בסוף גם אני מצאתי את עצמי באילת בחופשת הקיץ. ממש כמו כל אותם התיכוניסטים שסלדתי מהם כל כך. הרי אני סטודנט, איש העולם החופשי, עובד ולומד יחדיו, מנהל חיים בוגרים למדי לפחות מהבחינה הפיזית, אז ודאי שאני מחשיב את עצמי לקצת יותר מאיזה תיכוניסט מחוצ'קן שרק לפני שבוע קיבל את המציצה הראשונה שלו.
אבל למרות כל זאת אני כאן, באילת, בחום הבלתי פוסק, אשר יכול היה להמיס את הקוטב הצפוני בשניות עם קוטב זה היה רק מדרים לאזורנו, בין מאות נהגי המוניות פטפטנים הרבים על עשרות לקוחות חירשים ובין אלפי בגדי הים המזעריים הפזורים סביב החוף כמו פריחה דלקתית בעונת המעבר.
ירדתי לחוף עם בקבוק מים קרירים, לפחות כך הם היו כשיצאתי מהמלון, משקפי שמש מוברגים וכמה שרידי שרירי בטן מן התקופה בה התעמלות לא הייתה הליכה מהירה מן הכורסא למקרר וחוזר חלילה.
נשכבתי על גבי כיסא ירוק להוט השווה ערך לשלושים שקל, כך הסתבר לי על ידי מוכר הכיסאות האדיב כשמש, ונתתי לשמש לתקוף את תאי העור הנותרים מן הקיץ שעבר.
האמת היא שאני מתעב חופים וים, באמת, אני שונא את תחושת החול הגרגרי בין אצבעות הרגליים, אני שונא את המעבר מין החום היום למים הקרירים ולהפך, בכלל שינויים קיצוניים משפעים עלי בצורה קיצונית, אז למה אני פה אתם שואלים? ככה. מאותה סיבה שאתם קונים בגדי מעצבים, מסתפרים לפי התקן, מתגלחים לפי הסטייל ומעשנים לפי החברה, ככה.
ככה חינכו אותנו, ככה הסבירו לנו וככה זה צריך להיות. אחרת מככה זה שונה, מוזר, לא שייך, פריק. ואני עם כל הביטחון העצמי והאינדיבידואליות שרכשתי בעמל רב במהלך השנים עדיין רוצה להיות בחברה.
ממש לפני שהנפש שלי התפגרה משעמום, ניגשה אלי בת ישראל חיננית ושאלה בנימוס מלאכותי, האם ברצוני לשכב איתה יחד על אבוב. ככה סתם, בלי דיבורים מיותרים, בלי תרגומי רש"י לכול משפט ובלי שיחת חולין חובה, פשוט זרקה בעדינות את המשפט לעברי בידיעה ברורה לגבי התשובה. לכן אני חושב שעל השב"כ לחקור ולעקוב אחר כל הבחורות היפות בארץ, הרי הן יכולות להשיג הכול מהכול. אני יודע שזה נשמע שוביניסטי אך זאת המציאות ואם עובדות אין להתווכח. השאלה היא פשוטה, מתי בפעם האחרונה סירבת לאישה יפה שביקשה את עזרתך, גם עם הייתה לחוץ ועמוס בטירוף, יפה, עכשיו האם היית מבצע את הבקשה עם הבחורה שביקשה זאת הייתה דומה לחמותך? אין צורך לענות.
לאחר כמה שניות, בהן הצלחתי לגלות ששמה הוא מורן, כבר התעופפתי בין שמים לאבוב. מהלך האירועים המהיר תפס אותי לא מוכן בעליל, עם המכנסיים למטה, או יותר נכון לומר עם המשקפיים עדיין תלויים על אוזני ואפי, מה שאומר שבהתנגשות הראשונה שלי עם המים הכחלחלים, אני משאיל את המשקפיים שלי למצרים בתחתית ים סוף.
