וִינְיֶטָה / רונן

וִינְיֶטָה / רונן

1. רכבות. למי שהכיר את הוריו מקרוב קשה היה להבין איך דווקא בחרו להשתכן בקרבה כזו לפסי הרכבת. מעט המשפחה שנותרה נמנעה ככל האפשר מלבוא לביקור. למעט בסופי השבוע, בהם היה משתרר שקט לא טבעי ברחבי הבית, היו קולות השקשוק והצפירות מהדהדים בין קירות דירת החדר וחצי, לא מותירים פינה אחת של שקט. בהפסקות שבין רכבת לרכבת ניתן היה לשמוע את קולות הרפאים שהוטמעו ונספגו בקירות וביסודות הבית מוליכים קרונות של זיכרונות מהעבר שמילים אינן יכולות לו. בלילות חסרי ירח הן היו מסתננים בגניבה לחלומותיו ומעצבים את אישיותו. כמי שלכאורה היה לו הכל הוא היה בחיפוש מתמיד. היכן טמון גבול הסבלנות של אביו ומה עומקה של באר השתיקה של אימו. תמונות חסרות שם היו מביטות בו מהמזנון ומקירות חדר השינה. תמונות בשחור לבן דהוי של אנשים שמעולם לא הכיר. כשהיה קטן היה משחק עם אביו במשחק המי זה. היה נעמד מול אחת התמונות מצביע על דמות ושואל:
               "אבא, מי זה?"
               "זהו ילד שקוראים לו  לאון קוזניץ. הוא יגדל להיות רופא מפורסם שלא מעט משפחות יזדקקו לשרותיו. הוא אומנם התקבל ללימודי הרפואה בזכות קשרים שהיו להוריו, אבל התבלט בהשגיו וסיים שני בכיתתו. בתי חולים רבים יחזרו אחריו. אבל לאון יעדיף לפתוח מרפאה בכפר הקטן ממנו הגיע."

אבא תמיד היה מספר לו מה עתיד לקרות. כיצד הדמות שבתמונה עומדת להצליח בזכות תכונה או יכולת חבויה שבאה לבטוי ברגע הנכון.לאף אחת מהדמויות המצולמות לא היה עבר. לכולן היה רק הווה ועתיד מזהיר שעומד להתגלות. כילד אהב את המשחק הזה למרות שהסיפורים שלפעמים חזרו על עצמם יכלו לנדוד בין התמונות. אמא מעולם לא לקחה חלק במשחק. לפעמים הייתה עומדת, או יושבת וסורגת ומביטה בהן אחת אחת. כאילו הכירה את כל הדמויות והיא משחזרת את עברן מזיכרונה. אמא היתה האוצרת האילמת של העבר. אבא, שומר הסף של העתיד. אמא מדי פעם היתה תולה תמונה נוספת על הקיר ואבא מיד היה יודע את מה שצופן עתידם של המצולמים. אמא היתה אמונה על השיגרה, מלוי דלי המים והצבתו כל בוקר מתחת לכיור, אחסון עשרות קופסאות השימורים בארון על פי תאריך התפוגה, לעטוף בניילון את שאריות הלחם ולהחזירם לקופסא, להכין לו סנדביץ' ופרי עטופים בנייר פרגמנט לבית הספר. אבא היה אחראי לחידושים. פותחן חדש עם ידית, רדיו גלים קצרים שהיה אפשר לקלוט שידורים מכל העולם. לפעמים היה משחק עם החוגה ובכל פעם שהיה מצליח לקלוט צליל של שפה לא מוכרת היה אביו מציין מייד באיזו שפה מדברים. אפילו אם התקלח או פקד את בית הכיסא היה צועק בקול משם: אנגלית, איטלקית, ערבית. אמא היתה מיישרת את משקפיה על שורש אפה במורת רוח וממשיכה בסריגה או בקילוף תפוחי האדמה. מוחה בשקט.

            קשה להיות קו משווה. כשלמדו על כך בבית הספר היסודי של בת גלים לא הפסיק להרהר בכך. איך יודעים בדיוק היכן עובר קו המשווה. בעיני רוחו ראה קו דמיוני המשורטט בקרקע. כמו במשחק 'תקיעות' שהיו משחקים. אפשר לעמוד בפישוק מעליו ופעם לתקוע את הסכין בחצי הצפוני של כדור הארץ ופעם בחצי הדרומי. הכי הטריד אותו סימון קו המשווה בים. כששאל את אביו קיבל את ההסבר שקו המשווה הוא תכונה של כדור הארץ. יש אנשים, שזה תפקידם, היכולים להבחין בצבע שונה של הקו לא משנה היכן הוא עובר. הסבריו של אבא הובילו אותו ללא מעט עימותים בכיתה. עימותים שלעיתים הסתיימו בשפה זבת דם או פנס. בכל פעם שהיו מזמינם את הוריו בעקבות אחת מהתקריות הללו היתה אימו מביטה עמוק לתוך עיניו בתוגה חרישית. אבל מהנהנת בראשה כשאבא היה ממהר להצדיק את הצורך להגן על עצמך ועל מה שחשוב לך.

