כל מיני מקומות שאי אפשר להגיע אליהם יותר במטוס

נחתתי.

בטרמינל החזרה לארץ, ישנו שלט גדול האומר "ברוכים הבאים" ובזכרוני ניסיתי להעלות את השלט שראיתי בטרמינל הטיסות היוצאות לפני חצי שנה. "ברוכים הבורחים" זה היה?

החברה שלי פגשה אותי בחוץ.

"ברוך שובך אהוב שלי, התגעגתי, ואתה?" שאלה כמו מעולם לא נעלמתי

"בטח שהתגעגעתי" זאת הייתה האמת.

"הספיק לך לברוח קצת? אתה חוזר בלב שלם?"

"כן, הספיקה לי הבריחה, אבל לחזור, קשה"

היא אמרה שיהיה בסדר

"אני מאמין לך" אמרתי

"אני רק רוצה אותך איתי" אמרה, סחטה ממני חיוך ואני סחטתי את שפתייה בנשיקה.

נשים הן יצורים נפלאים. בזמן שהיצורים שנקראים גברים מחפשים להמציא את שטרם נמצא, לשנות סדרי עולם, להגיע לגדולה, להטביע חותם ובדרך זו מאבדים מיקוד, נשים תמיד יודעות מה חשוב באמת.

היו שם כולם הכי קרובים לי. הסתכלתי עליהם דרך ענן שבא מעולם אחר, עולם סודי ויפה שנקרא אושר

ולא ידעתי אם להוריד גשם של דמעות, או להתכרבל בזרועותיהם, אחרי מסע ארוך ומתיש.

געגוע לליטוף של אמא, ליד הבוטחת של אבא, ולגבם הנאמן והמוצק של חבריי לא השאירו לי ברירה.

אז חייכתי, כי לבכות אפשר תמיד, דווקא ימי שמחה הם נדירים יותר.

"בואו נלך הביתה", ביקשתי את המנוחה.

אחרי שיצאנו משם ונסענו על הכביש המהיר נמנעתי מלהביט מסביב, ולראות ששום דבר לא פשוט וחופש אמיתי לא קיים.

"איך היה?" שאל אותי אבי בדרך

"מדהים"

"איך לחזור לארץ?" שאלה אימי

"לא יודע" עניתי

ובעצם הרגשתי שאני לא יודע הרבה דברים שפעם חשבתי שידעתי. פתאום לא היו לי תשובות ברורות ודרך סלולה כמו מקודם. במבט לאחור שום דבר שעשיתי או חשבתי לא נראה מדויק או נכון כמו פעם. הרי אם זה היה כך לא הייתי טס, בורח לאנשהו, אפילו לא משנה לאן.

ואני טסתי, ברחתי.

נהניתי מכל רגע , הייתי חופשי כמו שלא הייתי מעולם,לא חשבתי, לא עשיתי בעד ונגד, החלטתי אינסטנקטיבית, בזבזתי כסף בלי לחסוך, שתיתי בלי לעצור, צעקתי כשכעסתי, צחקתי כששמחתי, התיידדתי עם אנשים בצורה שבה ילדים מכירים, לא אמרתי לא לשום דבר בגלל דעה קדומה או פחד, לא עשיתי מה ששנאתי, לא חשבתי על מה שהייתי, לא אמרתי מה שציפיתי, לא ידעתי מהם היום והשעה.

עשיתי את מה שרציתי, מתי שרציתי ואיך שרציתי. ולפעמים גם הרשיתי לעצמי להתגעגע הביתה.

היה לי טוב, אבל זה נגמר.

הגענו הביתה, ונהנתי מטעמו הראשוני של כל דבר שחוויתי, טעימה ראשונה של אוכל ביתי, מגעם של מצעים מוכרים, ריחות ידועים, ומראה פניהם של אנשים אהובים.

מאד מהר נזכרתי באיזה צד של הכביש נוהגים, מה טעים לאכול, איך לדבר עיברית, או רוסית או ערבית, ואיפה מוצאים את הקומבינה.

עזבתי את הארץ וחזרתי. מה שהיה בין לבין, הפך לעבר, נעלם. הייתי צריך להסתכל קדימה, הרי מחר יגיע ואתמול ממש לא.

חודש אחרי שחזרתי, ברגע של חולשה, בכיתי ורציתי לחזור לאי שם, אבל לא יכולתי.

עכשיו וכנראה לתמיד אתגעגע לכל מיני מקומות שאי אפשר להגיע אליהם יותר במטוס.