פרק 1: הבקשה הגורלית
בום! הוא התעורר בבהלה, הבניין מסביבו הזדעזע. הוא קם במהירות, רץ אל חלון והביט החוצה.
בום! הוא הועף על הרצפה והחלון שדרכו הביט, התפרק לגמרי. הוא קם על רגליו הפנה את ראשו אל החלון המנותץ והביט החוצה. מה שראה גרם לליבו להחסיר פעימה.
ממולו, ראש ההר הנשקף מחלון חדרו בער באור אדום, להבות ענקיות בגובה כמה מטרים בערו בגוונים עזים של זהב ואדום, לבה אדומה זוהרת זרמה לאיטה במורד ההר, מידי פעם ירק ההר כמה סלעים בוערים על האי. מתחת לבניין אנשים רצו בבהלה בעוד רעם ההר נשמע.
הוא ניתק את מבטו מהחלון ורץ אל ארונו. הארון נפתח בתנופה והוא חטף את מעילו ורץ אל הדלת, פתח אותה ורץ בכל כוחו בעוד ההר ממשיך להפגיז את האי.
הוא רץ לאורך המסדרון הארוך וירד במדרגות שלוש, שלוש קפץ את החמש האחרונות ורץ במסדרון נוסף.
בום! הרצפה נשמטה מתחת לרגליו והוא נפל. הוא ניסה לתפוס את קיר הבניין שנפל לצידו, אבל הקיר התרחק ממנו. הוא הביט מטה בבהלה, עוד עשרה מטר והוא יתפרק כמו שברי הרצפה שנפלו מסביבו. לפתע הוא הרגיש את ידו נתפסת במשהו, ענף מאחד העצים שצמחו מסביב לבניין. מיד הוא תפס גם בידו השנייה את הענף והרגיש שהוא מתחיל להאט בעוד ענפי העץ חורקים מכובד משקלו עד שרגליו פגעו בקרקע ומהתנופה הוא עלה בחזרה ונותר מתנדנד באוויר, מטר מעל האדמה .
הוא שיחרר את ידו בזהירות מהענף ונחת על האדמה.
בעוד ליבו דופק במהירות בעקבות הנפילה, הוא הביט שוב בהר.
ההר המשיך לזרוק על האי סלעים בוערים בתדירות הולכת וגוברת וזרימת הלבה רק התחזקה, צרחות מפוחדות ובכי תינוקות נשמעו בין פגיעה לפגיעה.
הוא פנה להביט על החוף, שם היה המקום הכי בטוח והיו פחות סיכויים שהסלעים הבוערים יגיעו לשם. אך בעודו מביט, ראה במרחק קרוב לחוף נקודה זוהרת באור אדום, כשמיקד את מבטו ראה שזו סירה קטנה ועליה אדם בודד.
הוא התחיל לרוץ, מועד על אחד משברי הרצפה המפוזרים סביבו, עבר את הגינה, קפץ מעל הגדר והמשיך במורד הרחוב. הוא הביט שוב לכיוון הים, הסירה המשיכה לשוט ולדאגתו הרבה היא שטה לכיוון ביתו שהיה על שפת החוף, הוא רץ יותר מהר, חולף על פני אנשים ואוחז בצידו הכואב כשבראשו נקשרו הרצון להתרחק כמה שיותר מההר ולברר מה האיש בסירה מחפש באי. הוא עבר על פני עצים ושיחים ולא האט. כשעבר ליד המבצר נשמעו רעמי ההר חזקים אפילו יותר מקודם.
הוא המשיך ועבר בשיא המהירות את הכיכר. כעת נותרו לו רק עוד חמישה בתים. הוא עבר אותם ונכנס לסמטה צרה שהובילה לביתו ולחוף.
הוא עצר לרגע, ליבו החסיר פעימה, הוא ראה מרחוק את הסירה על החוף אבל איש לא היה בתוכה, פחד אדיר הציף כל חלק בגופו ושיתק את מוחו, הוא הביט במהירות לאחוריו ולפניו. לפתע שמע אוושה וראה משהו גדול טס לכיוונו, הוא זז במהירות הצידה והדבר חלף לידו ונחת על הקרקע מאחוריו, ממולו נשמעו צעדי ריצה, מישהו התקרב אליו במהירות שולף תוך כדי ריצה חרב ארוכה מצד גופו והתכוון לכוונה אל ליבו, הוא נסוג לאחור במהירות ונפל, עוד רגע והגיע אליו, אך לפתע נעצר האדם האלמוני, מביט קדימה. לפתע נשמעה שוב אוושה חזקה מעליו,
נשמע קול חבטה חזק והאלמוני נפל על הרצפה כשהחרב מקרקשת לצידו והאבן שפגעה בראשו נסדקה מנפילתה השניה על הרצפה.
לפתע נשמע בום אדיר ומאחוריו ההר פלט כדור אש ענקי. הכדור עלה לשמים, גודלו כגודל ההר עצמו, ונעלם בפיצוץ, שבלים של אש ירדו ממנו על ההר ואז שקט השתרר, ראש ההר כבה ונותר חשוך בעלטה החלקית ועשן רב היתמר מעל האי.
הוא התרומם לאט ממקומו ליבו הולם בטירוף, ופנה במהירות להביט לאחור.
בקצה הסמטה עמדה נערה בערך בגובהו וצעדה לכיוונו בהביטה על האדם האלמוני שזה עתה פגעה בו, אדישה לנוכח הפיצוץ לפני רגע, היא הגיעה עד אליו, והתכופפה.
הוא התכופף לצידה והביט בפניה המוסתרים חלקית על ידי שערה הארוך השחור שהבהב באדום באור השמש העולה, זו הייתה לין, נערה שקטה בת גילו שהגיעה לאי לפני כמה שנים. היא התגוררה בבית שהיה שייך בעבר לאחד האיכרים שעזב את האי לפני שנים רבות.
כעת היא בדקה את הדופק של האיש ואת החבורה הגדולה שצמחה על מצחו בעקבות פגיעתה.
"אה, תודה," הוא שמע את עצמו אומר.
"אין בעיה," היא אמרה בלי להביט בו.
