שמנה

שוכבת על הרצפה. וכל כך קר שם. כל כך קר, וזה לא שונה משום דבר אחר שאת מכירה.

את מפחדת לבחון את עצמך.

מפחדת לקום ולהסתכל על עצמך במראה, כי את יודעת מה תראי.

לא תראי דבר.

תראי עור ועצמות, תתהי לאן נעלמה צורתך. לאן נעלמו שדייך, רגלייך, ידייך.

בטנך משוועת לך, ואת תוהה כמה זמן לא אכלת.

שעה? שבוע? יום? זה לא משנה.

"שמנה"

לוחשת לעצמך, משקרת לעצמך.

"את שמנה"

לבך מלקה בראשך.

"את שמנה ומכוערת"

המשפט מתמלא בראשך.

נזכרת בעיניו רושפות הכעס. או הרחמים. או הקנאה.

"את שמנה ומכוערת, את מגעילה אותי."

ואת זוכרת איך התמונה של פניו נהיית מטושטשת לאט לאט מבעד חלון מי המלח שהצטברו בעינייך.

ידע חולשתך.

ידע חולשתך וניצלהּ כנגדך.

אהבתך אליו מעולם לא דעכה. אף ברגעי השפל.

אף ברגעים שהוצאת נשמתך לתוך האסלה.

אף ברגעים שהתהלכת ברחובות, רק בכדי לא להיות בבית, ליד המקרר.

אף ברגעים שחייך אלייך, אמר שלום, ואף ניתק חיבוקו מבת זוגתו כדי לישוק ללחייך.

אהבתך אליו לא מעולם לא תדעך.

ציפורנייך לעוסות, וכך גם קצוות שערך.

ואת מתלבשת.

בחצאית קצרצרה, וחולצה זעירה, ומעיפה מבט חטוף במראה.

וזעקת בהלה נפלטת מפיך כשאת אינך מזהה את הדמות שמחזירה לך מבט עקום.

את מפחדת להתקרב, ורואה איך פנייך צללו לפתע,

ואת אינך מבינה מתי ירכייך כל כך התרחקו אחד מהשני,

ומה כל אלה? אלה צלעות שרואים מבעד לחולצה הצמודה?

האם הינך רואה את עצמות אגנך מבצבצים?

"ככה הוא רוצה אותך"

את מסבירה לעצמך. ובצעד מהוסס, המתבייש להראות עצמו לעולם, יוצאת.

והוא מחכה לך שם.

כי קבעתם.

בגלל זה הוא מחכה לך.

כי יש לך השפעה על חייו.

והוא מפנה לך זמן.

והוא מחייך.

וגם את.

ואת מתקרבת.

מרגישה פרפרים בבטנך.

ומחשבה שאת ממהרת להעיף מראשך אומרת, איזו בטן?

וחיוכו דועך.

"מה קרה?"

"מה קרה לי? מה קרה לך? הסתכלת לאחרונה במראה?"

ואת רוצה לומר לו שכן. הסתכלת. ולא אהבת מה שראית, אבל עשית את זה למענו. ושהוא אמור לשמוח, כי את כבר לא שמנה, ולא מכוערת, ויש מי שירצה אותך. הוא. הוא ירצה אותך, אך מילותייך לא יוצאות מפיך.

עומדת ובוהה בו, פיך נסגר ונפתח אך חסרת מילים את.

"תסתכלי על עצמך! איך את נראית?"

את נראית רזה! את נראית רזה ויפה! בדיוק איך שביקש. ואת כבר לא מגעילה.

"את מגעילה אותי." הוא אומר.

והרגשת כיצד עולמך חרב.