בעודי מחשב את הסיכוי לשרוד את המצב בשלום וללא נפגעים בנפש, מורן מדרבנת את נהג הסירה, סמי, לשנות את גורם ה-X, כלומר מעצבנת אותו בכדי שיעיף אותנו מהאבוב לכל הרוחות. בדיוק כשעמדתי להוציא את האות "ס" מפי כהקדמה ל"סתמי את הפה יא מטומטמת", סמי סובב את הסירה בפתאומיות רבה כל כך שלכמה שניות אפילו לא הבחנתי שאני באוויר, עד אשר הוטסתי לעבר הים בעוצמה של תשע בסולם אבי דיכטר, לבסוף שעליתי חזרה לפני הים גיליתי שאני ערום כולי, לא ערום כמו בלונדינית היוצאת מן המים ללא פיסת הבד המיקרוסקופית שהניחה על עצמה בחיפזון בבוקר, אלא ערום כללא משקפים, כללא ריאה, עדיין יכולתי לראות את הים שלידי, אך מעבר לזה הכול היה מטושטש כמו במצלמה במחיר מבצע בסופר.
"תראי, אני יודע שבחור שנכנס לפאניקה זה לא הדבר הכי מושך שיש, אבל תנסי להבין אותי, התחשבי במצבי, לא ראיתי כלום וזה מלחיץ", ניסיתי להסביר למורן מה גרם לי לצרוח כמו ילדה קטנה באמצע הופעה של עוד נער ארגנטינאי עם שם של נקניקיה שמוכר ג'ל בקרטונים. אבל בסופו של דבר התברר לי שאני מדבר עם נעמה, רווקה בת עשרים ושש מתל אביב שלא ממש מבינה מה אני רוצה ממנה אך חושבת שאני די חמוד.
מורן נעלמה כלא הייתה, המשקפיים שלי טבעו בים ואילת עדיין חיה ובועטת, עשיתי ספירת מלאי לכול גורמי הסבל שלי. ישבתי במלון ועשיתי חושבים או כפי שבאמת צריך לקרוא לזה שרפתי את הזמן בחוסר מעש, לבסוף כמעט מבלי לשים לב, מצאתי את עצמי בבר של המלון, פותר בעיות כפי שעשו בימים ההם, משתכר עד מוות. עדיף לא לראות דבר מאשר לראות מטושטש.
לאחר תקופת זמן של כשלושה חצאי הייניקן, התקרבה אלי דמות זוהרת. היא התיישבה מולי, הביטה בי למשך זמן מה ולאחר כמה שניות של שתיקה אמרה, "היקום הוא מקום בלתי הוגן, אתה רק צריך לקוות שלפעמים הוא יהיה בלתי הוגן לטובתך".
זו הייתה מורן, זיהיתי מיד.
"זה אמור לגרום לי להרגיש יותר טוב בנוגע למה שקרה היום?", אמרתי, מאמץ את עיניי בכדי לתת אישור סופי למוחי שזו אכן מורן, ואיני עושה פה בושות בקנה מידה מלוני.
"לא, אבל זה אמור לתת לך חומר למחשבה מלבד הניסיון שלך להיזכר איך נראו השדיים שלי", היא אמרה וצדקה בכל מילה, לא ידעתי מי סיפר לה את הסוד הנורא הזה לגבי גברים, אך הוא היה נכון כמו אור היום.
"אפשר לעשות איתך ניסוי קטן", היא הוסיפה ויכולתי לחוש כיצד חיוכה נמרח על פנייה בעונג, "כרגע אני יכולה להשיג מה שכול אישה רוצה".
"שהגבר שלה יהיה עיוור", שאלתי מבוהל.
"במידה מסוימת, כן", היא ענתה והגבירה את חששותיי לפעולת נקמה בשם כל המין הנשי, "כלמור לא במובן של לעקור לבעלך את העיניים באישון לילה כשהוא מעולף על המיטה לאחר ארוחה טובה, אלא במובן של לחסום את החוש הספציפי הזה לזמן מה, ולתת לחושים אחרים בגוף לקבוע את גורל הפגישה".
"אבל אני יודע איך את נראית", קטעתי אותה בחוסר נימוס גברי טיפוסי, "אני פשוט יכול לדמיין זאת במהלך כל השיחה בייננו, ולהשתמש בחוש הזה על אפך ועל חמותך", אמרתי, ולא יכולתי שלא לטפוח לעצמי על השכם, מטפורית כמובן.
"בדיוק לשם כך נמצאת איתי חברה מאוד יקרה שלי, כינרת", היא קטעה את הטפיחה בגסות, "בואי כינרת".
"היא שמנה?", שאלתי, קבעתי בקול רם.