הוא פנה להביט בפניו של האיש, תווי פניו היו נאים לחייו שקועות ועיניו סגורות. שערו שחור ארוך מעט, בלוריתו נופלת על עיניו, על צווארו הייתה שרשרת שחורה דקה אליה מחובר צדף אדום קטן וסגור. הוא נראה לא יותר מבן עשרים.
הוא שם לב פתאום שברכו נשענת על הלהב של החרב הגדולה של האלמוני, הוא תפס את הידית בידו והרים אותה לגובה עיניו, לאור השחר שזה עתה עלה הוא ראה שהידית מעוצבת בצורת עוף יפיפה הפורש את כנפיו, עיניו היו שתי אבני ספיר זעירות והידית הייתה בצבע זהב אדמדם.
הוא שלף את הנדן מחגורתו של האיש, הכניס את החרב לתוכו, והחליק אותה לחגורתו. החרב הייתה כבדה יותר ממה שחשב שתהיה.
כעת לין קמה ותפסה בידיו של האיש.
"רן, תעזור לי להרים אותו," היא אמרה בלי להביט בו. רן תפס בשתי רגליו של האיש ויחד שניהם הרימו וסחבו אותו לכיוון המבצר.
השמש כבר הציצה מעבר לים והציפורים מסביב התעוררו ושרו את שירן תוך שהן מחלצות את כנפיהן באוויר הבוקר הקריר.
הם יצאו מהסמטה וחלפו על פני הבתים, הדרך הייתה זרועה שברי קירות ואבנים.
הם הגיעו לכיכר השוממת ושמעו צעדי ריצה, ארבעה אנשים רצו לכיוונם מפתח המבצר, רן ולין הניחו את האיש ופנו להסתכל עליהם עד שהגיעו אליהם. מושל האי הגיע מעט אחריהם.
הוא היה איש מעט עגלגל בעל כרס גדולה שמתחה את מקטורן הקטיפה שלו. שערו האפור היה מסודר בקפידה על ראשו פניו היו נוקשים בעלי גבות עבותות ומגולחים למשעי ומבטו קר ובוחן. הוא כלל לא התנשף כשהגיע אליהם ורק הביט בהפתעה בשני הנערים ובאיש המעולף ביניהם.
"מי זה?" שאל המושל את לין והביט בחשדנות על האיש.
"הוא הגיע בסירה אל החוף אדוני," ענתה לין בשקט.
"מה קרה לו?" שאל תוך כדי שעיניו מטיילות אל החבורה הגדולה על מצחו.
"הוא קיבל אבן בראש כשאחד הסלעים הבוערים פגע בבית שהוא עבר לידו," שיקרה לין בעזות מצח.
המושל פנה אל אחד מאנשיו, "תשימו אותו באחד מתאי הכלא עד שאוכל לבדוק אותו ולהבין מה מעשיו באי." הוא אמר בסמכותיות. האיש הנהן ויחד עם שלושת העוזרים הנוספים לקח את האיש למבצר.
המושל הביט בחזרה בלין. "טוב מאד. תראי לי את הסירה שלו."
לין הביטה בו לרגע, והתחילה לחזור על עקבותיהם במהירות.
רן מיהר אחריהם לאורך הבתים והסמטה הצרה היוצאת אל הים.
לין החישה את צעדיה ויצאה אל החוף לכיוון הסירה.
רן הביט לרגע על ביתו לאחר שיצא מהסמטה. הבית לא נפגע כלל ממטחי האבנים, מבעד לחלון הוא ראה את צלליות הוריו והסיק שהכול בסדר איתם ופנה להביט על הסירה בעודו מועד על בור קטן בחול. היא הייתה נראית סירה רגילה לגמרי אבל היה נדמה לו שהוא רואה מעין זוהר אדמדם מקיף את הסירה, או שאולי זה היה בגלל השמש העולה.
שלושתם הגיעו לסירה. היא לא הייתה ממש גדולה, בקושי יכלו להיות בה שני אנשים. היא הכילה כמה בדים מלוכלכים תיק קטן וחרב גדולה זהה לזו ששכנה כעת על מותנו.
"למה עצרת?" שאל המושל בקוצר רוח.
"מה זאת אומרת? הנה הסירה!" אמרה לין בהפתעה והצביעה על הסירה שהתנדנדה מעט בקצב הגלים.
המושל הביט בלין במבט כועס, "אל תשחקי איתי משחקים! אין לי זמן. איפה הסירה?"
"כאן."
הוא הביט בה עוד רגע, "טוב, תחפשי מישהו אחר לעבוד עליו, אין לי זמן לזה." הוא הסתובב והלך משם בכעס.
רן הביט בהפתעה ובהשתוממות בעקבות המושל. הסירה הייתה אמיתית לגמרי. רן נגע ליתר ביטחון בקצה הסירה. כן, היא אמיתית לגמרי.
לין הביטה בדן מהורהרת, בזמן שבחן את תוכן הסירה.
"רן", היא אמרה בשקט, "אתה יכול לראות את הסירה, נכון?"
הוא הביט בה בהפתעה, הוא לא ציפה ממנה לשאלה טיפשית כזאת, "בטח שאני יכול, למה שלא אראה אותה?"
במקום לענות לו היא שלחה את ידה אל תוך הסירה והתחילה לחטט בתוך הערימה של הבדים המלוכלכים, לאחר כמה שניות היא שלפה מתוכם מטבע קטן עם תבליטים של נחשים בשוליו ובמרכזו כתובת בשפה לא מוכרת.
ברגע שיצא המטבע מהסירה נעלם הזוהר האדמדם שהקיף אותה.
"מה ה-?" הוא התחיל לומר אבל הפסיק באמצע.
קול חתירה נשמע מאחוריהם, רן פנה לאחור וראה סירה מתקרבת לכיוונם ובתוכה היה איש זקן. כשהתקרב אליהם רן זיהה אותו, הוא היה הדייג. ימאי ותיק ועשיר מופלג, סוחר שסיפק דגים ליבשת השכנה ולאי וגם היה אחראי על תחזוקת הסירות והספינות בנמל, ומידי פעם היה שולח את רן לכל מיני משימות ושליחויות תמורת מעט כסף.
כעת הוא הגיע לחוף, הכניס את המשוטים, החליק מהסירה החוצה ומשך אותה על החול.
