לתת—אלי פרץ

נוטלת את ידיה ובהגיעה לשולחן, מברכת 'על נטילת ידיים' ,מתיישבת, נושאת את ככר הלחם בגובה עיניה ומברכת 'המוציא לחם מהארץ', בוצעת כזית , בוזקת מלח ורק אז מתחילה מרגלית לאכול, שקועה כל כולה במלאכת האכילה ושום נושא אחר אינו מסיח את דעתה, אך כשעולות מחשבות על הנינים החמודים שלה מאפשרת היא להם טיפ טיפה להיות איתה ולהעלות על פניה חיוך שובבני וממשיכה לאכול בנחת, קמצוץ אורז, נתח זעיר של עוף ותוך כדי לעיסה נזכרת באורי, הנין שאוטוטו ימלאו לו שנתיים וכבר בונה משפטים ככ חכמים, מוסיפה מעט סלט ירקות לצלחתה,כמובן שהירקות חייבות להיות מגוררות, אחרת לעיסתם תהיה לה קשה, "מחייה נפש" , אומרת לעצמה בקול כשעולה באפה ריח הירקות הטריים,  "אוח" נאנחת  "זה כמו לנשום את עורם של התינוקות עם ריח הטריות המבושם ולהרגיש שוב בת עשרים"  וגודשת מלוא המזלג סלט.

"שיהיה בריא, כמה התלהבות יש בו, והחיוך הממיס עם הצחוק המתגלגל" , תוך שהיא מסיימת ובוצעת מהלחם כזית, מניחה על המלחייה ומברכת  'ברכת המזון' , 'הרחמן הוא ירפאנו רפואה שלימה, רפואת הנפש ורפואת הגוף, אמן'.

 אוספת את שאריות האוכל וגם מהמקרר לתוך שקית ניילון ויוצאת לאיטה מהבית, צועדת לאורך השביל המרוצף עד לשער הברזל שמעליו מתפתלת גדר חיה שאלעד, נכדה, גזם ויפייף יום לפני, חולפת על פני השער לתוך מעבר מרוצף המפריד בין שני גושי בתים, ושם במעבר הזה הם ממתינים, תחילה מבחינה היא במספר חתולים מצונפים בצילה של גדר החיה, במרחק מה מהם, במרכז המעבר ישבה קבוצת חתולים, בחצי מעגל כשפניהם פונים לעבר חתול עב בשר ושתום אוזן וכאילו מצפים למוצא פיו.

משועשעת, מרגלית, ממראה ההתכנסות החתולית, מתמהמהת בסמוך לשער וכשנוכחת היא שאין בכוונת החתולים לזוז ולשנות את התמונה, מתקדמת היא לעבר מגש ריק המונח לצד המעבר ומרוקנת את שאריות האוכל  ונסוגה לעבר השער.

תוך שהיא פותחת את השער מחליטה מרגלית להשתהות ולעקוב אחר החתולים, יצירי ה' יתברך, הראשון שזז לכיוון המגש היה החתול הג'ינג'י,עב הבשר ושתום האוזן כששאר החתולים עמדו והמתינו כאילו לאות, החתול הג'ינג'י עב הבשר ושתום האוזן החל ממלא את פיו ממכמני השאריות של מרגלית, ולמרבה הפלא עם שפתיים פעורות כמעה הבחינה, מרגלית, שהחתול אינו לועס אלא ממשיך וממלא את פיו עד כי לחייו חשבו להתפוצץ ושם פעמיו אל מספר החתולים המצונפים בצילה של גדר החיה ומרוקן את אשר בפיו לפניהם, וכאילו ברגע זה ניתנה האות, ושאר החתולים ניגשו למגש,כשהחתול שתום האוזן מצטרף אליהם.

משליכה, מרגלית, את שקית הניילון הריקה לפח האשפה, צועדת בשביל המרוצף לעבר ביתה ואז נעמדת, ובקצה אצבעותיה מכסה את עיניה  ומשמיעה בקול רועד "ישתבח שמו, מה גדלו מעשיך ה', את כולם בחוכמה יצרת".