"תראה בעצמך", היא צחקקה בקול של מרשעת עם מטאטא מעופף מסדרה של ילדים בערוץ אחד.
הדמות התיישבה מולי, כינרת שיערתי, לא יכולתי לעמוד את אורכה או רוחבה בשל האורות הרבים שנצצו סביב וכמובן בשל העובדה שבקושי ראיתי את כפות ידי בשל המחסור במשקפיים, וכך נהרסה לי היכולת החשובה ביותר בפגישה ראשונה עם בחורה, יכולת האומדן.
"שלום, אני כינרת", היא אמרה בקול מתוק, נעים, קול הגורם לפעילות שונות בגוף להאיץ או להאט תלוי בהעדפה האישית. אך קול יכול להטעות, בקילוגרמים ובקילומטרים.
"שלום, אני ירדן", עניתי אוטומטית, לא מודע לכך שבאותו הרגע הסכמתי להיות שפן הניסויים שלהן.
"איך את נראת?" שאלתי בחוצפה ישראלית טיפוסית.
"לפעמים אנשים מעדיפים מחמאה שקרית על ביקורת בונה", היא ענתה בקרירות.
מה זאת התשובה הזאת? האם זה אומר שהיא מכוערת בהכחשה, או יפיפה מתחכמת, חתיכה פילוסופית או כונפה פמיניסטית.
הבנתי באותו הרגע שהמשחק הוא בתנאים שלהם, ורק כך ניתן לשחק. "אוקי", חשבתי לעצמי, "אני לא אהיה רדוד, הרי אני סטודנט, איש העולם החופשי, עובד ולומד יחדיו, מנהל חיים בוגרים למדי לפחות מהבחינה הפיזית, אז ודאי שאני מחשיב את עצמי לקצת יותר מאיזה שוביניסט עם שערות על הכתפיים.
לשמוע מבלי לראות, ממש כמו לישון מבלי לחלום. בלי הסחות דעת, בלי גורמים משפעים, פשוט גלי הקול הנקלטים באוזניים והמוח מעבד את המילים והאתיות בצורה הכי טוהרה שניתן, בצורה הכי אמיתית שיש, רק כך באמת מקשיבים, באמת מבינים. [
לאחר שעתיים של שיחה, בה היא סיפרה לי עלייה, ולגמתי כל מילה. ואני סיפרתי על עצמי והיא הקשיבה בדממה, וכול אחד סיים את נאומי הפתיחה שלו בפני השופט, נזכרתי במה שאמרתי בתחילת השיחה והתביישתי.
"אני יודע שבתחילה עשיתי רושם של שמוק רציני", אמרתי בקול ילדותי בכדי לזכות בכמה נקודות זכות, "או אם תרצי גבר ישראלי, אבל אני באמת לא כזה, טוב לפחות לא עד כדי כך, ואני רוצה להתנצל על מה שאמרתי בתחילת השיחה, המראה לא באמת משנה לי, לא אחרי מה שהבנתי היום, ואני אשמח לא משנה מה יקרה בהמשך הערב עם נפגש שוב".
כינרת חייכה, שמעתי את חיוכה בעוצמה.
"אנחנו חיים בעידן", היא השיבה לאחר שלא דיברה זמן מה, "שבו היופי אינו אישי אלא קולקטיבי. אף גבר לא יודע מה הוא אוהב באמת, אין לו דעה משל עצמו לגבי יופי, הוא מתכוונן לפי מה שמדריכים אותו הטלביזיה, המגזינים והקולנוע. אם תשאל גבר מי האישה הכי יפה לדעתו, הוא תמיד יענה בשם של כוכבת או מפורסמת כלשהי, תמיד משהי שהיא בגדר חלום או פיקציה, אף פעם לא השכנה החושנית או הפקידה הצעירה, כי אז הוא יהיה שונה, כי אז הבחירה שלו תהיה בגדר סטייה, ומי רוצה להיות סוטה? גברים תמיד יעדיפו חלום ולא מה שליד העין, בהישג יד, לכן איני מפחדת שתחשוב שאני מכוערת או לא מושכת אני מפחדת שתחשוב שאני יפה כמו כל השאר".
עכשיו היה זה תורי לבחור בדממה.