"צליל הוא ילד טוב." היה מסכם את דבריו. "אנחנו משוכנעים שיש הסבר הגיוני לכל מה שקרה." בכל פעם ההסבר הפך להיות ארוך ומאולץ יותר והתוגה שבעיני אמא רבה יותר. היכן עובר קו המשווה אצלהם בבית? גם לימודי ההנדסה והגאומטריה לא סייעו לו בפענוח השאלה. הסלון היה בצורת ריש שמצד אחד היה פתח לחדר השינה ומצד שני בקצה היתה פינת המטבח והשרותים. אפשר לחלק את ארבעים ושמונת המטרים הרבועים לשניים אבל לא ניתן לסמן את הקו שמחלק את הבית לשניים. סידור התמונות לא יהיה סימטרי. בצד אחד המקרר והשולחן הקטן עם הכיסא שמתנדנד - האם הרדיו שקול כנגדם? היכן ימקם את אמא? אמא בחצי הצפוני ואבא בדרומי, נניח שזה יהיה בסדר למרות שאמא קטנה ואבא גדול והיכן הוא יעמוד? ליד הרדיו או במיטה שלו. כמעט לכל מצא פתרונות מניחים את הדעת חוץ מלעצמו. ימים רבים היה יושב על תלולית ליד המסילה מיד כשחזר מבית הספר שקוע בפתרון החידה. הרכבות העוברות שימשו לו כהשראה. הפנים בחלונות הפכו לכתם מטושטש של אפשרויות שעליו לבדוק. המסילה היתה לקו מפריד בין עולמו והעולם הנמצא במחוז חפצם. כששאל את אביו היכן לדעתו עובר קו המשווה אצלהם בבית, הוא חייך חיוך רחב, הביט לכיוונה של אמא כמקבל אישור, טפח לו על כתפו – וזהו. שום תשובה או רמז או סיפור. לרגע הביט בעיניה של אמא והשקט החום הביט בו בחזרה, מחריש אף הוא. אולי יצטלם בצלמניה של גרשון בפינה ואת התמונה יתלה על הקיר מעל הרדיו. אבא יוכל לספר על מה שצופן לו עתידו ואלו תכונות מיוחדות חבויות בתוכו. הוא היה שמח פעם לשמוע סיפור על עצמו אבל הכי חשוב -  אפשר יהיה לציין היכן עובר קו המשווה של הבית.

            הוא לא ממש כעס על הוריו. לא היה על מה לכעוס. היו פעמים שרצה. לא פינקו אותו בבית אבל גם לא ממש קראו אותו לסדר. כשהיה חוזר מאוחר או שוכח להודיע אמא היתה מחכה בשקט ליד הדלת בעיניה ציפיה שקטה. כמו תמיד לא אמרה כלום רק לקחה נשימה עמוקה עמוקה כשראתה אותו נכנס. בפעם הבאה כבר הודיע שיאחר. זה לא הפריע לו לשחק 'פחד' על הפסים. מחכים שרכבת תתקרב ובשניה האחרונה עוברים בריצה לצד השני וצועקים בכל הכוח "פחחחחחחד". פעם אחת עבר כל כך קרוב לקטר שחבט בקצה רגלו והפיל אותו מהסוללה. כשחזר הביתה בערב ושני ברכיו מדממות אמא רק הסתכלה בעיניו ואבא טפח לו על השכם.
            "המורה רותי רצית לדבר איתי?"
            "אהה כן, צליל, משרד החינוך השנה שם דגש על סיפורים אישיים ביום השואה. אתה חושב שאולי מישהו מההורים שלך יהיה מוכן, אני מתכוונת לספר לכיתה את הסיפור שלו."
            "אני לא מבין."
            "חשבתי שזה יכול להיות מאוד מעניין ומרגש לשמוע סיפור מאחד מההורים של הילדים בכיתה."
            "אבל המורה, ההורים שלי בכלל לא היו בשואה."
            "אתה בטוח? משום מה היה נדמה לי... "
            כשאבא ואמא נכנסו לכיתה יחד עם המורה רותי הוא היה בהלם. היא הסבירה שהם יספרו לכיתה את הסיפור שלהם ולא הביטה כלל לכיוונו. אבא התמתח כמו שהיה עושה בכל פעם לפני שהיה מתחיל לספר. אמא הביטה בו ולרגע סרה התוגה מעיניה ואחר כך חזר מבטה לאבא. אבא דיבר, אמא הביטה, הקשיבה ומדי פעם נדה באיטיות בראשה, ושתקה. המורה רותי ישבה על כיסא בצד שוכחת שלא נוח לה ואף ילד בכיתה לא פטפט או חלם או הכין שיעורי בית לשיעור הבא. בהפסקה, כשניגשו אליו כמה חברים מהכיתה וניסו לדבר, לספר לו איזה גיבור היה אבא שלו ואיזו אמיצה אימו, ברח והתחבא בשירותים עד סוף ההפסקה.