"רן," הוא אמר, נשען על הסירה ומתנשף בכבדות, "אתה רוצה לעשות לי טובה קטנה? אני זקוק למישהו שיעביר חבילות וארגזים לספינה של המושל, הוא רוצה לשוט מחר ליבשת ואחרי מה שקרה עכשיו, כמעט כל אנשיו תפוסים. המלך הזמין ממנו כמות גדולה של בדים מתוצרת האי, והוא מתכוון להישאר שם לזמן מה כדי לנצל את ההזדמנות לשווק את שאר הסחורה."
"אה, כמובן, אני אשמח לעזור לך," אמר רן במהירות מחשבותיו עדיין נתונות למטבע.
"מצוין," אמר הדייג בחיוך, "מזל שמצאתי אותך עכשיו, אף אחד אחר לא היה פנוי אחרי מה שקרה לבתים," אמר והחווה בידו על הריסות הבתים ועל שאר האי.
"אולי אתה תבוא איתי עכשיו בסירה ואני כבר אסביר לך בנמל מה לעשות? כי אני ממש ממהר ואין לי הרבה זמן," הוא אמר והתחיל לפנות מקום בסירה בלי לחכות לתשובה.
"אה, אני-," התחיל רן לומר.
"איכפת לך אם גם אני אבוא?" התפרצה לין לדבריו, "זה יקצר לי מאד את הדרך."
רן הביט בה בזמן שדיברה, הייתה על פניה הבעה מוזרה שניסתה להסתיר כשפנה להסתכל עליה, משהו כמו שמחה והתרגשות אדירה, או שהוא סתם דמיין.
"לא, אין לי בעיה," אמר הדייג, "קדימה עלו לסירה," אמר ודחף את הסירה בחזרה למים.
רן היסס לרגע ולבסוף נכנס בעקבות לין. הדייג הרים את המשוטים מתוך הסירה והחל לחתור במרץ לכיוון הנמל.
רן הביט לרגע על הסירה הקטנה שעל החוף המתרחק ממנו, ופנה להביט על הנמל. כעת יצאו ממנו כמה מן הסירות הגדולות בנמל ששימשו בדרך כלל לדיג, ופנו לכיוון לב הים, רחוק מהאי ומהיבשת הקרובה.
הם התחילו להתקרב לנמל ורן פנה להסתכל על החלק מהאי שניתן היה לראות מהזוית הזו.
כמעט כל הבתים הצמודים להר נפגעו מהסלעים הבוערים, חורים גדולים נראו בגגות הבתים ובקירות, פה ושם היה עץ מעלה עשן מענפיו המפוחמים. המדרכות היו שבורות בכמה מקומות וחורים גדולים ניבטו מידי פעם בדרכים.
הוא תהה לרגע בזמן שהביט בגלים שיצרה הסירה והמשוטים במים השקטים, איך זה יתכן שההר פתאום התעורר לאחר חמישים שנה בערך שהיה כבוי. וגם לפני כל התפרצות יש רעידות אדמה המהוות אזהרה מפניה לפחות שבוע מראש.
הוא הפנה את מבטו אל החרב שלקח מהאלמוני, הניצב בהק לאור השמש העולה, רן משך אותו מהנדן והביט מוקסם בעוף היפיפה, הוא היה בעל כנפיים ענקיות וצווארו היה ארוך ודק, זנבו היה בעל נוצות ארוכות וגדולות אבל מה שהקסים אותו במיוחד היה העיניים העשויות אבני ספיר נוצצות באור חזק משציפה, שהדגיש את הכחול העמוק.
טלטלה עזה הקיצה אותו מהרהוריו. הסירה נגחה במזח, והדייג קשר אותה בחבל חזק לאחד מעמודי העץ שהמזח נתמך בו.
רן החזיר את החרב לנדן במהירות ופנה לצאת מהסירה אחרי לין והדייג. הם עלו על המזח והלכו לאורכו עוברים על פני הספינות והסירות שעגנו לצידו.
"כל הציוד נמצא במחסן של המושל," אמר הדייג כשפנו מהמזח ימינה לכיוון הרחוב הראשי והצביע על מחסן גדול מולו.
לין עזבה אותם ופנתה בצעדים נמרצים, בהמשך הרחוב לרחוב צדדי ונעלמה.
רן הביט אחריה רגע לפני שנעלמה. להפתעתו, התרמיל שהיה בתוך הסירה הקטנה של האלמוני היה על גבה והחרב בלטה ממנו מעט החוצה. רן החזיר את מבטו בדיוק כשהוא והדייג הגיעו לדלת והדייג הוציא מחגורתו צרור מפתחות חלוד. הוא מצא את המפתח המתאים ופתח את דלת העץ הגדולה של המחסן.
מאות ארגזים על ארגזים מילאו את המחסן עד התקרה, אי אפשר היה לראות את סוף המחסן מגודלה של כמות הארגזים, כמעט שלא היה מקום לזוז בפנים, האוויר היה מחניק והאבק שלט בכל פינה.
"את הערימה שם בצד צריך להעביר לספינה," אמר הדייג והצביע על ערימת ארגזים גדולה ליד הדלת.
רן פנה להסתכל. היו שם לפחות שלושים ארגזים מסודרים אחד על השני. הוא לא ידע איך יספיק לעשות את כל זה ביום אחד.
הדייג הביט בו לרגע ואמר, "אל תדאג אתה לא תעשה את זה לבד, שניים מהמשרתים של המושל יבואו לעזור לך לקראת הערב".
"מתי אני צריך להתחיל?" שאל רן תוך כדי השתעלות מהאוויר המחניק.
"המושל רוצה שהכול יהיה מוכן כבר בצאת הכוכבים, אז אני אומר שתהיה כאן בערך אחר הצהריים," אמר הדייג ופנה לצאת מהמחסן.
רן יצא אחריו בהרגשה שלא היה צריך להסכים כל כך מהר לעשות את העבודה הזו.
"טוב, אז נראה אותך בהמשך היום," אמר הדייג לאחר שנעל את הדלת ופנה לכיוון השוק בהליכה מהירה.
