סופת קיץ - קטע

לאחר פרידה רוויה בבכי ודמע מריבה בתם בתל השומר ביום הראשון להתגייסותה לצ.ה.ל, נעו תלמה ורובקה במכוניתם בדרך לביתם. רובקה לא נקלע אומנם לסערת הרגשות שטלטלה את רעייתו ובתם, עיניו התלחלחו ומר, מעט למראה בתו הנופלת על צוואר אמה; המבוכה שתקפה אותו גרמה לו להשתעל קלות נוכח הדרמה המיותרת הזו לדעתו, שנעשתה בפרהסיה. הוא המתין בקוצר רוח לתורו להיפרד מריבה, אך כאשר זו נפלה לזרועותיו והרטיבה את פניו בדמעותיה גברה מבוכתו. גופה הצעיר נלחץ לחלציו מעורר את יצריו נגד רצונו.

'נו מספיק ריבי את בחורה גדולה, את תעמדי בזה, את תצליחי...' מלמל בעודו מרחיק אותה מעט מגופו בידו האחת בעדינות רבה, ובשניה מחה דמעותיה.

עתה נעים היו בדרכם חזרה ברכבם, בדומיה מוחלטת, גם את הרדיו לא הדליקו כמנהגם לשמוע חדשות מדי מחצית השעה. מלבד ההרהורים הנוגים אודות בנם שנפל במהלך שירותו הצבאי, והזיכרונות מאותו יום בו ליוו אותו שניהם וריבה עמם לקלט, למקום הזה עצמו... הנסיעות לבסיס שלו מדי שבת בתחילת הטירונות עם ריבה – לבסוף אותו ביקור לילי של נציגי השלטונות והבשורה המרה... מודעים היו לפתע לתומה של תקופה, לעובדה אותה הדחיקו שניהם בהצלחה עד עתה, עד לבוקר הזה – שני העשורים האחרונים שחלפו מבלי שוב ומבלי שחשו בכך. רק אתמול הביאו אותה לעולם, גידלוה והנה...

'אולי נקפוץ לבקר את אורי, חלף זמן רב מאז יום הזיכרון האחרון...' העירה תלמה כמהרהרת בקול רם.

'לא, לא היום.' השיב לה רובקה בהחלטיות קרובים היו לפאתי תל אביב, ובתוך דקות מספר עמד להורידה בביתם ולחזור לעבודה.

'זה נשמע כמו דעה קדומה ועוד לשמוע זאת מפיך.'

'אין לזה שום קשר לדעה קדומה, אני רוצה לחזור לעבודה. הודעתי לשרגא מראש שאני מאחר היום, חשבתי להוריד אותך בבית ובעשר אני כבר שם.'

'למה שלא נבלה את היום הזה ביחד? נעצור לשתות קפה ותודיע להם שאתה לא יכול להגיע. אני רוצה שנבלה יחד את היום הזה, את כל היום.'

רובקה לא השיב והציץ בה בעוד שביב של חיוך מבצבץ בעיניו.

'נאכל בחוץ במקום שקט נלך להצגה יומית, נהיה יחד...'

'זה לא ישב לך על המצפון? אנחנו נעשה חיים וריבי שם מתעמתת עם קשיי הסתגלות.'

'אל תפריז בחייך, אני זוכרת טוב מאוד את היום הראשון שלי בקלט, ואתה יכול לעשות מאמץ להיזכר ביום הראשון שלך שם. זה לא היה מעבר להרפתקה מסקרנת ואפילו נעימה. זה מפגש עם עשרות בני נוער בגילך, אי הוודאות, קבלת הציוד זריקות החיסון זו חוויה מסוג מיוחד וכלל לא טראומטית. כך שאין צורך לדאוג ולעשות מזה עניין מיוחד.'

'בסדר, אני אודיע לשרגא שאני לא יכול להגיע היום, ברגע שנעצור.' נעתר לה בעלה. 'אז מה את זוממת? זה לא יום הנישואים שלנו ולא יום ההולדת שלי או שלך – מה קורה תלמה?'

'שום דבר, אנחנו לא רשאים ליהנות קצת?' השיבה לו תלמה פורצת בצחוק. 'נקפוץ לקונדיטוריה של נחמה ויוסקה לקפה ואיזה עוגה טובה, נחליף אתם כמה מלים ונצא לבלות.'

'את כבר לא חוששת לפתע פתאום, את יודעת במה זה יכול להיגמר...'