            כשנכנסו שני השוטרים מבעד לדלת  אמו תפסה בידה המגוידת את גרונה ואחר סכרה באותה היד את האנקה שנמלטה מפיה. אבא נהיה לבן יותר מהסיד שבקיץ מרחו על הגג. זה היה יותר נוכחותם של לובשי המדים שפתאום כמו מילאו לחלוטין את חלל הדירה. נוכחותם פלשה גם לצללים בחדר השינה ולמרפסת הקטנה שמאחור. הוא עמד דחוק בין שניהם מטונף כפליט. יותר מכל דבר אחר חשש מין המפגש הזה.
            "מר באום?" שאל השוטר עם השפם.
            "כן?" ענה אבא בעודו בוחן את בנו.
            "זה הבן שלך?"
            "כן!" ענה שוב אבא וחיבק חזק את אמא.
            "תפסו אותו מנסה לגנוב אוכל מהשופרסל." אבא לא ענה.
            "בהתחלה הוא סרב להגיד לנו היכן הוא גר. אבל אחרי לילה מאחורי הסורגים זכינו למעט יותר שיתוף פעולה."
            "אני בטוח שיש לזה סיבה הגיונית. אבל אם נגרם נזק אני מוכן לשלם. איפה השופרסל הזה?"
            "בתל אביב."
            "בתל אביב?" שאל אבא והביט שוב באמא.
            "כן בתל אביב. כי הרכבת מגיעה רק עד תל אביב." צרח צליל על אביו. "איזו סיבה הגיונית אחרת יכולה להיות? מה כל כך הגיוני בזה. מה ההגיון שאני שואל מה זה המספר הזה על היד שלך ואתה מספר לי שזה מספר ההגרלה של הבית שלנו שרשמת בדיו מיוחד שלא ימחק. מה הגיוני בלתלות תמונות של אנשים שאתם לא מכירים? מה הגיוני? אולי פעם אחת תגידו לי באמת, מה הגיוני?"
            אמא ניגשה וחיבקה אותו. ההרגשה היתה כל כך מוזרה שהוא התחיל לבכות. גם אימא בכתה. בכתה עם דמעות גדולות ובלי קול.
            "טוב." אמר השוטר השני עם הכובע ביד. "לא הוגשה תלונה אז מבחינתנו העניין סגור. רק תשגיחו עליו ותסבירו לו שזה יכול להגמר לא טוב. אם יפתחו לו תיק זה ילווה אותו כל החיים." הם חיכו עוד כמה שניות והלכו. בדיוק עברה רכבת והרעש שלה מילא את החלל שנוצר. אמא קינחה את האף ואבא בפעם הראשונה לא מצא את המילים. גבו כבר לא היה זקוף ועיניו חלקו את השקט שבעיניה של אמא. צליל קינח את אפו בגב ידו תולה בין שניהם כמחט הרדיו בין שתי תחנות. ראשו מלא ברעש הסטטי וליבו ריק ממילים.

            "היינו צריכם לעשות את הבחירות שלנו. כל יום, כל שעה נעשו בחירות. כל החלטה הסתיימה בחיים או במוות. לא היה מקום להיסוס." אבא עצר לרגע שואב מעט מאמא לפני שהמשיך. "מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אסור שהבחירות שלך יושפעו משלנו. כנראה שבחרנו נכון. אנחנו כאן. ביחד. בהתחלה רק אמא ואני ואחר כך בחרנו בך. שאלת את עצמך למה בחרנו לקרוא לך צליל? שאלת אותי פעם איפה עובר קו המשווה של הבית. הוא עובר כאן, כאן!"
אבא הטיח את אצבעו בחזהו של צליל. פעם ועוד פעם ובפעם השלישית קפאה האצבע באויר ורק קולה של הרכבת האחרונה לתל אביב סילק את רוחות הרפאים שבעיניה של אמא.

וִינְיֶטָה:
קטע אמנותי קצר או פריט אמנותי קטן - כגון סיפור קצר, שיר, תמונה וכיוצא באלה - הנחשבים בעיני הדובר למשובחים במיוחד. קרוב אל אנקדוטה או קוריוז, אבל בתוספת המשמעות של איכות. (ויקימילון)

© כל הזכויות שמורות לרונן