היא לא הפסיקה לצחוק מהסיטואציה של הנפילה, "צחוק בדרך אל הבנק", צחוק משוגע
מנוגד תכלית ניגוד מהגיון שיש בו אמת צרופה; צעדנו אחת אחרי השנייה, כמו טור של נמלים המרחרחות את דרכן כדי לא לאבד את הצפון, דיברנו בלי ליתן שימת לב לדרך הָעֲקַלְקַלָּה המפותלת ולא ישרה שטחנה את רגלי הנעולות בנעלי עקב אלגנטיות , טוחנות לאט עד דק את האדמה הַטַּרְשִׁית גדושת סלעים ואבנים.
"לא מאמינה, הֶחֱנֵיתָ את המכונית, שני ק"מ מהקניון". אני צורחת מֵחֲמַת תסכול ההליכה.
"לא היה מקום ואל תעצבני אותי" ענתה לי בתי בעודה צועדת לפני . עכשיו הגיע תורי להעיר את הערותיי.
"תביטי כמה מקום חנייה יש לך כאן, זו עצלות לשמה".
"זו לא עצלות, הייתי עושה עברה ומקבלת רפורט".
"עבירה, כל המדינה הזו עבירה אחת גדולה". אני מוסיפה מקרטעת מפי הברות כבדיחה לא מוצלחת.
בתי כהרגלה יודעת מה היא רוצה ואינה בושה לתבוע את שלה, אם צריך ללכת כמעט שני ק"מ אז נלך אותם רגלי, אין בה מבט אשם המנסה להתחמק ממבטי, אין בה שום מניעים נסתרים, ארשת של פיזור דעת תמים ומרפרף, היא מתרכזת ביעד צעידתנו לקניון בעצמה ובדבקות, שאינן מניחות מקום לתכסיסנות לא מעודנת או משהו כזה העשוי לסייע לה, שבכל זאת אולי היה עדיף להחנות את הרכב במקום קרוב מיעדינו.
בלי ספק, מאז ומתמיד הייתי בעלת נפש איתנה ורגישה, אמיצה ופעלתנית, עולה על גדותיה מרוב רגשנות יתר, והחולשה אחזה בי כמו מישהו הניח ידו עלי במידה מתסכלת שאחשוב כי אני יכולה לרמות עצמי, כאילו אני בשיא כושרי הגופני, הזדקנתי כנראה, שכן רגלי סחבו את גופי כמו צעדתי על מסלול ביצים. ואז זה קרה.
שמעתי חריקה שנשמעה כתקלה או שיבוש של אמת מידה המבטאת את מה שמן הראוי שיהיה ושאליה יש לשאוף; מצאתי את עצמי על האדמה הטרשית, כשמכנסי מתבוססים בחול שדבק בהם ורגלי מעוקמת ומסובבת המדמה מצב עניינים היפותטי הרומזת כיצד הגיעה לשם, במבט מלוכסן כלפי רגלי הממאנת להתרומם ראיתי בבעתה את ציפורן בוהן רגל שמאל שֶׁנְּשַׁסְּעֶהָ והתרוממה כמו אחז אותה צבת דמיוני מבקש לקרוע אותה מהאצבע ודם פעיל זרזיפי מתפתל כמו מעיין אכזב שהזרימה בו משובשת.
ואז הצחוק הפרוע, המשוחרר שמקורו מהפחד הפתאומי שחש מי שנתקל במשהו בלתי צפוי בעליל, כמו ראה את האל פאן בכבודו ובעצמו, או הפחד שעולה משמיעת קולות מוזרים ומעוררי אימה של אנחת כאב; מה איתי? כיצד אני קיבלתי זאת, לא תיארתי לעצמי כלום, חיש קל מצאתי עצמי מנערת את החול שדבק בבגדי . ליבי נמס מחמלה לשמע תיאורה של בתי:
"בעודי מדברת נעלמת לי , מצאתי אותך על הרצפה". והצחוק המתגלגל מגרונה מנתב את דרכינו לעבר קבלת עזרה ראשונה בקניון.
"עשיתי דבר לא כשורה? הכאב הזה שבר לי את העצמות". צחוקה הבלתי ניתן לשליטה לשמע קוּבְלָנָתִי ניסר את האוויר ואיכשהו הרגיע במקצת את כאבי.
"מה יש כאן להגיד, הרגת אותי בנחיתת האונס". צחוקה שאינו מדוד בזמן הפתיע אותי, ניסיתי להניא אותה מֵהֶרְגֵּל נִקְלֶה ופחות ערך זה, המשכתי בניסיונותיי להביאה לנימה פייסנית שהזמן אינו יאה לצחוק והערתי לה בתקיפות שלמזלי לא נשברה לי רגל או יד , רק חבלות קלות, דבר שהביא אותה לגל צחוק נוסף ובלתי נשלט כמו הייתה אי תנועה של תנודות סדירות המתקדמות ונושאות איתן אנרגיה ממקור כלשהו. אנרגיית הצחוק.