'לא באמצע היום ולא נלך למקומות הומי אדם, נשב במקום שקט באיזו מסעדה קטנה ביפו, בנמל, לא בשינקין ולא בדולפינריום, אף מתאבד לא יגיע לשם. אני מרגיעה את עצמי, אותך הרי זה אף פעם לא הדאיג במיוחד.'

*

'העיקר שזה עבר בסדר וריבי עד כמה שאני זוכרת מהסיפורים של תלמה, תסתדר על הצד הטוב ביותר נקווה.  אז מה תשתו?' הוסיפה ושאלה נחמה את צמד ידידיה, שזה עתה הגיעו לקונדיטוריה להפתעתה. עוד בטרם השיבו לשאלתה הניפה את זרועה וזימנה אל שולחנם את סמדר, שעמדה מאחורי הדוכן ודפדפה בפיזור נפש באחד העיתונים שהיו מיועדים ללקוחות הקונדיטוריה.

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת יחסית ולקוחות טרם פקדו את הקונדיטוריה, מכאן שנחמה התפנתה לתלמה ורובקה כמוצאת שלל רב. היא הסבה עמם לשולחן והחלה להחליף עמם רשמים, או למען האמת להקשיב לרשמי אורחיה. סמדר החלה לנוע לעברם מעמידה פני מופנמת ומעלה על קלסתרה חיוך מבויש,  בעוד תלמה ורובקה סוקרים אותה מכף רגל ועד' ראש בסקרנות רבה.

'זו סמדר העובדת הנאמנה שלנו,' שברה נחמה את הדומיה הקלה שנפלה לפתע. 'ואלו הם תלמה ורובקה ידידים ותיקים מאוד של יוסקה ושלי.' הוסיפה פונה אל סמדר. 'אז בקיצור מה אתם שותים?'

'קפוצ'ינו ועוגת גבינה, רובקה?' ציינה תלמה מסירה את עיניה מסמדר ופונה לבעלה.

'אספרסו כפול עם סוכרזית אחד.'

'אל תספר לי שאתה בדיאטה?' שאלה נחמה בפרץ צחוק קליל.

'לא, מה פתאום?' השיב לה רובקה. 'שיהיה עוגת גבינה, זה היום של תלמה.' ושב להציץ בפניה של סמדר.

'אוה, אז עוד לא התאוששתם מהחוויות של הבוקר, אני בכלל לא מתפלאת...'

'החלטנו לבלות קצת יחד, אחרי שנפרדנו מריבי,' קטעה אותה תלמה. 'רובקה נעתר להקריב את שארית יום העבודה שלו, ועד כמה שאת מכירה אותו זו לא הייתה החלטה קלה.'

'נו באמת תלמה אל תעשי מזה עניין. החלטנו פה אחד לסכם את היום הזה בבילוי משותף, לאחר הכל זה לא יום רגיל.'    

'בהחלט,' הסכימה עמה נחמה. 'אתם בהחלט ראויים למעט פורקן לאחר הבוקר הזה. באשר לריבי היא לאחר הכל בחורה גדולה כבר; ועד כמה שאני התרשמתי ממנה בפעם האחרונה, היה יודעת טוב מאוד לדאוג לעצמה, היא תסתדר אני מניחה...'

'האמת היא שאנחנו חוששים מעט, יהיו לה לבטח קשיי הסתגלות כלל לא קלים, בטירונות בפרט; לאחר מכן, נקווה שישבצו אותה בקריה או בבסיס אחר קרוב לבית, כך נוכל לראות אותה כל ערב.'

'נו טוב, אין טעם להרבות מלים עוד חזון למועד כמו שאומרים, נחיה ונראה.' סיכם את הנושא רובקה.

'היו לכם עוד עובדים מלבד סמדר לא כן? מה אתם, הם מגיעים יותר מאוחר, לשעות הלחץ?' התעניינה תלמה מעיפה מבט מסוקרן בסמדר שעדיין השתהתה מאחורי הדוכן.

'היו עוד שתי רוסיות ואופה, פיטרנו אותם בחודש שעבר, צמצום עלויות. לחץ את אומרת תלמה, כן יש לחץ אך לא במובן החיובי שאליו את מתכוונת.' השיבה לה נחמה בנימה עגומה מעט והשתתקה. סמדר הייתה בדרכה לשולחנם, נושאת טס עמוס בידיה.

סמדר האטה וקרבה באיטיות זהירה לשולחן בין כיסאותיהן של נחמה ותלמה, והחלה לחלק את הספלים והתקרובת במיומנות רבה.

'תודה סמדר,' העירה נחמה בחיוך חביב ושילחה אותה חזרה אל מאחורי הדוכן.

'מה שלום יוסקה דרך אגב?' העירה תלמה מיד לאחר שסמדר הפנתה להם את גבה.

