הכול תלוי רק בי

נסיעת אוטובוס של אחר צהריים.

אני מחפש משהו להסתכל עליו. הנוף משעמם. הקיום משעמם. אולי... אולי אני משעמם?

לא יכול להיות.

האוטובוס עוצר בתחנה. אני משרבב את ראשי למעבר – לראות מי עולה. זקן אחד, וחייל ג'ובניק, ושתי גברות מבוגרות. לא מעניין. אין שום בחורה יפה, כמו הזאת שעלתה לפני שתי תחנות ועכשיו יושבת שתי שורות לפניי, בצדו השני של המעבר. אני מסוגל לראות רק את עורפה, ואת שערה השטני – בגוון של קפה – אסוף בקוקו ומסודר. כל-כולה עדינות ורכות – אבל לא בשבילי. בשביל מישהו אחר, אולי.

הלוואי והאוטובוס יתפוצץ. הלוואי ונעשה תאונה – ואז אולי אוכל להציל אותה. ואז יהיה לי על מה לדבר איתה. ואז לא יהיה כל-כך משעמם... או שנחטף על ידי טרוריסטים! אבל אילו טרוריסטים מטומטמים ירצו לחטוף אוטובוס כל-כך משעמם? לאיזה ראש ממשלה מושחת יהיה אכפת מזקן אחד, חייל ג'ובניק, שתי גברות מבוגרות, בחורה יפה עם קוקו וממני? אולי להורים של הבחורה היפה יהיה אכפת. לחברים שלה. ככה זה – אנשים יפים – תמיד אכפת מהם. הלוואי והיא לא הייתה כזאת יפה, ואני הייתי יכול לחשוב על משהו אחר. הלוואי והייתי יכול ליהנות מהנוף.

על השמשה יש נקודה מלוכלכת. אני משחק איתה – עוצם את עין שמאל, ואז את עין ימין במקום – והנקודה קופצת – פעם אחת היא משמאל לעמוד החשמל ופעם אחת מימין. אני משחק כך מספר פעמים ופתאום אני מרגיש שמישהו מסתכל עליי. אני מרים את ראשי ורואה את משקפי השמש של הנהג ננעצות בי מבעד למראה האחורית.

אני בטח נראה כמו משוגע. אולי... אולי אני משוגע?

לא יכול להיות.

טוב. צריך למצוא משהו לחשוב עליו. צריך לנצל את הזמן הזה למשהו. לחשוב קצת על החיים, להגיע למסקנות. למה אני כאן, בעצם? מה המשמעות? אממ... אין לי כוח לחשוב על זה עכשיו. כבד מדי, מתסכל מדי. זה אף פעם לא מוביל לשום דבר. אבל המחשבות הללו בראש – הן לא רוצות לנוח. הלוואי והייתי יכול לכבות אותם כשמשעמם לי, או כשאני חושב יותר מדי – כמו עכשיו, למשל.

ואני פוחד שאני פחדן.

לא בגלל הבחורה היפה שיושבת בצד השני של המעבר, שתי שורות לפניי, ושאני מסוגל לראות רק את עורפה. לפחות – לא רק בגללה. בגלל שאני פוחד. באמת פוחד. אף פעם, נדמה לי, לא הפסקתי לפחד. תמיד פחדתי ממשהו, ואם הפסקתי לפחד ממנו אז פחדתי ממשהו אחר. זה עולם מפחיד שם – כך אומרים. אפילו עכשיו, כשמשעמם – אני פוחד. אני פוחד שהשעמום לא יפסק – שלא יחזור להיות מעניין אף פעם, ושכל החיים שלי יהיו פיהוק אחד גדול.

והכי הרבה – אני מפחד למות. למרות שיש פעמים שכבר בא לי למות, ולפעמים אני גם אומר דברים כמו "בא לי למות" – אבל אני מפחד מזה. זה אנושי... אני לא מבין אנשים שלא פוחדים. איך אפשר לפחד ממשהו בכלל אם לא מפחדים למות? ויש פעמים שאני מפחד אפילו לזוז. מפחד לבלוע רוק – מפחד שיראו אותי. אני מפחד להזיז יד, או רגל. מפחד לפצוע קול. ולפעמים אני נוסע במונית שירות, ומפחד להגיד לנהג לעצור לי בתחנה הבאה.

