פרידה.

דף לבן, ריק, חסר אופי.

האותיות הכהות נכתבות לאט.

עוד דגש ופסיק,

מה עוד מפרידה אפשר להפיק?

את כבר לא מה שלמדתי,

לאהוב, להתמכר אליו,

את חום גופך לא שכחתי,

לחשוב,להתרפק עליו.

הלילות מתגלגלים,

בהירים יותר ויותר,

אמרו עלינו זוג יונים,

איך צייצת לי, אני עוד זוכר.

חייב משהו לעשות,

חייב להבנות,

חסר אופי,חסר רצון,

שוב מעלה אותו זיכרון.

נזהר לא להכנס למיטה,

כבר אין שם עם מי להתכרבל,

אני יודע שאין ברירה,

אבל כל כך כואב להתרגל.

במיטה החושך הבלתי זכור,

מנקר בזכרונות,

נזכר בה פעם אחת,והכול גמור,

המיטה היא כעת ממלכת הדמעות.

וקולה מצלצל שהיא עוד אוהבת,

ואתה יודע שזה נכון,

ובהמשך משפטה, היא אומרת חייבת,

ואתה שואל 'למה קמתי היום?'

ואיך זה חשבתי שאהבה,

מספיקה כדי לגבור על הכול,

לבבות שנינו פועמים בחוזקה,

ובכל זאת לרעב הלב, אין מה לאכול.