רן פנה והתחיל ללכת לאורך הרחוב הראשי, חולף על פני אנשים שמיהרו לשוק בכיוון ההפוך, חרבו התנדנדה לצידו והוא הרגיש יותר מהכול, אבוד. למרות שכבר שבועיים הוא מרגיש כך, הוא לא ממש ידע להסביר לעצמו ממש למה זה תקף אותו דווקא עכשיו. אולי בגלל שהוא הרגיש שאין לו ממש לאן לחזור, נכון, היה לו בית והורים אבל הוא מעולם לא הרגיש טוב שם. כמעט כל הזמן כעסו עליו, ובגלל זה הוא החליט להישאר כל יום בפנימייה למרות שהוא גר ממש קרוב אליה.
הוא המשיך בדרכו חולף על פני עצים ובתים ובלי לשים לב הוא הגיע לבניין הפנימייה.
הוא עמד מעבר לגדר והביט על הבניין, חצי מהקומה השניה היה הרוס. פה ושם היה חור בקיר הישן והוא ראה את חדרו החשוף בקצה הבניין, כל הקיר היה חסר שם ואפילו ממרחק כזה יכול היה לראות את מיטתו, וארונו שהכיל את חפציו המעטים שהביא לשם, את הרוב השאיר בביתו.
הוא נאנח ופנה בכיוון המבצר באותה דרך שבה רץ מוקדם יותר וחשב, כשראה את השברים על הדרך ואת הבתים ההרוסים מסביב, שאילולי כל הדברים שנותרו בעקבות ההתפרצות, הוא בכלל לא היה מרגיש שקרה משהו, כמעט כל מי שחלף על פניו לא נראה לחוץ או מבוהל אלא נינוח ורגוע הולך לדרכו כבכל יום, כל זה לא נראה לו הגיוני.
קולות דיבור נשמעו בקרבתו, הוא הגיע למבצר וראה את המושל וכמה אנשים מסביבו משוחחים בקול.
"זה היה פשוט נס," אמר המושל, מנגב את מצחו במטפחת, "יותר משבעים בתים נהרסו ואיש לא נפגע, כולם חשבו לאחר ההתפרצות האחרונה לפני חמישים שנה שההר שקט לתמיד לאור זה שהייתה התפרצות כמעט כל שנה באותו זמן."
"ומה אם אותו המקרה יחזור על עצמו גם עכשיו?" שאל איש מבוגר בחשש.
"קשה לי להאמין", אמר המושל, "לדעתי ההר חזר לתרדמתו. גם בשניים מהאיים השכנים היו התפרצויות לפני כמה חודשים ומאז לא נשמע מהם שום דבר, אל תדאגו אפשר לחזור לשגרה בלי לחשוש משום דבר."
"ומה בעניין הבתים ההרוסים והרכוש?" התפרץ איש אחד שעמד לידו, "אי אפשר לחזור לשגרה כך, חצי מהבית שלי נהרס ואין לי איך לממן את התיקון שלו, ואני לא היחיד!" אמר והביט אל האנשים מסביבו שהנהנו בהסכמה.
"אין לכם מה לדאוג, מחר אני אגיע ליבשת במיוחד כדי לדבר עם המלך בעניין הזה ואני בטוח שאשיג מימון לתקן את כל הבתים שנפגעו והרכוש שניזוק ומהר מאוד כל העניין הזה ישכח. כעת אם תסלחו לי אני צריך להתארגן ליציאה," אמר המושל ופנה בחזרה לכיוון המבצר.
"כמו שאני מכיר את המלך הוא לא יממן כלום," אמר אחד האנשים וכולם התפזרו.
רן פנה לכיוון החומה הנמוכה המפרידה בין העיירה לים וראה את השמש הגדולה משתקפת במים השקטים ובמרחק סירות דיג נוספות יוצאות אל לב הים.
הוא הפנה את מבטו מעט הלאה משם אל החוף ואל ביתו.
בתוך ליבו התנהל קרב איתנים והוא לא ידע מה להחליט, האם ללכת הביתה או לא. מצד אחד הוריו ודאי דואגים, אבל מצד שני, חשב, שידאגו, זה לא איכפת לו, הוא יחזור לפנימייה.
אבל אז הוא נזכר שהפנימייה חצי הרוסה ומן הסתם היא לא תמשיך את פעילותה עד שיתוקנו הנזקים.
המחשבה השניה שעלתה בראשו הייתה שילך לחברתו, לירן. היא הייתה חברה שלו מאז שהיה קטן, והוא הכיר אותה בגלל שהמשפחות שלהם היו בידידות. אבל מכיוון שהמשפחה שלה עברה לגור בקצה העיירה הוא כמעט שלא נפגש איתה. ובאמת, חשב, עבר הרבה זמן מאז שהם נפגשו בפעם האחרונה.
אבל אז נזכר שהיא ואמא שלה הפליגו לאחד האיים השכנים כדי לבקר קרובי משפחה ויחזרו עוד חודש.
הוא הבין שאין לו ברירה.
הוא נאנח אנחה כבדה ופנה לכיוון ביתו.
פרק 2: לין
היא המשיכה ללכת במהירות, עוברת בסמטאות הצרות, חולפת על פני קבוצת בתים עלובים למראה.
היא פנתה שמאלה לעוד רחוב קטן ומלוכלך, זרזיף של מי ביוב זרם במרכזו והריח היה נורא בצורה בלתי ניתנת לתיאור.
היא נעצרה ליד אחד הבתים, שנראה הגדול מכולם והישן מכולם,הקירות החשופים היו כמעט שחורים מפגעי הזמן והטחב, והדלת הייתה רקובה בקצוות.
בפנים הכול היה מכוסה אבק והרצפה מלאה בקש מרקיב. הצבע על הקירות היה מלא בסדקים מהלחות, והנברשת המפוארת והישנה על התקרה הייתה מלאה בקורי עכביש.
היא פנתה הצידה לכיוון המדרגות הצרות בקצה החדר ועלתה בהן במהירות, המדרגות הובילו אל דלת יחידה.
היא פתחה את הדלת ונכנסה אל חדר קטן ונקי הרבה יותר משאר הבית.
בחדר היה רק שולחן קטן, כיסא לידו ומיטה ישנה שלצידה היה מונח תרמיל גדול. היא הורידה מגבה את התרמיל שלקחה מהסירה והכניסה אותו לתרמיל הגדול שלה, תפסה את תרמילה והניפה אותו על גבה.