כמה היא צודקת? אולי בכמה אלפי אחוזים. אולי לכן גברים ונשים אינם מסתדרים, לא משום שנשים הם מנוגה וגברים הם ממארס, לא משום שאנחנו חושבים שונה או בנויים שונה, אלא משום שאנחנו מביטים בחצי השני שלנו ומרגישים כי התפשרנו. הרי הכוכבת הזאת היא האישה האמיתית שלו, עלייה הוא מפנטז, והגבר הספרדי הזה מהטלנובלה עם השעיר הארוך והריבעים כמו במחברת חשבון הוא האביר על הסוס הלבן, הוא זה שרוכב אליה בחלומותיה. כל פעם שאנו חושבים כך אנו דורכים על המציאות בכף רגל ענקית וצועדים לעבר הפנטזיה הלא קיימת. מי לא היה מוכן לעזוב הכול ברגע זה בשביל החלום שלו, וכול אלו שמשקרים ועונים בשלילה, אז מדוע זה החלום שלכם?
"תחשוב על משמעות המושג "בליינד דייט", כינרת המשיכה בשצף הדיבור, קולה נשמע כעת חזק ואיתן כאילו הייתה בשליחות מיוחדת מטעם קופידון, "אם באמת היינו יוצאים לבליינד דייט, ממש כפי שאנחנו יושבים פה עכשיו, הלכה למעשה, כמה זוגות מאושרים היו מתחברים להם יחדיו בעולם, ולא זוגות כתוצאה של כסף, יופי או אלפי הסחות דעת אחרות, כמו הכלאה של כוכבת פורנו וזקן מקומט מדולרים".
"אז מה הפיתרון שלך?", שאלתי בהתרסה.
"זה", היא אמרה ובעזרת שתי אצבעותיה סגרה את עיניי, ומיד לאחר מכן הרגשתי את שפתיה נוגעות בשלי, רצות על גבי שפתי במתיקות משכרת, מלטפות, מענגות, מתחברות לשלי, ליבי עמד דום.
היא התרחקה במהירות.
"אוניה בטוחה יותר כשהיא בנמל, אך לא לשם כך ניבנו אוניות", היא אמרה בעודה מתרחקת ממני, אך תחושת הערפול עדיין אפפו את שפתי, מוחי וליבי.
"מה?" שאלתי חסר נשימה, חסר הבנה.
"הלב שלי בטוח יותר שהוא שמור אצלי, אך לא לשם כך ברא אותו האלוהים"
"למה זה קשור עכשיו?", שאלתי בעצבנות, לא מבין לאן היא חותרת.
"האם תשמור על ליבי, לצד שלך, תגן עליו מכול סופה ומכול פגע?"
איבדתי אותה, איבדתי את עצמי, מילותיה ריחפו מעלי, גופי עדיין מטושטש מן הנשיקה המדהימה, לא הבנתי את פשר דבריה, לא הבנתי את רצונה באותו הרגע.
"אני לא יודע", עניתי בגמגום, היא דחקה אותי לפינה ועברתי למגננה.
"אתה כמו כולם", היא קבעה זאת בנחרצות רבה כל כך עד שנעלבתי. רציתי להיות כמו כולם זאת כבר אמרתי, אך לא רציתי שיגידו לי זאת בפה מלא.
"אם אני כמו כולם", עניתי מרים את קולי, "אז מדוע אנחנו מדברים במשך שעות, מבלי שאוכל לראות אותך כלל, מבלי שזה יעניין אותי, אם אני כמו כולם אז למה אני רוצה לראות אותך שוב, ושוב ושוב?"
"הדלת שלך עדיין סגורה", היא אמרה בקול מיסטי ולפתע נעמדה.
"סגורה?" שאלתי עובד עצות.
"היכן נמצאת אהבה?" היא שאלה, ואני שתקתי
"היכן שנותנים לה להיכנס" , היא ענתה בעצמה והשאירה אותי עם מילותיה מרחפות מעלי.
ניסתי להשיג אותה, להחזיר אותה אלי, לקחת ממנה את המפתח לדלת, אך הכיסא השולחן ובקבוקי הבירה נלחצו לעזרתה וחסמו את דרכי אליה.
כעת שבין החברה רצה השאלה, לאיזו כוכבת קולנוע הייתה עושה טובה, אני תמיד עונה כינרת. וכששאולים אותי איך היא נראת, אני עונה בלב שלם שאין לי מושג.