'כן, מה עם יוסקה, הוא עוד עורך את טיולי הבריאות שלו?' החרה אחריה רובקה. 'הוא עשוי להגיע ברבע שעה הקרובה?'

'לא, הוא התאושש מזה מזמן, אני חושבת שזו הייתה אזעקת שווא; הוא לא ישן טוב בלילה או נקלע למתח בגלל סיבה כלשהי, בקיצור שכחנו את העניין הזה.' סיכמה נחמה את נושא הבריאות המביך של יוסקה, בפירוט שהעיד יותר מכל על מבוכתה מעצם הצגת השאלה בעניין העדין הזה. לה עצמה היו עדיין ספקות וחשדות שטרם חלפו, ואותה פעם בה היא חשפה את הנושא לפני ידידיה, נועדה למעשה להעמיד את יוסקה במבחן, לשמוע את תגובתו בנוכחותם. 'אני לא חושבת שהוא יגיע במהלך רבע השעה הקרובה, אבל מה בוער לכם?'  הוסיפה בחיוך מאולץ.

'תלמה רוצה להתאוורר קצת, את יודעת, להקדיש את היום הזה לעצמנו...'

טרם חלפה לה מחצית השעה ואדם בגיל העמידה לבוש בהידור, חצה את המפתן ועשה את דרכו לעבר הדוכן, מעיף בהם מבט מסוקרן.

'טוב אנחנו זזים', פסק בשפל קול רובקה. 'לא נפריע לך יותר היום נחמוש.'

'לא חס ושלום, אתם לא מפריעים, אין שום סיכוי ללחץ עד הצהרים לפחות...'

'רובקה צודק אנחנו צריכים לזוז היום קצר ואנחנו רוצים באנוכיות רבה להקדיש אותו לעצמנו.' הוסיפה תלמה בחיוך וגחנה לפנים לנשק לנחמה על לחיה.

*

'מעניין שדווקא את צרתה היא לא דאגה לפטר, דווקא אותה היא השאירה...' העיר רובקה עוד בדרכם למכוניתם החונה.

'אתה מתכוון לסמדר, עד כמה שאני מעורבת בנושא, העניין הסתדר על הצד הטוב ביותר מבחינתה של נחמה. יוסקה חזר ללכת בתלם והיא וסמדר מנהלות מערכת יחסים כמעט כמו אם ובתה היחידה.' ציינה רעייתו מעיפה ברובקה מבט מהורהר. 'בנוסף לכך עד כמה שאני יודעת נוכחותה חילצה אותם ממצב יחסית גרוע ולמרות שהמצב החל שוב להתדרדר הם עדיין מסתדרים הודות לסמדר כמובן. ראית את הגבר שנכנס לפני שיצאנו, הוא בטח בא כמו שאתם אומרים: "לשטוף את העיניים"; ואני מניחה שעוד כמה וכמה כמוהו יבואו במהלך היום.'

'נקווה שאת צודקת לפחות בעניין הנושא הזה, שאת מעורבת בו...' השיב לה בעלה בצחוק קליל. 'לא תאמיני, יש לי הפתעה מסוימת עבורך בנושא הזה. הייתה לי פגישה לפני שבועיים עם אחד הלקוחות החשובים של החברה בלובי של מלון דן. סיפרתי לך על הפגישה הזו ועל החוזה שאנחנו עומדים לחתום עם החברה הסקנדינבית, אותה הוא מייצג. אבל לא סיפרתי לך על מוצר הלוואי שלה. בקיצור ישבתי עם אותו לקוח החל משמונה וחצי על ספל קפה, ואת מי אני רואה חוצה את הלובי ויוצא מהמלון בשעה אחת עשרה בבוקר נסער כולו, נחשי?'

'את יוסקה...? והוא לא ראה אותך?'

'בהחלט את יוסקה. הוא נע כמו מסומם בלי לראות ולהבחין באף נפש חיה, לא רק בי.'

'גם לו יש עסקים והוא עצמאי, הוא לא עובד שכיר בחברה כמוך.'

'כמעט רצתי אחריו החוצה... ישבתי עוד כמה דקות עם הלקוח שלנו ולאחר שנפרדנו והוא עלה לסוויטה שלו, פניתי לרספשיין בלי להתבייש וביררתי במה העניין.' תוך כדי כך החנה רובקה את מכוניתם לצד המדרכה כיבה את מנועה ויצא, בלא להמתין לתהיותיה של רעייתו. מניח לה להיקלע למעט מתח. הם החלו לטפס במעלה הגבעה של הגן הציבורי המשקיף על נמל יפו וקו החוף של תל אביב. תלמה התלבטה עדיין האם להעלות את השאלה הבלתי נמנעת, או האם להעדיף להתעלם ממנה. אולם מבט משועשע של רובקה, מזווית עיניו שעה שעמדו והשקיפו על הנוף, הניעה אותה לחטט בתעלומה כנגד רצונה ממש.