היא העבירה מבט אחרון על החדר הקטן ששימש לה כבית במשך ארבע שנים. כל כך הרבה זיכרונות הציפו אותה, ימים ולילות עברו עליה בחדר הזה. היו פעמים שהיא רעבה ללחם או שכמעט קפאה מקור בחורפים הקשים שעברו על האי. זמנים שהיא לא תתגעגע אליהם יותר מידי.
אבל בכל זאת, להיפרד ממקום שגרים בו במשך זמן כה רב, זה כמו לאבד חלק ממך. היא הסבה את מבטה מהחדר. הגיע הזמן לחשוב על העתיד ולא על העבר, היא חשבה לעצמה.
היא חזרה לכיוון המדרגות וסגרה את הדלת מאחוריה בקפידה. היא ירדה במדרגות, עברה את חדר הכניסה המלוכלך ויצאה מהדלת הראשית, משכה אחריה את הדלת הכבדה ובחריקה חזקה היא נסגרה על מה שהיה פעם ביתה.
היא הוציאה מכיסה מפתח חלוד ונעלה את הדלת, וחזרה לרחוב.
היא הטיבה את התרמיל על גבה והתחילה לרוץ, התרמיל מתנדנד מאחוריה, ויצאה משכונת העוני שבה התגוררה והמשיכה לאורך דרך שגבלה בים. היא פנתה ימינה ועלתה ברחוב תלול עד שהגיעה לקצה הרחוב ונעצרה לרגע מתנשפת בכבדות. היא הביטה ימינה ושמאלה והמשיכה בדרכה ברחוב הרחב והשומם, משני צידי הדרך היו בתי מלאכה רבים. היא הלכה עד שהגיעה לבית המלאכה הגדול מכולם.
על הדלת היה כתוב 'נפחייה'. היא הביטה שוב על שני צידי הרחוב, הקיפה את הבית ונכנסה לחצר האחורית.
החצר הייתה מלאה בעשבים שוטים ואת החצר הקיפה חומת אבן גבוהה שעליה היה מונח סולם גדול.
בקיר האחורי של בית המלאכה הייתה דלת יחידה. היא מיהרה אל הדלת תפסה את הידית המושחרת ומשכה, הדלת נפתחה, ולעיניה נגלה החלק האחורי של הנפחייה.
את רוב המקום תפס תנור גדול ושחור מפיח שהיה כבוי באותו רגע. ליד הקיר היה מונח ארגז גדול, היא מיהרה אל הארגז והביטה בתוכנו. היו שם מוטלים בערבוביה כמה גרזנים קטנים, חמש חרבות גדולות בתוך נדניהן והרבה פגיונות קצרים, היא לקחה את חמשת החרבות ושלושה גרזנים והחליקה אותם לתרמילה, וכשהושיטה יד לקחת את הפגיונות נשמעו קולות דיבור וצעדים מתקרבים לדלת הקדמית, היא חטפה במהירות עוד שישה פגיונות, דחפה אותם לכיסה ומיהרה לצאת.
היא סגרה אחריה את הדלת בשקט ויצאה מהחצר בחזרה לרחוב, ופנתה ימינה לכיוון השוק. היא עקפה במהירות את הכיכר לכיוון המבצר.
כשהגיעה לגדר שהקיפה את המבצר היא זרקה מעליה את תרמילה וקפצה מעל הגדר. היא נחתה בכבדות על האדמה הלחה המכוסה בדשא גבוה ומשכה את תרמילה אחריה אל מאחורי המבצר. היא נעצרה בין החומה הגבוהה לגדר הלבנים הנמוכה שחצצה בין הים למבצר, התיישבה על האדמה ונשענה על הגדר. השמש הייתה כעת במרכז השמים מטילה את קרניה על האי והים.
לאחר כמה דקות שבהן הקשיבה לקול הגלים המתנפצים על החומה ולקולות העמומים שעלו מן השוק מצידו השני של המבצר, היא משכה את התרמיל אליה, והוציאה ממנו פצירה ושני רימונים קטנים שלאחד מהם חובר פתיל ארוך. היא הניחה את הרימונים על האדמה, הכניסה את הפצירה לכיסה והוציאה קרס נעיצה מחובר לחבל מגולגל. היא קמה ותפסה את הקרס חזק, סובבה אותו באוויר מסביבה וזרקה אותו מעלה עד שנתפס בראש החומה. היא מתחה את החבל וקשרה אותו ליתד שהייתה תקועה בחומה. כעת היא לקחה את שני הרימונים ויצאה אל הרחוב בחשאי מפרצה בגדר בצידו השני של המבצר. היא מיהרה לחבר את הרימון עם הפתיל הארוך אל קדמת הקיר של המבצר סמוך אל הרצפה במקום מוצל כך שלא יראו אותו, ולאחר מכן מיהרה אל החומה שמפרידה בין הרחוב לים. היא הלכה כמה מטרים לאורך החומה, עצרה ועשתה את עצמה כאילו היא מסתכלת בים ומקשיבה לגלים על רקע הרעש שעלה מן השוק, בזמן ששמה את הרימון השני בגומחה קטנה בחומה, היא הציצה לרגע בשומר שעמד ליד הדלת למבצר וחיטט באפו בשעמום, הדליקה את הפתיל ומיהרה בחזרה אל החומה אל המקום של הרימון בעל הפתיל הארוך.
בום! החומה התפוצצה וחלק ממנה נפל לים ברעש גדול. נשמעו צעקות מכיוון השוק וכמה אנשים והשומר של המבצר רצו לכיוון מקום הפיצוץ.
זה השאיר לה את הדרך פתוחה, היא הדליקה את קצה הפתיל של הרימון השני ומיהרה אל הדלת. היא הגיעה אל גרם מדרגות ועלתה במהירות בידיעה שיש לה לא יותר מכמה דקות, והגיעה אל הקומה הראשונה. דלת אחת הייתה פתוחה בקצה המסדרון ומתוכה עלו קולות דיבור.
היא מיהרה לעלות עוד קומה בשקט והגיעה לעוד מסדרון. לאורך הקיר היו שבעה תאי מאסר צפופים. היא עברה לאורכם והציצה לתוכם. בתא האחרון היה איש מוסתר בצללים, יושב על דרגש.
