כאב ההרהור

ונעלמו מילותיי

בזמן שחלף, שנאלם

בו הכעס שצבע

קווים שחורים

ברגעים שקופים

שחלמתי שנים ארוכות

על צבעם, שיכולים היו,

להיות.

וברווחי המילים

נכנס הזמן,

נאסף בקעור גבך

אל השולחן

ואיבד טעמו

שם, כבול

לריקנות,

ולא יכלו הדמעות

לחלומות

שנקברו

ברווח בין ראשך

לברכיך,

שדחסו שם את

כל  חיותך

ורוקנו ממני

את כל חיוניותך.

והמילים האילמות

שנעלמו,

עודן קבורות בי

במרחב לא מוגדר,

מגששות

את ריח הידיעה

שאהבתי,

אותך,

אולי נותר אי מה

מעבר לכסא

שבו רכון היית

על החיים,

ולתוך קעור גווך

נדדת ממני

ואני ממך.