר הקול השני מעבר לקו "אתה מפליג לישראל!"
רב החובל היה רגיל לבקשות המוזרות של מוריס ג'ונס שהיה אדם הפכפך ויד ימין שלו לא ידעה מה עושה יד שמאל שלו. אבל הוא קיבל ממנו משכורת יפה ולכן עשה כדבריו.
איש לא ראה ואיש לא שמע אבל במהלך אותו היום התגנבו לשלושת הספינות אורחים סמויים, בלתי קרואים. קטנים. ערמומיים ובעיקר נועזים.