"אה, התעוררת," היא אמרה משתדלת שלא ישמע את השמחה בקולה.
"מי את?" הוא שאל בקול צרוד.
"תהיה יותר בשקט, שלא ישמעו אותנו. אני באתי לשחרר אותך."
"למה?"
"אני זקוקה לעזרתך. עוד מעט יתפוצץ רימון בחזית המבצר ואז אני אוציא אותך משם," היא אמרה והוציאה מכיסה את הפצירה הקטנה.
"ולמה שאני אבוא איתך?" הוא שאל בזלזול.
"אני יודעת למה באת לכאן, השלושה חייבים להגיע לאיי החולות," היא אמרה במהירות מטה אוזן לשמוע מה קורה למטה.
"איך ידעת שזה אני?", הוא שאל בהפתעה.
היא שלחה יד לכיסה ושלפה מטבע כסף עם תבליטים של נחשים בשוליו וכתובת בשפה זרה במרכזו.
הוא קם מהדרגש והביט במטבע כמה רגעים. לפתע חייך, "אני איתך."
בום! כל המבצר רעד וקולות הניסור של הפצירה על המוטות החלודים של תא הכלא הקטן כמעט ולא נשמעו, וכעבור כמה רגעים האיש היה בחוץ, "עדיין לא אמרת לי איך קוראים לך," אמר האיש תוך כדי שעברו בריצה על פני התאים הריקים.
"לין," היא אמרה בקצרה ויצאה אל מרפסת קטנה בראש המגדל, שם נצץ הקרס הקטן באור השמש. היא מיהרה אליו, תפסה בחבל ועברה במהירות לצד השני של החומה.
"בוא אחרי," היא אמרה וגלשה במורד החבל, הוא ירד אחריה כשרגליו על החומה וידיו אוחזות בחבל.
כשהוא הגיע למטה לין שחררה את החבל מהיתד וניערה אותו עד שנפל הקרס למטה והיא תפסה אותו והכניסה אותו לתרמיל על גבה. היא הניפה את שערה לאחור ושניהם רצו לכיוון הגדר, הוא עבר ראשון, תפס את התרמיל שלין העבירה לו והושיט את ידו לעזור לה לרדת אבל היא העדיפה לקפוץ ונחתה לידו.
"בוא מהר," אמרה וחטפה את התרמיל שלה מידו תוך שליחת מבט לכיוון המהומה שיצרה מסביב לרימונים. הם עברו ברחוב צר וארוך מעבר לשוק. פנו ימינה והלכו בעוד כמה רחובות עד שהגיעו לבניין גדול, הרוס ברובו, מוקף גדר וחצר גדולה.
לין עצרה והורידה את התרמיל מגבה, היא שלפה מתוכו תרמיל מעט יותר קטן וריק, וקמה על רגליה.
"תשמור על התרמיל כאן. אני כבר חוזרת," היא אמרה ומיהרה לעבור בשער הבניין ובחצר ונכנסה לבניין עצמו.
היא רצה לאורך מסדרון רחב עם כמה כורסאות פזורות ושולחן הפוך על צידו ועלתה מהר במדרגות, היא רצה לאורך מסדרון נוסף שקיר שלם היה חסר בו ונח למטה על האדמה.
היא עלתה במדרגות נוספות והגיעה אל שורת דלתות לאורך מסדרון נוסף. היא רצה אל הדלת האחרונה מלפניה, פתחה אותה ונכנסה.
זה היה חדר קטן וצפוף שהכיל מיטה גדולה ומפוארת שתפסה את רוב המקום, ארון גדול פתוח וארונית ליד המיטה. הקירות היו מסוידים בצבע לבן ובקיר מאחורי המיטה נפער חור אדיר הפונה החוצה וניתן היה לראות דרכו את רוב העיירה. לין מיהרה לפתוח את הארון ורוקנה את תכולתו הדלה, שהייתה כמה בגדים, לתוך התרמיל שהביאה. היא סגרה את דלת הארון והוציאה את המגירות בארונית ליד המיטה הגדולה ושפכה את תכולתן לתוך התרמיל.
היא מיהרה לצאת מהבניין, סגרה אחריה את השער ומיהרה אל המקום שבו חיכה לה האיש והתרמיל.
"אני שכחתי לשאול איך קוראים לך," אמרה לין בזמן שדחפה את התרמיל הקטן שלקחה עמה לתוך התרמיל שלה והוציאה תרמיל אחר, "והבאתי את התרמיל שלך מהסירה."
"אני תום. ותודה על התרמיל, שכחתי ממנו לגמרי," אמר ולקח מידיה את התרמיל.
"אין בעיה," היא אמרה והניפה שוב את התרמיל על גבה, "עכשיו הגיע הזמן להביא את השלישי ולהסתלק מכאן כמה שיותר מהר."
"יש לך תכנית?" שאל תום במהירות.
"כן, בוא נלך, זה לא רחוק מכאן," אמרה לין ופתחה בהליכה מהירה בחזרה לשוק ולכיוון המזח.
הם עברו בשוק, הקולות מחרישי האוזניים של נעירת חמורים, צהלות סוסים וקריאות של הסוחרים השונים ליוו אותם עד שהגיעו למזח.
לין הביטה לרגע על השמש של אחר הצהריים וסימנה לתום לבוא אחריה הם מיהרו לכיוון מחסן גדול קרוב למזח שדלתו הייתה פתוחה, לין נכנסה מהר ותום אחריה, היא מיהרה אל ערימת ארגזים צמודים לקיר ופתחה שלושה מהם. בפנים היו הרבה בדים ארוכים בצבעים שונים מסודרים בערימה.
"תום, תעזור לי לרוקן את שלושת הארגזים האלה," היא אמרה ולקחה ערימת בדים וזרקה אותם מאחורי ערימת ארגזים אחרת.
כעבור דקה הם רוקנו את כל הבדים מתוך הארגזים.