'אז במה העניין, מה גילית?'

'זה עלה לי קצת כסך דרך אגב, העמדתי פנים של חוקר פרטי הם הרי מנועים למסור פרטים על לקוחותיהם לאנשים זרים.'

'בסד'ר אלה לא הפרטים שמעניינים אותי, אולי תיגש כבר לעניין?'

'בקיצור, שאלתי מי האורחים שהגיעו במהלך השבוע האחרון. התשובה הייתה מדהימה, הגיעה אורחת אחת, מיסיס אברהמס...'

'אראלה...?' הגיבה תלמה בתדהמה, נועצת בבעלה זוג עיניים פעורות לרווחה. 'הוא העביר אצלה את הלילה?'

'לא, הוא הגיע בשבע בבוקר, כלומר, מיד לאחר שיצא כביכול לעבודה.'

'למה לא ספרת לי את זה עד עכשיו? למה היית צריך לשמור את זה בבטן?' התרעמה תלמה לפתע בכעס.

'אני לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק...' החל רובקה בהיסוס תוך תחושת חרטה, גל של רגשי אשמה החל לאפוף אותו. לשם מה הייתי צריך לספר לה...

'סולידריות של גברים, זאת ההגדרה המדויקת שקשה לך להודות בה.'

'באמת שלא, לא זה העניין תמי,' חש רובקה להתנצל. 'מה כבר ידעתי, שהוא שהה במחיצתה ארבע שעות? הרי לא נוכחתי שם ואני לא יכול לדעת מה בעצם קרה ביניהם. אולי הם בסך הכל החליפו רשמים. אני לא יכול על סמך השערה בלבד לקפוץ למסקנות.'

'מה זה בכלל שייך? יכולת לספר לי את העניין כולל כל ההתחבטויות שלך. אתה כבר לא סומך עלי?'

'מה פתאום, למה את בכלל אומרת דבר כזה? האמת שזה התחיל בגלל המחשבה הזו שהרבה אני לא יודע, ואת יוסקה לא הייתה לי שום כוונה לשאול מה היו מעשיו שם; ידעתי מראש שהיא מעבר לשבוע שבועיים לא נשארת בארץ, אז לשם מה לפתוח עוד תיבת פנדורה? די היה לה לנחמה עם העובדת "המסורה" שלהם, את לא חושבת?'

'לא, אני לא חושבת! האפיזודה הזו בהחלט מפתיעה, אך אני מופתעת יותר מעצם העובדה שלא ספרת לי אותה עד עתה. אתה רוצה לומר שפחדת שאני אפלוט את זה מבלי להיות מודעת לכך, לא הייתה סיבה אחרת? סיבה שאתה לא מסוגל בהכרה מלאה להודות בה?'

'בהחלט, בדיוק כמו שאני פלטתי את זה עכשיו, למרות שהחלטתי אז להתעלם מזה, לשכוח את כל העניין. היו גם סיבות אחרות, הגיוס של ריבי והלחץ בעבודה שהשכיחו ממני את כל העניין.'

'אני לא אפלוט את זה סתם ככה, זה לא יגיע לאוזניה של נחמה לעולם. אשר לסיבות, טוב לא חשוב, מוטב לא לדבר על זה... בוא נלך לאכול, כבר אחת בצהרים עוד מעט ונהייתי רעבה.' הוסיפה והחלה לנוע במורד המדרכה לעבר הנמל הישן, מדחיקה את חשדותיה.

עוד בטרם הספיקו שניהם להתיישב ליד השולחן במסעדת הדגים הצנועה, הגביר אחד העובדים את עוצמת הקול במקלט הרדיו והחדשות הדהדו בכל חלל המסעדה. "פיגוע במרכז ירושלים... עשרות נפגעים..."

'בוא נחזור הביתה, כבר אין לי חשק לכלום...' ביקשה תלמה מבעלה בעודה אוטמת את אוזניה בשתי כפות ידיה. קולו הרם וההיסטרי של הכתב בשטח, התיאורים המזוויעים של הדם, הנפגעים וההרס חדרו לחדרי מוחה כנעיצות חוזרות ונשנות של להב מלובן.

חיים קדמן © כל הזכויות שמורות