המדבר שלך אינו המדבר שלי, אמרתי לה.
בוקר קורא ממזרח הרים מעלינו שמש שעתידה להוליך את חום היום עד מבואו. זוג חבוק חשוף לרוחות המדבר ישב על גבעה טרשית בשולי המכתש הגדול ובהה נכחו.
המדבר שלי הוא אחר, המשכתי, שונה לגמרי מהמדבר שלך.
במה? – תהתה שיבולת ועדיין מבטה היה שגור אל השממה.
המכתש, מעשה קדירה, נפרש כמה עשרות מטרים מתחתינו, מעבר לשפת התהום הציב לפנינו שף סחוף רוחות את צלחת מליון הדולר שבישל לכבודינו. כתמים עזי מבע של חול צבעוני, גלים סדורים של מינרלים, תבלינים של גוון באדמת המדבר, מנת הבית, מנת השף, שף המדבר.
מצקלוני הוצאתי כבדרך אגב שני כריכים עטופים בנייר חום, כמו פעם. לא אוכל גורמה צבעוני, לא יצירת פיסול קולינרית סרת טעם וריח, אלא סתם, שתי פרוסות לחם שחור, מריח מיונית דק, שתי פרוסות פסטרמה דקות כדף נייר, והשאור שבעיסה, חרדל דיז'ון אמיתי, גרגרי, צהוב ככתמי הגופרית במכתש, טעים כיפי חבל דיז'ון בעת פריחת החרדל בשדות. אלהי.
במדבר שלך שיבולת, אמרתי לה וידי קילפו מבלי משים באיטיות את שכבות הנייר החום מן הכריך שעמדתי להגיש לה. במדבר שלך שיבולת, את מביטה סביבך ואת מוקפת אנשים, כל כך הרבה אנשים במדבר, מה הם עושים שם איתך, אנשים שמדברים, אנשים שצוחקים, אנשים שצועקים, אנשים שמחייכים, נשים שבוכות – היא הרימה מבט תמה מן הקער המתעורר לרגלינו וזרקה בי מבט, אך לא אמרה דבר- כל כך הרבה אנשים שזה כבר לא מדבר המדבר שלך, זאת כבר עיר, עיר אהלים נוֹוֶדֶת הנטוייה במישור החולות במין זמניות של טרמינל הומה. במדבר שלך, המשכתי וידי התעקשה בקפל נייר סרבני, במדבר שלך את חשה כאילו רק עכשיו יצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, את עדיין חולמת שם עם האנשים ההם במושגים של תנ"ך, יש לכם נביא ויש לכם דרך ויש לכם יעד ויש לכם אלהים. ההנהגה שלכם יודעת לומר לכם לאן ומתי ואיך ועמוד הענן מוכן תמיד להנחותכם הדרך. את לא לבדך שם במדבר שלך ובעצם הוא כבר מזמן לא רק שלך.
לעומת זאת, לעולם לא תצמאי למים במדבר שלך ולעולם כנראה גם לא תרעבי בו למָן כי יש מי שדואג ויש מי שסולל ויש מי שבונה ויש מי שאומר לכם ללכת קדימה. הכל מחושב שם מדי במדבר הזה שלך, שיבולת, הוא מאורגן מדי, נועד מדי, צר אופק מדי. וכשתקומו ותסעו משם לאחר 40 שנה סמליות של ענישה אל ארץ ההבטחה שהובטחה לכם בתנ"ך, גם אם תהיה זו ארץ גזירה, סוף העולם, ארץ שההריה ברזל ושמיה כנחושה, ארץ רעבה האוכלת את יושביה, ארץ דווית מלחמות והרג, לעומת נדודי המדבר תהפוך אותה הבטחה לארץ זבת חלב ודבש. היעלה על הדעת שלאחר 40 שנות סבל יוותר מן החלום רק שברו?
מאחור בשממה הריקה תותירו רק זכרונות ילדות וחולות נודדים. הוא ישאר מאחוריכם שומם כשהיה, דחוי כשהיה, ארץ גזירה שאיש מכם אינו חולם לשוב אליה מרצונו. אדמה הראויה להשכח כי תם יעודה. אבל נכון, בסתר הלב כבר התרגלתם אליה מעט גם אם אתם יודעים ששיממתה היא עדות לארבעים שנות חטאתיכם, סיבלותיכם וזעם האל הנראה לכם מן ההר במדבר. את ואתם תשבו כבר במקום אחר איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו שאננים, רחוקים ומדחיקים.
הייתה שתיקה כשקימטתי באגרופי את נייר העטיפה הקלוף לכדור והגשתי לה בידי השנית את כריך הדיז'ון שהכנתי, כל קמט נייר זימרר הד מול הדממה, כל פינה ממנו רעשה בֱּהִכָּדְרָה.
שיבולת נטלה את הכריך מידי בסימן שאלה.
ואיך הוא המדבר שלך לירן?
המדבר שלי הוא אחר, שונה כל כך משלך.
היא נגסה בכריך ופניה הביעו פליאה של רגע בדרך אליה הובילו אותה הטעמים.
