לישון

לאט, לאט נמסו רגעי העירות האחרונים שהיו בה. שביל עדין במשקע   הבוצי שנותר בכוסות.

פעם לקחה כדורי שינה כדי שלא לראות את החדר ריק, אך אחר -כך כבר למד גופה לייצר את המינון הנכון לשינה הבלתי- פוסקת.

היתה מתעוררת ומריחה את ריח הזיעה בין השמיכות הבלתי- מצופות ואת לחות הכרית החשופה, מריחה ונרדמת שוב.

פעם כשרגעי העירות הבודדים עוד היו גבישיים , היתה נכנסת לחדרו ומלקטת את שרידי ריחו וזוכרת שבחר שלא לגור איתה עוד.

זוכרת.

כל-כך הרבה שנים גידלה אותו לבדה. זכרה. "לישון" אמרה"לישון".

ד"ר נבון , הפסיכולוג, אמר: " זאת המציאות ואת צריכה להשלים איתה. הכל תלוי באופן שבו אנחנו מקבלים דברים. את צריכה ללמוד לחיות לבד. ממילא היה עוזב את הבית כשהיה מגיע לגיל שמונה עשרה."

מצץ את המקטרת שלו.

רצתה לרוץ הביתה כדי שתוכל לתת לו אגרוף, בבטן השמנה שלו,ובשביעות המזעת שזלגה מסנטרו.

לא סידרה את המצעים. לא היה לה מתי. לזמן לא היה עוד זמן.ביטלה אותו.

הגבינות שבמקרר העלו ריח מצעיה.

"צריך לזרוק אותן," אמרה.

אבל לפני שהושיטה את ידה, לקטה השינה את רצונותיה.

פעם, היא לא זכרה איפה ומתי, עוד היו צלצולי הטלפון מעירים אותה.אך לאט, לאט, פסקו הצלצולים או שאוזנה חדלה לשמוע.

 פעם, היא לא ידעה איפה ומתי, עוד ציפתה למכתבים שיגיעו אליה.

עכשיו, לא היה סדק העירות מספיק גדול כדי שתוכל לגשת לתיבת הדואר.

לעיתים היתה מתעוררת מרצף השינה ומתאמצת לפקוח את עיניה.

הרגישה אותן מרוצעות, כאוזן העבד.

לבסוף, היתה מפצחת את ריצוען, והכאב היה כה עז, עד כי רק השינה היתה יכולה לרפאו.

 לא היה לה גוף, ולא היה לה זמן, ולא היתה לה עירות.

היתה לה שינה. הרבה שינה.

 מה אעשה עכשיו? " שאלה, כשנבעה הסדק בין עפעפיה.

 "אישן". אמרה.