"עכשיו תקשיב לי טוב, זו התכנית," אמרה לין תוך שדחסה את התרמילים שלהם לתוך אחד הארגזים וסגרה עליהם את המכסה, "את כל הארגזים האלה מעבירים לספינה של מושל האי שמפליגה מחר. מי שמעמיס על הספינה את כל זה הוא במקרה השלישי, קוראים לו רן. אז מה שנעשה, נכנס לארגזים האלה וכך לא ישימו לב אלינו. ואחרי שהמשרתים של המושל ילכו, נצא מהארגזים, נמצא דרך לעקב את רן בספינה ובלילה אנחנו נהיה חופשיים לצאת מכאן עם הספינה ועם רן."
"את בטוחה שהוא השלישי?" שאל תום בדאגה.
"הוא ראה את הסירה," היא אמרה ונכנסה לארגז הקרוב אליה, תום מיהר לעשות כמוה ונכנס לארגז השני ושניהם הספיקו למשוך מעליהם את המכסים של הארגזים בדיוק כשנפתחה הדלת.
זיעה קרה נטפה על פניו. הוא הרים בקושי ארגז גדול וכבד על כתפו ויצא מהדלת אל הרחוב.
מסביב היה הכול חשוך והאורות היחידים היו הירח הכוכבים וחלונות הבתים מסביב. הוא הלך בזהירות על המזח ובקושי ראה לאן הוא הולך, פנה ועלה על קרש רחב ועל סיפון הספינה. הוא נכנס בפתח וירד לירכתי הספינה, הניח את הארגז בקצה ערימה מסודרת של ארגזים והתיישב עליו מנגב בשרוולו את הזיעה. הוא נשען על קיר העץ, עצם את עיניו והתנשף בכבדות.
הכעס שמילא אותו מוקדם יותר כבר שכח לגמרי וכעת היה בתוכו ריק נוראי, הוא חש אומלל עוד יותר ממקודם וההצהרה הנזעמת שלו בזמן שצעק על הוריו שלא ידרוך בבית שוב לעולם חזרה להדהד באוזניו, אמנם באותם הרגעים הוא התכוון לכך בכל הרצינות, אבל כעת הוא לא יכול היה שלא להצטער על שהוציא בכלל את המילים האלה מפיו, לאחר שיצא מן הבית בסערה ורץ לכיוון הפנימייה כדי לקחת את חפציו המעטים, הכעס רק התחזק כשגילה שמישהו בזז את חפציו והוא הבין שאין לו ברירה, שהוא חייב לחזור לביתו. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שברגע שיחזור לביתו אביו יגיד שהוא ידע שברגע שרן יירגע הוא יחזור ואימו תכעס עליו על שצעק עליהם וברח. לכן הוא רץ בשיא המהירות למזח כדי לעשות את המשימה שהטיל עליו הדייג ולהוציא את כל הכעס שלו על העבודה הקשה. אבל לאחר ששני המשרתים של המושל הלכו ולקחו איתם את העגלה, הם השאירו לו עוד כמה ארגזים להעביר והוא כבר היה גמור.
הוא פקח את עיניו לפתע, מימינו בתוך ערימת הארגזים נשמע לפתע רעש חיכוך מתכת בעץ וקטע את רצף מחשבותיו.
הוא קם על רגליו במהירות והביט בכיוון שממנו נשמע הרעש, הוא הרים מקל ארוך מהרצפה וחבט בארגז הקרוב אליו, לפתע יצא מאחורי הארגזים עכבר קטן ורץ לכיוון הדלת.
רן נשם לרווחה ויצא בעקבות העכבר החוצה אל הסיפון וממנו אל המזח.
הוא הלך שוב לכיוון המחסן בפעם האלף באותו יום כדי להביא את הארגז האחרון שנותר.
"רן!" נשמעה לפתע צעקה מימינו, הוא פנה להביט באיש המתקרב אליו, כשעבר ליד האור שיצא מחלון לידם הוא זיהה את הדייג. "תקשיב, אני חייב ללכת ולעזור למושל לארגן את הדברים האחרונים. כמה ארגזים עוד נשארו לך?" הוא שאל.
"רק אחד אדוני," אמר רן.
"מצוין, הנה התשלום שלך," הוא דחף לידו חמישה מטבעות כסף, "כעת אני חייב לרוץ אז שוב תודה רבה," הוא טפח על כתפו של רן ומיהר במורד הרחוב.
רן המשיך לכיוון המחסן תוך שהוא שם את המטבעות בתוך נרתיק בד והחזיר אותו לכיסו.
הוא לא מיהר במיוחד להביא את הארגז האחרון. כמה שיגיע יותר מאוחר לביתו, כך יהיה יותר טוב.
הוא נכנס בדלת המחסן והרים על כתפו את הארגז האחרון שהיה קל יחסית לאחרים. הוא סגר את הדלת אחריו לאחר שיצא ופנה בפעם האחרונה לכיוון הספינה בהליכה איטית. הירח היה ירח מלא והוא זרח באור גדול ממולו, מעבר לספינות הרבות שהצטיירו כדמויות אפלות. שקט שרר מסביב חוץ מיללות חתולים וצהלות סוסים רחוקות, כל אלה השאירו לרן אפשרות להירגע מכל תלאות היום ומהכעס שלו על הוריו, כעת הוא לא זכר בכלל מה גרם לתחילת המריבה ביניהם.
הוא עלה על הסיפון וירד לירכתיים, הוא הרים את הארגז וניסה להניח אותו על הארגז הגבוה מבין כולם אבל הארגז שהניח, במקום להישאר על ראש הארגז שמתחתיו, פשוט החליק פנימה כאילו אין מכסה ונחת בחבטה על תחתית הארגז.
רן הביט בתדהמה ולפתע לכד המכסה את עינו. הוא לא היה על ראש הארגז השני אלא זרוק לצד הקיר והארגז היה פתוח וריק.
ליבו של רן החסיר פעימה, הוא רץ לכיוון המדרגות והחוצה בבהלה, ליבו הלם בטירוף בחזהו אבל כשיצא מבעד לדלת, הוא נעצר.
הוא ראה לפניו דמות שחורה על רקע הירח מאחוריה, הדמות הניפה קרש ארוך. הוא הביט בה באימה ולפני שהספיק לזוז הקרש חתך את האוויר באוושה חזקה, הדמות הורידה את הקרש לכיוונו בעוצמה. נשמעה חבטה חזקה והוא נפל על הסיפון.