ואני המשכתי בשלי.
המדבר שלי היה תמיד ונותר עד היום שומם ופראי, ארץ ציה שהשמש קופחת את ישותה מבוקר וצינה קופאת בה בלילות. ארץ דמומה של נוודים בודדים זן נדיר של הולכי מדבריות, של מחפשי דרך ועולם הסובבים בה, התוהים בה. גם אני סובב בה בדרכי, עם עצמי ועם צילי העיקש ופני צרובות ברוח החופשית מיעדים, ממטרות, מאלהים הנראה לכם כחומרתו של ציווי, כעולה של מצווה ולי הוא מוחשי כאיוושת הרוח, כצינת הבוקר, כצל מחייה רוח מתחת לעץ השיטה הבודד. רבים הם השבילים הלא נודעים במדבר שלי ורובם חכמים ממי שהילך בהם, אלא שאת חכמתם הם חופנים חרישית באבק שעליהם כך שאיך אדע מי הוא מי ולהיכן יוביל. כל יום אני פותח בתהיה להיכן, באיזה שביל, ולפעמים גם מדוע. האם עלי להחליט עכשיו ללכת בשביל הזה או שמא עלי לנסות את כולם עד שאדע. תכסית הנוף במדבר שלי אינה יודעת להראות לי כיוון, וכיוון הרוח המשתנה תדיר אינה מיעצת לי לאן. לפעמים קורה לי, לאחר שעות שהשמש הכתה בראשי שאני רואה מן התבהרות דמיונית באופק, שבריר של מטרה, אולי נאת מדבר ירוקת גוון, אולי רק כמה עצים להצל על ראשי, אולי תאנים המנסות לפתות אותי במתק דבשנם, ואולי... ואולי. "פאטה מורגנה" הזיה שבאה ונעלמת כמו עוד שריקת רוח בפתחו של ואדי לשוח ולשיר לאידי את שריקת הטועים. במדבר שלי, שיבולת, אני נואש לעיתים כה קרובות עד שבאופן קבוע אני מחפש בו חבר או אות או רוח או רעיון להצמד אליהם. בצר לי, חשבתי לא פעם, הייתי מוכן ללכת גם בעקבות מחנה נודד שלא ברורה לי דרכו ויעודו, העיקר שיהיו בו אנשים שמוכנים להקשיב לי, לתת לי מים לשתות, או הרגשה כוזבת של שייכות. זהו המדבר השקט שלי, שיבולת, המדבר האישי של נפשי שבו הדממה שולטת כחוק ואי הידיעה היא בו דרך חיים. ברצוני אני דר בו ודבק בחוקיו הנוקשים וחסרי המוצא וברצותי אני יכול להפר את אותו חוק בריש גלי ולקרוא לך או למי שאחפוץ בקול גדול ונורא, אך איש לא יבוא. רק יעל מבוהל מהפרת הדין הבוטה יציץ אלי מבין החרכים יטה קרניו כסופק כפיים למשובתי ומיד יברח לספר ללהקתו אודות אי הסדר שגרמתי. אולי ציפור נודדת מעלי תתרגש קמעה מן היאוש שבקריאתי הנואשת אך עבורה עול הנדודים הטבוע בה כבד וחזק מן היאוש הקטן שלי והיא תיטול עימה את נפשה בכנפיה הזעירות ותמריא בחיפזון צפונה לארצות הקור. אותו יאוש, אותו אובדן דרך הנגוע בקולי מזכיר לה עד כמה אי הידיעה הוא עבורה האבדון המוחלט, הנורא מכל.
אני אוהבת גם את המדבר הזה לירן – אמרה בשקט ונגסה שנית בפסטרמה.
הכריך השני, שלי, נותר בידי עטוף כשהיה כמו קשתה עליו ההשכמה המוקדמת הזו, כמו קשה לו הפרידה מרכות שמיכות הליל במדבר. הבטתי בעיניה התקועות אי שם בין הגוונים הרכים של מנת השף בקערה הענקית הזו הקרויה מכתש.
ואני לא אוהב את שלך. –עניתי.
האם נוכל אי פעם לאחד את המדבריות הכל כך שונים שלנו, להפריח יחד שממות לפארות גן פורח? – שאלה בלחש ושאלתה נישאה בניחוח דיז'ון עם הרוחות החמות המתרוממות מעלה מעלה, רוחות שנשרים חדי עין דואים על אדוותם עד קץ לתור אחר טרף אפשרי, אחר מנת המזון היומית מצלחתו של אלהים.
בהנפת יד גיליתי את ערוות הכריך שבידי תוהה אם לנגוס בו אם לאו.
לא יודע, שיבולת, עדיין לא יודע.
שני אנשים שחברו נגסו בכריכיהם בשקט האלהי שמעל המכתש הגדול ותהו כל אחד מהם וכריכו בידו לאן נושבת הרוח.
סיפור זה, כמו שאר הסיפורים הקצרים שפרסמתי בדרך המילים, הוא פרק נוסף מספר הממתין במגירותי כבר שנים רבות ושמו (הזמני) "שיבלים ברוח".