איזה מטורף זה, לא? פלא שאני בכלל מגיע הביתה...

אבל באוטובוס זה יותר קל. לוחצים על כפתור והוא עוצר. ואם מפחדים אפילו ללחוץ – אז הוא בטח יעצור בכל מקרה. למרות שעכשיו יש מעט מאד אנשים על האוטובוס, והנהג עם המשקפיים מדבר באוזניה. יכול להיות שאם אני לא אלחץ, הוא לא יעצור לי. אוו... – זה קצת מלחיץ. הנה – עכשיו כבר פחות משעמם והרבה יותר מפחיד. ידעתי שאני פחדן! לעזאזל... איך אני יוצא מזה עכשיו? אולי אני צריך פסיכולוג, אולי הצבא כבר יוציא את זה ממני. זהו! אני מתגייס לקרבי – לא אכפת לי – נמאס כבר לפחד...

האוטובוס עושה סיבוב חד ומגיע לשכונה שלי.

לפעמים אני כזה אידיוט – חושב כאלו שטויות. בשביל זה ללכת לקרבי? השתגעתי? למרות, שבעצם, יש עוד סיבות. האמת היא שדי חשוב להגן על המדינה שלנו והכול. זה חשוב מאד. כן. אולי בכל זאת אני אשקול את זה. וזה יכול גם לגמול אותי מהפחד. הצבא משנה אנשים. גם אני יכול להשתנות. אני לא חייב להישאר הפחדן שאני – עם הדפיקות בלב והרוק שנתקע בגרון.

טוב – זה כבר ממש לא מצחיק – עוד שתי תחנות אני צריך לרדת! עוד שתי תחנות, ואני לא חושב שהוא יעצור אם לא אלחץ... למה הפחד הזה היה חייב להופיע דווקא עכשיו? האוטובוס לא מאט. התחנה הראשונה ריקה. הוא חולף על פניה בקלילות. לעזאזל! הלוואי ומישהו אחר יצלצל. אולי הבחורה היפה – המלאך? הנהג מדבר באוזנייה. האוטובוס ממשיך לנסוע. מרחוק אני כבר מבחין בתחנה שלי. אני מוכרח ללחוץ! מוכרח! אם אני לא לוחץ הוא לא עוצר! נו... ללחוץ כבר! ללחוץ אני אומר לך! הלוואי ולא הייתי נולד. הלוואי והייתי מת. הלוואי שיעשה תאונה! הוא לא מאט. יש עוד סיכוי – תלחץ כבר, פחדן שכמוך, אתה חייב ללחוץ! אולי יש מישהו בתחנה? תלחץ! לא – התחנה ריקה, והנהג מדבר באוזנייה. תלחץ! הלוואי והייתי מת. תלחץ! זה תלוי רק בך! תלחץ!

מאוחר מדי...

האוטובוס שט לו חסר דאגה על הכביש, ולי בא למות. כבר לא משעמם, כבר לא מפחיד. מעיק עכשיו. רע. אני ממש לא נורמאלי. בא לי להקיא. למה לא לחצתי? זה כל-כך פשוט וקל... עכשיו הבחורה היפה לוחצת, והנהג זוקף את ראשו. האוטובוס עוצר, והיא קמה ומסתובבת לדלת האחורית. כמה שהיא יפה. כל-כך יפה שזה כואב... אני מביט בה רק לרגע וכבר עיניה נפנות. אני יורד אחריה. אין לי סיכוי, זה ברור. אבל, אולי...?

לא.

בתחנה היא פונה ללכת לכיוון ההפוך ממני. אני מביט עליה בעצבות, על עורפה היפה... הייה שלום... אני מתחיל לצעוד – יש לי עוד הרבה ללכת, ובדרך אני בועט באבן ששוכבת במקום. סתם כי משעמם לי.