לעיתים מזומנת לי נסיעה קצרה ברכבת בקו שבין תל אביב לבית
יהושוע, בשני הכיוונים, ולא פעם, בעשרים הדקות הקצרות הללו,
זהו המקום בו נולדים להם סיפורים. סיפורים שאין להם התחלה
ואין להם סוף, וכל כולם התרחשות קלה, קצרצרה שתופסת את העין
ואולי משאירה גם משהו קטנטן בלב.
. הרגלים היחפות על הספסל והטלפון הסלולארי
התיישבתי שם על הספסל בקרון הרכבת הנוסעת לתל אביב. מולי ישבה
רק צעירה חיננית אחת, שקועה בשיחה סלולארית, ואינה נותנת ליבה
למתרחש סביבה.
רגליה היחפות נתונות לצידי על הספסל, ודומה שטרם השגיחה
בנוכחותי שם. היו לה עיניים גדולות וירקרקות, בוהקות
ומחייכות. עיניים מושכות ושני תלמים של חיוך נחרצו על לחייה
משני צידי פיה בעת שדיברה עם הצד השני של הסלולארי שלה.
נהניתי להביט בה. היא סיימה את שיחתה, נתנה בי מבט נבהל משהו
ומיהרה לשאול אם רגליה על הספסל אינן מפריעות לי. חייכתי אליה
בקלילות פייסנית ואמרתי שזה בסדר מצידי, ולא מפריע לי בכלל.
"אתה בטוח"?
"בוודאי"! עניתי. "אילו היה מפריע לי, הייתי מוצא לי מקום
אחר, הלא כן"? הרגעתי אותה.
סנדליה חיכו למטה, על רצפת הקרון, מתחת לשולחן החוצץ בינינו
וליד הספסל שלי. הטלפון שלה צלצל והיא חזרה אליו משאירה לי
הזדמנות חוזרת להתענג על פניה הנאות.
בתחנה הראשונה קמה וירדה. אני קמתי וירדתי בתחנה שאחריה.
.החיילות המפטפטות בעברית ורוסית
בשעת ערב מאוחרת של סוף השבוע, עלינו ביתי ואני על הרכבת מתל
אביב מרכז לבית יהושוע, בדרכנו חזרה הביתה.
הרכבת הייתה עמוסה לעייפה. מצאנו לנו מקום ישיבה ביחד בסופו
של קרון והתיישבנו בכבדות לאחר יום עמוס ומעייף.
בספסל מימין ישבו מספר חיילות צעירות ועליזות בדרכן הביתה
לחופשת סוף שבוע, והן מפטפטות בעליזות מרובה בינן לבין עצמן
ובינן לבין הטלפונים שלהן. בספסל שמולי הייתה חיילת נוספת,
מדברת בלהט בסלולארי שלה, בשפה הרוסית.
מה שמשך את תשומת לבי הייתה דווקא שיחתן הקולחת של הבנות
מימין. שיחתן התחלפה לה מרוסית לעברית בלי שום מעצור נראה
לעין ובלי שום סימן. באמצע המשפט בתחילתו, בסיומו, באופן כה
חופשי וכל כך בלתי צפוי, עד שהייתי תוהה כל הזמן כיצד הן
עושות זאת? על מה ולמה, מתי ולצורך מה מתחלפת לה שפת השיחה
בשטף שכזה?
כשדיברו עברית, הייתה שפתן טובה וקולחת ומבטאן ישראלי
למהדרין, לפחות כך רובן. דומה היה שרוב שנותיהן חיות הן
בישראל, ולבטח למדו כאן את ימי בית הספר התיכון. כשדיברו
רוסית, הייתה אף זו שוטפת ויכולתי לחוש ללא ספק, בלי להבין את
השפה, שזו שפת האם שלהן.
החיילת שמולי סיימה כבר את שיחתה הסלולארית הארוכה והצטרפה
לשיח חברותיה שמימין. כעת דיברה אף היא עברית שוטפת וטובה.
עברנו כבר את תחנת הרצליה, והבנות העליזות המשיכו בשלהן
והנסיעה שלי נותרה מלאת עניין וחביבות. חיפשתי הזדמנות לשאול
אותן, כיצד הן מחליטות באיזו שפה לדבר כל משפט ומשפט ומתי
להחליף שפה.
צחקנו ביחד, כי לא הייתה להן תשובה טובה. קצת התקשיתי להסביר
לביתי החירשת את ההתעניינות שלי בשיחן של החיילות החביבות
והרעשניות הללו, שאפילו תוך שיחה טלפונית הן מחליפות את שפת
דיבורן, אלא שאז החלה הרכבת להאט בכניסתה לתחנת בית יהושוע
ואנו קמנו אל דלתות היציאה.
החיילות קמו יחד עמנו וכולנו ירדנו בתחנה, הנדנו בראשנו בחיוך
ובברכה לשלום, ושוב לא ראינו אותן