פרק 3: היבשת הנעלמת
לין הביטה ברן המעולף לרגליה, הוא כבר יבין, היא חשבה.
"פגיעה יפה," אמר תום שהגיע מקדמת הספינה, "דרך יצירתית לעקב אותו," הוא אמר בחיוך והביט ברן.
"המפרשים כבר מוכנים?" שאלה לין.
"כן," אמר תום תוך שהוא משך את הקרש שחיבר בין המזח והספינה אל הסיפון והתיר את החבלים שקשרו את הספינה, "אפשר לצאת."
הוא הרגיש שהוא מתנדנד מצד לצד, רוח פרצים הכתה בפניו. הוא נצמד חזק יותר אל השמיכה העבה וניסה לחזור לישון. אבל ראשו כאב בצורה נוראית, הוא הרים את ידו לאט מתוך השמיכה ומישש את צד ראשו, הייתה שם חבורה גדולה ובולטת, הוא פקח את עיניו ומצמץ באור החזק, ראייתו הייתה מעט מעורפלת. ממולו היה חלון שדרכו נראו שמים כחולים וצלולים ורסיסי מים הכו מידי פעם בחלון.
'בטח יורד גשם', הוא חשב בטשטוש, וקיווה שהנדנוד הבלתי נסבל הזה יפסק. ראשו צנח בחזרה על הכר אך עלה שוב כמעט מיד, הוא הביט שוב דרך החלון, בשמים לא היו עננים אבל רסיסי המים המשיכו לפגוע בשמשות החלון. הוא קם מהמיטה לאט והלך קצת סחרחר לכיוון החלון, נשען עליו והביט דרכו מטה, מתחתיו המים קצפו ברעש והתיזו לכל כיוון, הוא הרים קצת את מבטו. ים גדול השתרע לאורך האופק. הוא פתח את החלון, הוציא את ראשו והביט בבהלה מסביב, רסיסי המים המלוחים פוגעים בפניו. לכל כיוון שאליו הביט ראה רק ים כחול, נמשך עד קצה האופק. הוא נסוג לאחור והתיישב על המיטה, מתקשה לספוג את מה שראה. הוא הביט סביבו ולראשונה שם לב שזה בכלל לא חדרו בפנימייה; בחדר הזה היה שולחן גדול עם ערימות של מפות מונחות עליו וטלסקופ מונח לצידם. כמה כיסאות מפוארים מסביב לשולחן וארונות גדולים לצד קירות מעץ כהה.
הוא יצא מהחדר בצעד כושל ומיהר אל הדלת בקצה מסדרון קצר, הוא עמד בפתח והביט החוצה.
מולו היה סיפון רחב, עמוד עבה במרכזו, שממנו השתלשלו רשתות וחבלים אל שאר הספינה.
הספינה, הוא נזכר, בהבזק פתאומי, כמובן, אבל למה הוא נשאר עליה, הוא ניסה לחזור בזיכרונו ללילה ברגע שסיים לעבוד ופנה ללכת, לפתע הוא נזכר בבהלה.
יש מישהו על הספינה, מישהו שלא אמור להיות שם, הוא הפנה את מבטו במהירות מעלה לכיוון ההגה. עמד שם מישהו, מישהו שניסה יום קודם לרצוח אותו. הוא ניסה שלא לפלוט קריאת בהלה, ידו מיהרה אל צידו לכיוון החרב, למזלו היא הייתה שם. הוא שלף אותה במהירות ובשקט ועלה במדרגות לכיוון האיש, כשהגיע למעלה האיש שם לב אליו. הוא שלח את ידו לאחור, שלף חרב מגבו ופרק את רן מנשקו בפגיעה בקת עוד לפני שהספיק בכלל להגיב, החרב עפה ונפלה ליד התורן והאיש החזיר את חרבו לנדנה על גבו.
רן מעד לאחור, והביט בו בבעתה, מישהו עלה מאחוריו במדרגות.
"תירגע רן, אנחנו לא עומדים לפגוע בך."
רן הביט לאחור בבהלה, לין עלתה במדרגות לאט עד שהגיעה אליו והושיטה את ידה לעזור לו לקום אבל הוא קם בעצמו והביט בה בכעס.
"מה את עושה כאן, ולמה הוא איתך?" הוא הצביע על האיש שחייך משום מה.
"תכיר, זה תום. ואל תדאג, הוא בסדר," היא אמרה אדישה לכעסו.
"האיש הזה ניסה לרצוח אותי!" צעק רן.
"תירגע," אמר תום, "אני רק חשבתי שאתה אחד מהשומרים של האי, שבא לתפוס אותי ולברר מה אני עושה שם. אבל לין הבינה מי אני ובאה לשחרר אותי, למרות שהיא זו שעשתה לי את זה," הוא הצביע על מצחו, שם הייתה עדיין חבורה במקום שבו פגעה האבן.
"ומי עשה לי את זה?" אמר רן והצביע על החבורה שלו.
"אני," אמרה לין.
"כן, אני אמרתי לג'ין שאפשר לארגן גם לה אחת ואז כולנו נהיה שווים," אמר תום וחייך.
רן התעלם ממנו, "איפה אנחנו? למה גנבתם את הספינה של המושל, אתם יודעים באיזה צרות סיבכתם אותי? ולמה לקחתם אותי איתכם?" הוא שאל בכעס.
"עכשיו אנחנו בלב ים. ואתה לא תסתבך בשום צרות, כי אנחנו לא חוזרים לאי," אמרה לין בשלווה.
"לא חוזרים לאי?!?" הוא כמעט צרח.
"תירגע, אנחנו היינו זקוקים לך, ואם אתה רוצה לחזור אי פעם לאי כדאי מאד שתקשיב לנו, כי לא יישאר שום אי לחזור אליו אם לא תשתף פעולה."
רן הביט בה בכעס עוד כמה רגעים, נשם נשימה עמוקה ואמר, "בסדר, נשמע מה יש לך לומר."
"יופי," אמרה לין. "בוא תשב ואני אסביר לך הכול." היא הצביעה על מעקה הספינה.
רן התיישב עליו ולין גררה ארגז והתיישבה עליו מול רן, תום נשען על עמוד התורן ושילב את ידיו.
